תולדות עבודת ה' במזבחות (קלג) – איסור הבמות (קט)

  • הרב יצחק לוי

לאחר שעיינו בשיעור הקודם בנבואת ישעיהו בפרק כ"ב, בביקורת החריפה של הנביא על מסיבות ההוללות בירושלים, אם בגלל ביטחון מופרז ואם בגלל ייאוש, ברצוננו לבחון את תגובתו של המלך חזקיהו לביקורת הנבואית. בהמשך נדון בנבואת ישעיהו לאנשי ירושלים לפני פלישת סנחריב.

 

עמנו ה' א-לוהינו לעזרנו

הכתוב בדברי הימים מתאר לאחר תיאור הביצורים את אסיפת העם שמכנס המלך עם שרי המלחמות:

"וַיִּתֵּן שָׂרֵי מִלְחָמוֹת עַל הָעָם וַיִּקְבְּצֵם אֵלָיו אֶל רְחוֹב שַׁעַר הָעִיר וַיְדַבֵּר עַל לְבָבָם לֵאמֹר: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ: עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה"   (דברי הימים ב ל"ב, ו'-ח').

המלך מפיח ביטחון בשרים ומחזק אותם שלא לפחד מפני המצור האשורי. כמו כן, המלך מבין שהמלחמה היא א-לוהית, והיא בעצם גילוי דבר ה' במציאות מאוד ברורה.

ייתכן כי הן הברית עם מצרים בה נהג המלך בניגוד מפורש לדעתו של הנביא מבלי להתייעץ אתו, והן הביצור בירושלים (חומות ומפעלי מים) נעשים באופן עצמאי על ידי המלך. עשייה זאת מתפרשת על ידי הנביא כך: "וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם" (ישעיהו כ"ב, י"א). כלומר, הביצורים נעשים בלא התייחסות אל הראיה הא-לוהית. ובא חזקיהו ומכנס את שרי הצבא ואומר להם באופן מאוד חד כי סנחריב נלחם בזרוע בשר, ואילו צבא ממלכת יהודה, ה' נלחם בשבילנו.

 

ישעיהו כ"ט

בפרק כ"ט הנביא ישעיהו מתייחס לאנשי ירושלים. בפסקה הראשונה מתוארים המצור והמצוקה העתידים לאריאל – היא הר ציון. בפסקה השנייה מתוארת התשועה הפלאית העתידה להתרחש. בפסקה השלישית, הנביא מוכיח את מנהיגי העם שאינם מבינים את משמעות המאורעות. הפסקה הרביעית מסיימת את הפרק בתוכחה לעם שאינם יראים את ה' אלא בפיהם, מן השפה ולחוץ ולא בליבם. לבסוף ישנה הבטחה שה' עתיד לעשות נפלאות גדולות שחכמי העם ונבוניו לא יבינו.[1] וכך דברי הנביא ישעיהו בפרק כ"ט:

"הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ: וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל: וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת: וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף: וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם: מֵעִם ה' צְבָאוֹ-ת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה...

"הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר: כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה: וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הספר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא: וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:

"וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

"הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ: הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין: הֲלוֹא עוֹד מְעַט מִזְעָר וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב..."   (ישעיהו כ"ט).

 

אריאל

הפנייה של הנביא היא לאריאל, שם הכוונה לירושלים. היא ככל הנראה נקראת על שם האריה, סמל המלכות. ייתכן כי היא קרויה אריאל על שם שבט יהודה שסמלו "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מ"ט, ט'). בנוסף, אריאל הוא שם מזבח העולה כפי שהוא מתואר ביחזקאל (יחזקאל מ"ג, ט"ו), וזאת מפני שהמזבח אוכל את הקרבנות כאריה, או שהאש שעל המזבח רבוצה כארי, ועל כן זהו כינוי לירושלים.

כך למשל בפסיקתא דרב כהנא:

"א"ר אבון עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. עלה אריה, זה נבוכדנאצר הרשע, דכת' ביה "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" (ירמיהו ד', ז'). במזל אריה, "עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (ירמיהו א', ג'). והחריב אריאל, "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד". על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל"   (פסיקתא דרב כהנא י"ג, ט"ו).

המקדש כולו נקרא אף הוא אריאל. המשנה במידות מצביעה על הדמיון בין מבנה המקדש לבין גופו של האריה:

"ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו ודומה לארי שנאמר "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד" מה ארי צר מאחוריו ורחב מלפניו אף ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו"   (מידות ד', ז').

המקדש לכאורה משול לאריה בגלל עוצמתו וכוחו הגדול. הגמרא (יומא כא:) אומרת כי אש של מזבח רבוצה כארי.

עמוס חכם בפירושו לישעיהו כ"ט ציין כי בכתובת מישע מלך מואב נמצא אריאל בסמיכות אל דוד, ונראה שהוא כלי או עמוד בדמות אריה שעשאו דוד המלך לזכר נצחונו על מואב. אפשר שגם בירושלים עשה דוד אריאל כמו שעשה במואב, וזכר לדבר שבתקבולת לאריאל: "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד".

המהר"ל מפראג בספרו 'נצח ישראל' מבאר יפה את היחס בין השם אריה לבין השם אריאל ובו סיומת 'אל'. בבית המקדש כוח קדוש הוא מן ה', ולשון אל הינו כוח קדוש, לעומת נבוכדנצר שנקרא ארי, אף הוא מבטא כוח גדול רק בטומאה, על כן הוא נקרא על שם בהמה טמאה. על כן, כל עוד ישראל היו בקדושתן ובמעלתן היה השם 'אל' בסוף השם ארי גובר על האריה. כאשר חטאו ישראל וניטל הכוח הקדוש מבית המקדש נותר רק ארי ונבוכדנצר שנקרא אריה מלא ושלם יכול לו. וכך דברי המהר"ל עצמו:

"ובית המקדש נקרא 'אריאל', בשביל הכח הגדול אשר היה לו. וכבר בארנו בחבור גור אריה כי בית המקדש ראשון כחו הימין, ולכך אמרו (יומא כא:) אש של מזבח רבוצה כארי. ונקרא 'אריאל', חתם שם 'אל' בסופו, משום כי נבוכדנצר נקרא אריה מפני שכחו כח טומאה, והיה יוצא מן הממוצע. לכך נקרא 'ארי', שהוא בהמה טמאה. אבל בית המקדש כחו מן השם יתברך כח קדוש, כי לשון 'אל' כח קדוש. וכאשר חטאו ישראל, וניטל כח הקדוש מן בית המקדש שנקרא 'אריאל', לא היה כאן רק 'ארי'. ונבוכדנצר נקרא 'אריה', שם 'אריה' מלא ושלם. אבל כאשר היו ישראל בקדושתן ובמעלתן, היה גובר השם שהוא 'אל' בסוף שם 'ארי', על האריה. כי השם הקדוש הזה הוא כח קדוש נבדל, כאשר שם 'אל' בלשון 'אריאל', והוא בפני עצמו. אבל בשם 'אריה', שם 'י-ה' הוא מן השם"   (נצח ישראל, פרק נ"ה).

 

נבואה על המצור, הישועה, חיתום התורה והחזון העתידי

הנביא בפרק כ"ט מוכיח את אנשי ירושלים בהתייחסו למצור הצפוי. ברור כי פתיחת הפרק – 'הוי' – כוונתה אזהרה ואיום. הנביא מתייחס לנבואתו האמורה להתקיים בתום שנתיים והוא מבשר על כך שהוא יציק לאריאל, כלומר יביא עליה צרה ומצוקה. האויבים והמצוקות יקיפו את העיר ככדור במצור. הנביא מבשר על הצלה שתהיה מן המצור, שצבא האויב ינוס, יתפזר, ותבוסה זאת תתרחש באופן פתאומי וכל הגויים הנלחמים על ירושלים ייעלמו כולם.

הנביא ממשיך לתאר את מנהיגי העם שאינם מבינים את המצב לאשורו. אנשים נוהגים כשיכורים כי ה' נתן בקרבם תאווה גדולה להירדם ולישון. ה' העצים את עיניהם גם של הנביאים והראשים והחוזים.

ישנו כאן ספר חתום שלא ניתן לקרוא בו. מציאות זו מזכירה את הסתר הפנים של ימי אחז בהם נאמר:

"צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי: וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ"   (ישעיהו ח', ט"ז-י"ז).

העם אינו טורח להבין את המתרחש מפני שהוא מפחד להסיק מסקנות ולשנות את דרכו. על כן באה תוכחה ונבואת פורענות שתבוא על המנהיגים שאינם מוכנים לקבל אחריות על המתרחש.

"וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"   (ישעיהו כ"ט, י"ג).

מתברר כי למרות המהפכה העצומה שעשה המלך חזקיהו לאחר מות אחז, שכללה את חידוש עבודת המקדש, את הפסח שנחגג יחד עם נציגי ממלכת ישראל, את הזיקה המחודשת לתורה והאמונה בנביא – כל אלו לא הצליחו לשנות באופן עמוק אצל העם את היחס לקב"ה אלא רק באופן חיצוני.

הנבואה מסתיימת בכך שה' יוסיף לעשות לעם נפלאות, ומאידך אין העם מבין את דרכי ה'. מפלת סנחריב אכן מגיעה באופן מאוד מפתיע ובהתרחשות נסית.

בקריאת 'הוי' השלישית הנביא מוכיח את הסוברים שיש ביכולתם להסתתר מפני ה', והוא מבשר כי יראת ה' תתפשט, הרשעים יאבדו ובני ישראל יקדישו את ה'.

הנביא מסיים את הנבואה הקשה בחזון עתידי:

"וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה: וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ"   (ישעיהו כ"ט, י"ח-י"ט).

הנבואה הזאת כולה מבשרת מחד על המצור ומאידך על הישועה ממנו. אותה ישועה נסית שבסופו של דבר תתרחש לאחר הפלישה האשורית והמצור, תציל את ירושלים.

בשיעור הבא בעז"ה נתבונן במסע סנחריב.

 
[1]   סקירה זו על פי סיכומו של עמוס חכם את פרק כט' ב'דעת מקרא' על ישעיהו.