תולדות עבודת ה' במזבחות | 137 | איסור הבמות | 113
בהמשך לדברי רבשקה על ביטחון חזקיהו במצרים (משענת הקנה הרצוץ), ועל הסרתו את הבמות כליל למרות רצון העם בהקרבה בבמות, הוא ממשיך ולועג לכוחו הדל של צבא יהודה. נראה כי חיילי ממלכת יהודה חששו מאוד מעוצמתו וכוחו של צבא אשור, ולכן רבשקה הפחיד אותם ומיעט ביכולותיהם.
לאחר מכן רבשקה מדגיש כי הוא עלה על ממלכת יהודה על פי רצון ה': "ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ" (ישעיהו ל"ו, ה').
אחרית אשור
זאת באופן דומה למה שישעיהו ניבא על אשור בפרק י' בעת פלישתו לממלכת ישראל, שם הוא מתאר את אשור ככלי של הקב"ה:
"הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (ישעיהו י', ה').
אמנם המלכות היא של אשור, אך באמת מטה המלוכה שביד אשור הינו המטה שה' מכה בו בזעמו.
ממשיך שם הנביא:
"בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת" (ישעיהו י', ו').
אשור כך נוהג ביחס לעמים שהוא כובש: הוא משעבד אותם, שולל את רכושם וכשאינו מוצא בהם עוד תועלת, הוא מאבד אותם ורומס אותם.
"וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט" (ישעיהו י', ז').
כלומר, מלכות אשור מצד עצמה אינה מעלה בדעתה שהיא עושה את שליחותו של הקב"ה בהכנעת הגויים. יש בלבבה תאווה להשמיד את הגויים ולהכריתם. והתאווה להשמיד היא גאוותו והוא הולך לכבוש מדינות שונות וממליך עליהן את שריו.
מלך אשור מתפאר בכיבוש כרכמיש, כלנו ארפד וחמת. כל הממלכות הללו עובדות אלילים ואליליהם מושלים עליהם ומגינים עליהם. ואם עלה בידו של מלך אשור לכבוש כל כך הרבה ממלכות העובדות עבודה זרה ושאליליהם מגינים עליהם ובכל אופן נכבשו על ידו, קל וחומר מבחינתו שהוא יכבוש את שומרון (שכבר נכבשה בפועל) ואת ירושלים. וכשם שאלילי כל הממלכות הללו לא הצליחו להגן עליהם, כך בוודאי ברור שהקב"ה לא יציל את עבדיו יותר מאלילי הממלכות הללו. והראיה לכך היא:
"הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ" (ישעיהו י', י"א).
הרי לכאורה א-ל אחד לשומרון ולירושלים שאמור לשמור עליהן, ואם אשור הצליח לגבור שם על הקב"ה, הוא יגבור על א-לוהי ישראל גם בירושלים. אלא שכאן הנביא עובר להתנבא על אשור:
"וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ה' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו: כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים: וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (ישעיהו י', י"ב-י"ד).
אלא שכאשר הקב"ה ישלים את התכנית הא-לוהית המיועדת להר ציון ולירושלים, הקב"ה יעניש את מלך אשור על גאוותו העצומה.
הנביא אכן מתאר את פרטי גאוותו של מלך אשור, הרואה את כל הצלחותיו וכיבושיו כפועל יוצא של חכמתו המדינית ותכסיסי המלכות. מלך אשור מייחס לעצמו את הכל, הגבורה, החכמה, העושר, שמכוחם באו הניצחונות והשליטה על כלל המדינות. וממשיך הנביא ואומר:
"הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ" (ישעיהו י', ט"ו).
אף שאשור הינו כלי ביד ה' לעשות את רצונו, בפועל מלך אשור הופך את היוצרות. לכן:
"לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹ-ת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ: וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד: וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס: וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם" (ישעיהו י', י"ז-י"ט).
בעקבות גאוותו והתפארותו של אשור, הקב"ה יכלה את אשור, יתיש את כוחו ויכלה את אוצרותיו ואת צבאותיו. חיילי צבא אשור ימותו בשריפה ובשרם יישרף, והצבא האשורי יתפורר ברקבונו ובחולשתו.
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת: שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל אֵ-ל גִּבּוֹר: כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף צְדָקָה: כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹ-ת עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל הָאָרֶץ" (ישעיהו י', כ'-כ"ג).
לאחר החורבן שמלך אשור יביא על הממלכה, ישראל יפסיק להישען על אשור המכה אותו והוא יישען על הקב"ה.
כלומר, באמת ההישענות על מלך אשור (מדיניות אותה נקט באופן מובהק אחז, אביו של חזקיהו: "וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי" (מלכים ב ט"ז, ו')) הינה הישענות שווא שסופה היה חורבן, כשהמשענת היחידה הראויה לסמוך עליה היא משענת ה'.
בסופו של דבר עול אשור יישבר:
"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' צְבָאוֹ-ת אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם: כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם: וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹ-ת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן" (ישעיהו י', כ"ד-כ"ז).
העם היושב בציון אין לו לירא מאשור – ה' עושה כיליון בכל הארצות אבל בציון תהיה פליטה. אמנם אשור הינו שבט ומטה ביד ה', אבל אין הוא מכיר בכך והוא מכה את ישראל מתוך רשעותו.
ישראל נמסרים ביד אויביהם
עתה נראה את דברי רבשקה אל שומרי החומות:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב שָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ: אָמַרְתִּי אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי: הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו: וְכִי תֹאמַר אֵלַי אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ: וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם: וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים" (ישעיהו ל"ו, ד'-ט').
מחד גיסא אנו רואים איך רבשקה לועג למגיני חומות ירושלים, הן על הביטחון המדומה בברית עם מצרים, משענת קנה רצוץ, והן על הביטחון המדומה בקב"ה לאחר שחזקיהו הסיר את הבמות בהן עבדו את הקב"ה. כשהוא מוסיף על דבריו: "עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ" (ישעיהו ל"ו, י'), כביכול הוא אומר כי אשור הינה שליח של הקב"ה וה' ציווה אותה להשחית אל ישראל.
לעיל ראינו את נבואת ישעיהו בפרק י', בה הנביא ניבא מחד על הפורענות הגדולה והחורבן הגדול שאשור תגרום לישראל, אך יחד עם זאת על העונש הגדול שה' יעניש את אשור תוך כדי הצלת ישראל, דבר שאכן קרה באופן ניסי כשירושלים ניצלה ואשור הוכה.
ישנן כאן שתי נקודות התבוננות על משמעות פועלו של אשור: האם הוא שליח של הקב"ה או שהוא פועל משיקולים שלו – עצמאיים. בנוסף, אם הוא שליח ה', איך ייתכן כי בסופו של דבר הוא נענש?
המשך חכמה בפירושו לחומש שמות אומר: "ולב מלכים ושרים ביד ה' (משלי כ"א, א') שמלכים אינם בעלי בחירה וכמו שאמר " אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה... זַעְמִי" (ישעיהו י', ה')" (משך חכמה שמות, ו', כ"ט).
יהודה אליצור[1] שואל מה מקומם ומעמדם של אויבי ישראל בתורת ההשגחה של המקרא. הכתוב מלמדנו במקומות הרבה כי עמים שנלחמים בישראל הם בגדר עונש. כך למשל בתוכחה: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם" (ויקרא כ"ו, י"ד-י"ז). המלחמה היא עונש ופורענות על חטא. מצד שני, אם ה' שלח אותם להילחם, הרי הוא שליח ה' והוא ממלא משימה א-לוהית היסטורית.
על פי ההבנה הזו, לאורך כל ספר שופטים גם האויב הנפרע מישראל החוטא וגם השופט המושיע שה' הקים לישראל הינם שלוחי ההשגחה הא-לוהית.
השופט המושיע הוא אכן שליח א-לוהים והוא ממלא שליחות ומשימה אלוקית. כך אצל עתניאל בן קנז: "וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה'" (שופטים ג', ט'-י'); ואצל גדעון: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שופטים ו', י"ד).
אלא שאין זה כך אצל האויב שה' מסר בידו את עמו. הללו אינם שלוחי ההשגחה – משמעות הביטוי "וימכרם ה'" שמוזכר, פירושו שה' מתעלם מעם ישראל. ה' כביכול מסיר את בעלותו וחסותו מעל ישראל החוטא, אך צוררי ישראל אינם שלוחיו. רוח ה' אינה שורה עליהם ודברו אינו מדריכם.
כשהנביא ישעיהו ניבא:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" (ישעיהו א', כ"א-כ"ג).
וכשהנביא מיכה ניבא:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג', ט'-י"א).
משמעות דבריהם היא כך:
שני הנביאים מתארים את המציאות המושחתת בירושלים כשמנהיגי העם כולם, השרים, הראשים, הכהנים והנביאים עושקים וגוזלים כסף. הסברנו בשיעורים הקודמים כי מציאות זאת היא פועל יוצא של הנהגתו של שבנא אשר על הבית, בזמן שחזקיהו היה עסוק בכריתת ברית עם מצרים והמעצמות השכנות נגד אשור. ועל כן התיקון אינו בשדה הקרב דווקא:
"וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א', כ"ה-כ"ז).
תיקון החטאים של ישראל, תיקון המידות והעוולות והמעשים הם הם המביאים את הניצחון על האויבים. על כן ישראל הוא נחלת ה' ואויביו הם תמיד אויבי ה'.
מובן מאוד כי אשור, המשמש במציאות כשבט אפו של ה' בסופו של דבר יושמד וזה יהיה עונשו מפני שהחריב חלק מערי ישראל, ועל כן אין הוא שליח ה' אלא אויב ה'.
על פי דברינו ניתן להבין את הפער בין דברי רבשקה לבין דברי הנביא ישעיהו. רבשקה מציג את עצמו כשליח של הקב"ה, ואילו הנביא ישעיהו מציג באופן אמיתי מי הוא מלך אשור – אויב ה' ואויב ישראל, שהשכר על מעשיו הרעים יהיה בחורבן מלכותו, אותו מבשר הנביא.
בשיעור הבא בעזרת ה' נמשיך לדון בנאומו של רבשקה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)