תולדות עבודת ה' במזבחות (קמג) – איסור הבמות (קיט)

  • הרב יצחק לוי

כהשלמת התיאור של ימי המלך מנשה, בכוונתנו בשיעור זה להתייחס לשלוש סוגיות. הראשון הינו לאור היות שמנשה עובד עבודה זרה בבית ה', מה בעצם הייתה עבודת יראי ה' בכל אותן השנים?

בנוסף הכתוב מציין שני פרטים בעשייתו של מנשה שהוא עושה בירושלים: הראשון הוא בניית חומה חיצונה לעיר דוד (כלומר מזרחית לחומת העיר הקדומה). השני הוא שינוי מקום ביתו ומקום קבורתו, המעבר לגן עוזא.

בשלושת אלה נשלים את עיוננו בימי המלך מנשה.

 

עבודת ה' בימי המלך מנשה

שאלה מעניינת הינה השאלה מה קורה עם עובדי ה' בימי המלך מנשה. בית ה' סגור, יש בו עבודה זרה. בגיא בן הינום שורפים ילדים למולך.

הכתוב מציין: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (מלכים ב', כ"א, ט"ז). יש המפרשים כי כוונת הכתוב ליראי ה' המתקוממים נגד מנשה. פרשנות נוספת ניתן למצוא על פי הממצא הארכיאולוגי.[1] בדרום מערבה של ירושלים בתחום שכונות קריית יובל, עיר גנים, קרית מנחם ובית זית נתגלו כעשרים תלוליות עפר המכונות רגמים.

רגמים הם ערמות כבירות של אבנים ועפר מלאכותיים שנבנו בידי אדם. בחפירה שערכה רות עמירן, באחד הרגמים בדרך מקרית יובל לאורה[2] לאחר הסרת גל האבנים הענק, מתחתיה נמצא מבנה נמוך מצולע בין 17 צלעות. שם היה כרוי בור בעומק תשעים ס"מ מצופה אבנים מסותתות ולפני הבור מרצפת.

בתוך בור וסביבותיו נמצאו רסיסי פחם, פר ואבנים שהושחרו בשריפה. בסמוך לבור נמצאו שברי סיר בישול ושברי קערות, פכים וקנקנים מן המאה השמינית והשביעית לפני הספירה הנוצרית.

רות עמירן פירשה את משמעות המבנה כבמה, וכלשון הנביא: "כֹּה אָמַר ה'... לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת... וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם" (יחזקאל ו', ג').

השאלה שנשאלה הייתה לאיזה צורך ומתוך איזו כוונה להרוס ולנתץ מקום פולחן שאינו רצוי עוד על ידי הקמת רגם מונומנטלי מעליו. הרי הנביאים במשך כל תקופת מלכי יהודה נלחמו בפולחן הבמות. ההנחה מתוך הכלים שנמצאו בחפירה (פשטות הכלים, אין חפצי פולחן נוכריים) כי במות אלו היו במות לעבודת ה' ולא במות לעבודה זרה.

מוכרות לנו על פי המקראות שתי מערכות גדולות שמגמתן הייתה חיסול הבמות. האחת בימי חזקיהו והשנייה בימי יאשיהו.

הצורך ברפורמה בהפרש זמן כל כך קצר ביניהן מלמד כי תוצאות פעילותיו של חזקיהו לא השפיעו לאורך תקופה ארוכה והיה צורך בימי יאשיהו לחדש ביתר תוקף את איסור הבמות.

שני מרכיבים מרכזיים בפעולתו של יאשיהו:

א. השמדות אביזרים של עבודת אלילים בשריפה, ניתוץ, שבירה וכתיתה: "לְהוֹצִיא... אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה... וַיִּשְׁרְפֵם... וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה... וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ" (מלכים ב כ"ג, ד').

ב. פסילת מקומות פולחן ושרידיו על ידי טומאה, קברים ועצמות מתים: "וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת" (מלכים ב כ"ג, ח'), "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם" (מלכים ב כ"ג, י').

תכלית טומאת המקומות (כולל מקומות בהם לא היו בניינים ומתקנים, כדוגמת הבמות אשר על פני ירושלים) הייתה למנוע את חידוש הפולחן כדי להרתיע את הבריות ולהרחיקם לצמיתות מאותם המקומות. אין כאן רק הרס הפולחן הקודם כפי שעשה חזקיהו, אלא החידוש של יאשיהו, כלקח ממעשי חזקיהו, הינו למנוע את חידוש הפולחן והרחקת הבריות ממקומות פולחן אלו.

ההסבר הניתן לתופעת הרגמים הוא כך: היות והמקדש הפך למקום של עבודת אלילים, אותם נאמני ה' המבקשים לעבוד את ה' פנו אל הבמות. הם לא וויתרו על עבודת ה' וכך הפכו הבמות לעבודת ה' לאלטרנטיבה לעבודה במקדש ולעלייה לרגל לבית ה'. יאשיהו, במקום לשרוף אותם כפי שהוא עשה ביחס לכל המקומות בהם הייתה ממש עבודה זרה, בחר לקבור את הבמות ולגנוז אותן מתחת לערמות ענקיות של גלי אבנים גדולים, אלו הרגמים.

ייתכן כי מבחינת יאשיהו הרגמים מהווים גם סוג של גלעד הבא להזהיר את הדורות הבאים כי מקום העבודה הבלעדי הוא בית ה' ורק לגנוז את החיבה לעבודת הבמות לה'.

היות ובמות אלו שימשו לעבודת ה' ולא לעבודה זרה, הם לא היוו תחרות למקדש ירושלים אלא מקלט לעבודת ה' שתשוב למקומה במקדש.

יוצא כי במות אלו היו מעין תשמישי מצווה. על כן החליט יאשיהו לא לנהוג בהן זלזול וביזוי אלא לגנוז אותן, וייתכן כי לכך מכוון הפסוק האומר כי יאשיהו השבית את ההקטר בבמות בערי יהודה ובסבי ירושלים (מלכים ב כ"ג, ה').

סביר להניח כי כחלק ממפעל זה יאשיהו הביא את כהני הבמות לירושלים ולא מנע מהם מתנות כהונה. הללו בוודאי מלאו תפקיד משמעות בהחזקת והפעלת במות אלו לעבודת ה' בדרום מערב ירושלים, שהיוו בימי המלך מנשה תחליף לעבודה בבית ה' שהייתה בלתי אפשרית.

הרגמים מזכירים לדורות את מסירות הנפש של יראי ה' שמרדו במנשה ובאליליו ושמרו אמונים לא-לוהי ישראל.

 

בניית חומה חיצונה לעיר דוד

הכתוב בדברי הימים אומר כך: "אַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי חַיִל בְּכָל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה" (דברי הימים ב ל"ג, י"ד).

מתברר כי מנשה בנה חומה חדשה בירושלים, שהיא חיצונית לעירו דוד, כלומר מזרחית לחומת העיר הרגילה. מצד שני היא מוגדרת כמערבה לגיחון, כלומר ממערב למעין הגיחון. בנחל עדיין היא שייכת לנחל, בהקשר זה ככל הנראה נחל קדרון. כלומר, היא סמוכה למעין הגיחון ועדיין במדרון השייך מעל נחל קדרון וחיצונה לחומת העיר העיקרית.

הדבר המעניין הוא שנמצאה חומה כזאת העונה לכאורה להגדרה הגיאוגרפית שמתוארת בפסוק. החומה השתמרה לגובה כ-7 מטר, ועובייה כ-3 מטר והיא נמצאה באופן ברור כמה עשרות מטרים דרום מערבית למעין הגיחון וגם באיזור הדרומי יותר.

המחקר הארכיאולוגי נוטה לייחס אותה לימי חזקיהו בגלל פועלו הרב בכל הקשור לביצור המלכה והעיר מפני הפלישה האשורית האפשרית, ואולי גם בגלל האזכור המפורש של הביצורים בבניית חומה ע"י חזקיהו (דברי הימים ב ל"ב, ה'), למרות ששם מדובר על חומה ככל הנראה במקום אחר.

לנו נראה בהחלט אפשרי וסביר לזהות חומה זאת עם החומה שבנה מנשה.[3]

חשוב לציין כי על פי גילוי החומה חיצונית לעיר דוד, מתברר כי בין חומה זו לחומה העיקרית של העיר מעליה ממערב לה, נוצר תחום שניתן לקרוא לו בין החומותיים, מה שמסתדר עם הכתוב במלכים על בריחתו של צדקיהו:

"וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה"   (מלכים ב כ"ה, ד').

 

מקום קבורת מנשה ואמון, גן ביתו גן עוזא

הכתוב מציין לגבי מנשה ואמון שנקברו  בגן עוזא (לגבי מנשה "וייקבר בגן ביתו, בגן עוזא"). מנשה הוא המלך הראשון לגביו אין ציון של קבורתו בעיר דוד.

כל מלכי בית דוד מדוד ועד חזקיהו נקברו בעיר דוד. כך מתאר הכתוב בספר מלכים.[4] מנשה הינו המלך הראשון שנקבר במקום אחר – לא בקבורה המלכותית שבעיר דוד. הכתוב מדגיש שהוא נקבר בגן ביתו במקום שנקרא גן עוזא. יותר קל במידה רבה לזהות את גן עוזא כביתו של מנשה.

פרופ' אביגד טוען (וכך הדעה המקובלת במחקר הארכיאולוגי) כי העיר ירושלים התרחבה אל הגבעה המערבית בימי חזקיהו. 'הגבעה המערבית' הינו כינוי מודרני המתייחס לאיזור הרובע היהודי והארמני בדרום העיר העתיקה והר ציון, במרחב בין החומה הטורקית ועד לגיא בן הינום. על פי ההבנה הזו יש הגיון לחפש את גן עוזא באיזור הגבעה המערבית.

על פי היגון טופוגרפי התיישבותי זה הציע ד"ר גבי ברקאי[5] לזהות את מיקום גן עוזא באיזור המכונה "קבר דוד" בהר ציון, ולטעון כי ייתכן ששם קברו של מנשה. על כן, אין זה קבר דוד אלא קברם של אחרוני מלכי בית דוד, מנשה ואמון.

קיימות גם הצעות נוספות לזיהוי גן עוזא, אך בכל אופן, מעניין שדווקא מימי מנשה ואילך מפסיקה להיות קבורת המלכים בקבורה המלכותית בעיר דוד. עד ימיו, כאמור על פי ספר מלכים, נקברו כל מלכי בית דוד. סיבה אחת לכך יכולה להיות מציאותית – לא נשאר מקום בקברי בית דוד המקוריים. יש שרצו לדייק מן הניסוח של דברי הימים: "וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד" (דברי הימים ב ל"ב, ל"ג). הקבורה במעלה קברי בני דוד מלמדת כי בקברים המקוריים עצמם לא נותר מקום, לכן הכתוב מציין כי הוא נקבר במעלה קברי בני דוד.

אם לא מדובר על שאלה מציאותית, יש לדון בשאלה מדוע מנשה עוזב את בית המלך הנמצא מעל העיר ומתחת לבית ה' ועובר לאיזור אחר. גם בכך נראה כי המלכים מימי שלמה ועד חזקיהו היו אכן בבית המלך המקורי, ואילו מנשה עובר למקום אחר, על פי גבי ברקאי, אל איזור הגבעה המערבית. אך גם מעבר זה יכול להיות מסיבות מציאותיות. בהנחה כי בימי חזקיהו העיר גדלה ומתרחבת מערבה אל הגבעה המערבית, ניתן להציע כי ייתכן והמלך מנשה מבקש לבנות בית חדש בחלק החדש של העיר, במקום גבוה ומכובד. זוהי אפשרות בהחלט סבירה.

מעניין לציין בכל אופן כי המלך הראשון שאינו נקבר בקבורה המלכותית הוא המלך שבמעשיו הגורם לחורבנה של ירושלים ולשלילת בחירתה (על סמך הדגשת הכתוב במלכים: "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מלכים ב כ"א, ז'))

כלומר ברור שעצם העובדה שמנשה בחר לבנות את ביתו במקום שונה ממקום בית המלך המקורי ונקבר שם, כל אלה הם פועל יוצא של בחירתו משיקולים שלו. אם זה בגלל חוסר מקום בחלקת קברי מלכי בית דוד בעיר דוד ואם בגלל שהוא בחר במקום אליו העיר התרחבה כדי לבנות את ביתו.

בכל אופן, יש משהו סמלי בכך שהמלך שגרם בפועל על פי דברי הנביאים לחורבנה של ירושלים, לא זכה להיקבר בחלקת הקבורה המלכותית המקורית המסמלת במובנים העמוקים את הזיקה הנצחית בין מלכות בית דוד לבין ירושלים.

בשיעור הבא נעסוק בעזרת ה' בימי אמון ונתחיל את עיוננו במלכות יאשיהו.

 
[1]   נצעד כאן בעקבות ד"ר יהודה אליצור במאמרו המאלף "למהות הרגמים במערב ירושלים", ישראל והמקרא, עמ' 164-171.
[2]   רות עמירן, "החפירה ברגמים למערבה של ירושלים", ידיעת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, י"ח (תשי"ד), עמ' 45.
[3]   אין באפשרות המחקר הארכיאולוגי לדייק בעשרות שנים בתיארוך של התקופה על פי הקרמיקה, ואכמ"ל.
[4]   ספר דברי הימים מציין לגבי מלכים בודדים שנקברו שהם לא בקברות המלכים בעיר דוד.
[5]   במאמרו "מקום קבריהם של מלכי בית דוד האחרונים", בין חרמון לסיני, עמ' 75-92.