תולדות עבודת ה' במזבחות | 136 | איסור הבמות | 112
בשיעור הקודם עסקנו במסע מצפון לירושלים ובהבנת מיקום מחנה האשורים ותעלת הברכה העליונה. בשיעור זה נדון בדבריו של רבשקה כפי שהם מובאים במלכים ב י"ח, י"ז.
המשלחת האשורית קוראת אל המלך, ואליהם יוצאים אליקים בן חלקיהו אשר על הבית, שבנה הסופר ויואח בין אסף המזכיר.
את שבנא הזכרנו בשיעורים קודמים, בזמן שהיה בעצמו בתפקיד אשר על הבית. ישעיהו בנבואה קשה (ישעיהו כ"ב, כ') מדבר קשות נגד שבנא על חציבת הקבר המפואר לעצמו, וניבא כי הוא יודח מתפקידו ויחליף אותו באליקים בן חלקיהו עבדו. ואכן חזקיהו מחליף את שבנא באליקים ובכך מקיים את נבואת ישעיהו בפועל.
ועדיין, לא ברור האם מדובר על שבנא אשר על הבית שהודח מתפקידו והוא עתה סופר, או שמדובר על אדם אחר. סופר הוא שר בעל תפקיד רם שתפקידו לנסח את הפקודות ולכתוב את האיגרות הדיפלומטיות למלכי הארצות השונות.
יואח בן אסף המזכיר, לפי תרגום יונתן, הוא היה ממונה על כתיבת המאורעות העיקריים לזיכרון בספר דברי הימים אשר למלך.
נראה כי חזקיהו שלח בעלי תפקידים בכירים בממשלתו, ככל הנראה בדרג מקביל לנציגי ממשלת אשור. כך היה נהוג במערכות יחסים בין העמים.
רבשקה דובר המשלחת, בהיותו דובר יהודית, ככל הנראה הבין יותר ביחס הנכון של צבא אשור ליהודים, אף על פי שהאחרים היו בכירים ממנו. ואלה דבריו:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב שָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ: אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי: עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו: וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב י"ח, י"ט-כ"ב).
סביר להניח כי מגמת נאומו היא לחימה פסיכולוגית שמגמתה שבירת רוח הלוחמים וערעור בטחונים של אנשי ירושלים, בחזיתות השונות הצבאית, המדינית והדתית.
"לא תוסיפון לרדת בדרך הזה עוד"
הנושא המרכזי שהוא לועג לו הינו הביטחון המופרז של חזקיהו מול אשור – המעצמה העולמית, כשהביטחון הצבאי של המלך במצרים הינה הנקודה המרכזית הראשונה. נזכיר כי בברית שחזקיהו כרת נגד אשור, מצרים הייתה במידה רבה השותף המרכזי, המעצמה הגדולה עליה אכן סמך חזקיהו כדי לקדם את מהלך הברית נגד אשור.
מאוד מעניין כי באופן אירוני דברי רבשקה כאן תואמים במידה רבה את ביקורתו של הנביא ישעיהו על חזקיהו, לגבי עצם כריתת הברית עם מצרים:
"הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם: וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה: כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ: כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה...
"לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו: לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ" (ישעיהו ל', ב'-י"ג).
ובפרק הבא:
"הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ... וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן" (ישעיהו ל"א, א'-ג').
בהמשך מבטיח הנביא כי ה' הוא זה שבפועל יגן על ירושלים ויציל אותה. מנקודת המבט הנבואית, ההישענות על מצרים מהווה תחליף להישענות על הקב"ה.
מי שכורת ברית עם מעצמה אחרת על מנת לקדם מהלכים צבאיים, בעצם במידה רבה מכחיש ומצמצם מאוד את הישענותו על הקב"ה.
כשהנביא אומר בדבריו: "עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ", הסוס הינו הסמל לעוצמה הצבאית. אך הוא רומז בדבריו לאיסור המפורש בתורה: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז, ט"ז). ברור כי התורה אוסרת על המלך ועל המלוכה לבקש חסות ממצרים, באמצעות סוסים ומרכבות. כבר אצל שלמה המלך, בביקורת הנבואית על המלך בגלל ריבוי הסוסים, ריבוי כסף וזהב וריבוי נשים מציין הנביא:
"וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם...
"וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר: וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ" (מלכים א י', כ'-כ"ט).
הזיהוי של הסוס כמסמל את העוצמה הצבאית בכלל והזיקה המפורשת בין הסוס לבין מקורו ממצרים משמעותם הינה כי ריבוי סוסים הוא בעצם הישענות על מצרים כי הם מקור העוצמה הזאת.
התורה בדברים אומרת:
"וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (דברים כ"ח, ס"ח).
השיבה למצרים משמעותה היא השתעבדות מחודשת למצרים. במובן העמוק של המילה, בקשת החסות והעזרה ממצרים והישענות על סוסיהם, על עוצמתם הצבאית, הינה בעצם חזרה מן הציווי היסודי של התורה: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ', ב'). מצרים הינה בית עבדים, והחזרה אליה והביטחון בה הינה השתעבדות מחודשת.
גם חז"ל מתייחסים לסוגייתנו וזאת לשונם במכילתא בשלח:
על פי המכילתא (מכילתא בשלח, מסכתא א', ב') שלוש פעמים אבותינו ירדו וחזרו למצרים:[1]
1. הראשונה בימי חזקיהו בבקשת החסות ממצרים כמפורש בנבואת ישעיהו פרק ל'-ל"א.
2. השנייה אחרי חורבן הבית הראשון כשירדו להשתקע במצרים מפני פחדם של הבבלים (ירמיהו מ'-מ"ג).
3. השלישית היא גולת אלכסנדריה שחסתה בצל השליטים ההלינסטים והרומיים, מאלכסנדר מוקדון ועד לימי הקיסרים הרומיים טריינוס ואדריאנוס.
חז"ל ראו בכך עונש על חטא ההשתעבדות מרצון. וכך לשון הירושלמי בסנהדרין:
"אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ" (ירושלמי סנהדרין י', ח').
הרמב"ן בפירושו לשמות בעקבות חז"ל מסביר שישנה כאן מצוות לא תעשה לדורות:
"כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד – על דעת רבותינו היא מצות לא תעשה לדורות. ואם כן יאמר הכתוב אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקדוש ברוך הוא מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. ותהיה מצוה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה. וכן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד", שהיא מצוה באמת, לא הבטחה" (רמב"ן שמות י"ד, י"ג).
לעג לביטחון של ישראל במצרים – משענת קנה רצוץ
כשחוזרים למשלו של רבשקה, הוא מבקר את חזקיהו על הישענותו על מצרים, משענת הקנה הרצוץ שיכול בקלות להישבר, ולכן לא נכון להישען על מצרים. גם הנביא יחזקאל ראה כך את משל משענת הקנה:
"וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם" (יחזקאל כ"ט, ו'-ז').
עם כל האירוניה בכך שנציגו הבכיר של מלך אשור מבקר את שליחי חזקיהו על בטחונו במצרים, הנימוק שלו הוא נימוק מציאותי. אין מה להישען על מצרים, היא בסופו של דבר לא תושיע אתכם.
גם עמדתו של הנביא ישעיהו הינה כי אין להישען על מצרים, אך הנימוק שלו אינו נימוק מציאותי, אלא נימוק מאוד מהותי, מפני שכריתת הברית הזאת משמעותה כפירה בזיקה המובהקת והמחייבת לקב"ה, שהוא זה שהוציא את עם ישראל ממצרים ולקח אותם לעם. חזרה והישענות על מצרים הינה בעצם חזרה לעבדות למצרים לפני הוצאת עם ישראל ממצרים.
לעג על הסרת הבמות והמזבחות
היות ואין לבטוח בברית עם מצרים, משענת הקנה הרצוץ, אז ההיגיון אומר כי יש לבטוח בה'. והרי גם בעניין הפולחן לה' חזקיהו הסיר מכל הממלכה את הבמות והמזבחות בהן עבדו לקב"ה, ואמר לאנשי יהודה וירושלים לעבוד את ה' רק לפני המזבח שבבית ה' בירושלים.
כאן פונה רבשקה לכל העם ולא רק למלך חזקיהו, מתוך מגמה ליצור פירוד ומתח בין העם לבין המלך, וגם כחלק ממלחמה פסיכולוגית. הוא מתייחס למה שהוזכר במלכים:
"הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב י"ח, ד').
חזקיהו עשה דבר שכל קודמיו לא עשו, גם ביניהם מלכים צדיקים וישרים שעבדו את ה' (לדוגמא אסא, מלכים א ט"ו, י"ג), וזה להסיר את הבמות והמזבחות בכל רחבי הממלכה.
יש לזכור כי כבר מימי שלמה המלך ואילך, מתחילת ימי הבית הראשון, העם נהג לעבוד בבמות, ומבחינתם זו הייתה דרכם לעבוד את ה'. היות וגם מלכים צדיקים לא הסירו את הבמות, סביר להניח כי העם מאוד התמרמר על הסרת הבמות הללו. רבשקה ככל הנראה מודע להלך הרוח הזה ועל כן בזה הוא מנגח את חזקיהו ביודעו שבנקודה זאת הוא מתייחס לתסכול העם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)