תולדות עבודת ה' במזבחות (קמד) – איסור הבמות (קכ)

  • הרב יצחק לוי

מלכות אמון

בנו של מנשה הוא אמון, וכך מתאר ספר מלכים את מלכותו:

"בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמַלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מְשֻׁלֶּמֶת בַּת  חָרוּץ מִן יָטְבָה: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו: וַיֵּלֶךְ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אָבִיו וַיַּעֲבֹד אֶת הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם: וַיַּעֲזֹב אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָיו וְלֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ ה': וַיִּקְשְׁרוּ עַבְדֵי אָמוֹן עָלָיו וַיָּמִיתוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ: וַיַּךְ עַם הָאָרֶץ אֵת כָּל הַקֹּשְׁרִים עַל הַמֶּלֶךְ אָמוֹן וַיַּמְלִיכוּ עַם הָאָרֶץ אֶת יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו: וְיֶתֶר דִּבְרֵי אָמוֹן אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בִּקְבֻרָתוֹ בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו"   (מלכים ב כ"א, י"ט-כ"ו).

הכתוב מדגיש את הרע שעשה כהמשך ישיר למעשי אביו, בעבודת אלילים ובעזיבת ה'.

הכתוב המקביל בדברי הימים (דברי הימים ב ל"ג, כ"א-כ"ה) מדגיש שהוא עבד לכל הפסילים אשר עשה מנשה אביו, כלומר הרבה לחטוא כלפי ה' יותר מכל קודמיו.

חז"ל בגמרא בסנהדרין קג: דורשים את היחס בין העבודה הזרה של אחז, מנשה ואמון: אחז העמידה בעליית הגג שבביתו, משנה העמידה בהיכל ואמון הכניסה לקודש הקודשים, מה שמצביע עד כמה אמון הרשיע יותר מקודמיו.

יש לשער כי אף אם מנשה חזר בתשובה כמבואר בדברי הימים, עדיין העבודה הזרה הרבה אותה עבד הטביעה את חותמה לדורות, ואמון ממשיך את מעשי אביו כפי שהיו לפני חזרתו בתשובה.

מכאן נתחיל לעיין בימיו של המלך יאשיהו.

 

ראשית מלכות יאשיהו

חשוב לציין כי בימיו ניבאים שני נביאים: הנביא ירמיהו:

"אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ"   (ירמיהו א', ב').

וכן חולדה הנביאה:

"וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן  חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ"   (מלכים ב כ"ב, י"ד).

ברור כי תיאור מלכות יאשיהו מתואר בעיקר בספרי מלכים ב כ"ב-כ"ג, א'-ל', ובדברי הימים ב ל"ד-ל"ה.

יאשיהו הינו אחד המלכים הצדיקים ביותר בכל מעשיו ובכל הקשור לתיקונה הרוחני של הממלכה, הן בביעור העבודה הזרה שנותרה בירושלים ובכל ממלכת יהודה (ובחלקים ממלכת ישראל); הן במציאת ספר התורה בבית ה' וביחסו המאוד רציני לדברי הנביאים ירמיהו וחולדה; הן בתפילתו לקב"ה בבית ה' עם תושבי ירושלים; הן בהסרת כל הבמות לעבודת ה', כולל הבמות שבנה שלמה לעבודה זרה (דבר שאף המלך חזקיהו הצדיק לא ביער); הן בכריתת הברית הגדולה בין העם ובין ה', בעקבות מציאת ספר התורה; והן בעשיית הפסח עם נציגי ממלכת ישראל.

כל המעשים הללו הם מעשים בעלי משמעות רוחנית ולאומית ממדרגה ראשונה, שנועדו לתקן מבפנים את הממלכה לאחר ימי מנשה סבו ואמון אביו.

מאידך, יאשיהו במעשיו חוזר דברים שהראינו בשיעורים האחרונים כי עליהם חזקיהו זכה לביקורת. בהליכתו של יאשיהו למגידו להילחם בפרעה נכו הוא לא שואל בדעתו של הנביא האם לעשות את המעשה הזה ובכך הוא נהג שלא כשורה ומצא שם את מותו, כמפורש בדברי הימים:

"וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱ-לֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ"   (דברי הימים ב ל"ה, כ"ב).

שוב אנחנו רואים גם אצל המלך הצדיק הזה כי ייעודו של המלך הינו לתקן את הממלכה מבחינה רוחנית ולא לקחת אחריות על המציאות המדינית המזרח תיכונית הכללית.

 

המלכת יאשיהו

יאשיהו מולך בגיל צעיר ביותר, בגיל שמונה.

ישנה סבירות להניח כי שינוי כל כך דרמטי בהנהגת הממלכה בהשוואה לימי אביו אמון וסבו מנשה שהשפיעו השפעה מכרעת על הממלכה בעשרות השנים שקדמו למלכותו (55 שנות מלכות מנשה ושנתיים מלכות אמון), והעובדה שהוא מולך בגיל כל כך צעיר יכולה להתרחש רק אם המלך היה מלווה על ידי נביא מתחילת מלכותו. הכתוב אינו מתייחס באופן מפרוש לעובדה זו, הרי מי שהמליך את יאשיהו היה עם הארץ.

עם הארץ הינו כינוי לגדולי ממלכת יהודה ובהם ראשי אבות, מהם בעלי קרקעות גדולים, להם יש מעמד מיוחד בשעת מינוי מלך. לדוגמה, בהמלכת המלך יואש בן אחזיהו עם הארץ תקע בחצוצרות והוא זה שהמליך אותו למלך (מלכים ב י"א, י"ד). כך בהמלכת עוזיהו בן שש עשרה שנה (מלכים ב י"ד, כ"א) וכן הוא קרוי עם יהודה. והכתוב מדגיש כי יותם בן המלך עוזיהו על הבית ושופט עם הארץ (מלכים ב כ"א, ה').

 

סדר המאורעות המרכזיים במלכותו

הכתוב בדברי ימים מאפשר לעמוד בצורה מדויקת על סדר המאורעות העיקריים בימיו:

– בשנה השמינית למלכו, בהיותו בן שש עשרה שנה, החל לדרוש לא-לוהי דוד אביו. ישנו כאן רצון מודע לשוב ולחדש את דגם המלכות שייסד דוד בתחום הלאומי ובתחום הרוחני.

– בשנה השתים עשרה למלכותו התחיל לטהר את הארץ מעבודה זרה גם מיהודה וירושלים, וגם בערי מנשה ואפרים, שמעון ונפתלי.

– בשנת שמונה עשרה למלכותו שלח שליחים לחזק את בית ה'. תוך כדי הוצאתו את הכסף המובא לבית ה' מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה' ביד משה. עם שמיעת מה שכתוב בספר, ציווה המלך על שליחיו לדרוש את ה' בעדו ובעד כל הנשאר ביהודה ובישראל.

שליחי המלך מגיעים לחולדה הנביאה החוזרת על נבואת החורבן הקשה ביותר על ירושלים, כשהיא מבטיחה שהדברים יתרחשו אחרי מותו של יאשיהו.

בעקבות תשובת הנביאה, המלך כורת ברית מחודשת בבית ה' עם כל העם, עם הקב"ה. בהמשך לכריתת הברית המחודשת עם ה', נעשה פסח גדול מאוד בירושלים.

הן כריתת הברית והן הפסח הינם במובן מסוים המשך ישיר של מציאת ספר התורה בבית ה' ושניהם מתרחשים גם בשנת שמונה עשרה למלכותו.

– בסוף הכתוב מתאר את הליכתו של יאשיהו למגידו לעצור את מלך מצרים את פרעה נכו במסעו אל מלך אשור בנהר פרת, שם מצא את מותו.

 

הבאנו כאן בתחילת עיוננו את מסגרת האירועים המרכזיים של מלכות יאשיהו לפי הסדר הכרונולוגי שלהם. מכאן ואילך נעיין בכל אחד מהנושאים שהוזכרו.

מאוד מרשימה העובדה כי מתחילת מלכותו הוא החל לדרוש לא-לוהי אביו. סביר להניח שכוונת הכתוב הינה הן ללימוד ועיון בתורה והן הליכה במצוות ה'. האם יש ללמוד מכאן שעד גיל שש עשרה (כלומר מגיל שמונה שהחל למלוך ועד השנה השמינית למלכותו) הוא היה נתון להשפעת שרי אמון? זו אפשרות סבירה. ייתכן כי הלשון במלכים מחזקת הבנה זאת:

"וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ"   (מלכים ב כ"ג, כ"ה).

משמעות הלשון "שב אל ה'" יכולה להתפרש כי דרישתו את ה' הינה חלק מתיקון רוחני שהתרחש אצלו משנת שמונה למלכותו.

הכתוב מציין אותו כמלך אידיאלי העושה את רצון ה' בכל המובנים והתחומים. אין ספק כי כל מעשיו אחר כך – ביעור העבודה הזרה, קריעתו עם מציאת ספר התורה, פנייתו לחולדה הנביאה, תפילתו לקב"ה, כריתת הברית המחודשת והפסח שנחגג בחגיגיות גדולה בבית ה' – כל אלו ביטויים מובהקים של דמות של מלך המעוניין לעבוד את ה' בלב שלם.

שאלה גדולה הינה איך מגיל צעיר כל כך, כשאביו אמון וסבו מנשה הרבה לעשות מעשים קשים ביותר בירושלים ובבית ה' (מולך, מזבחות לעבודה זרה במקדש, שפיכת דם נקי), מצליח הנער לשאוף ללכת בדרך ה' כדרך זקנו חזקיהו. האם ייתכן כי בתחילת דרכו המלך לווה על ידי נביאים שאינם מפורשים בשמם ובמעשיהם בתחילת מלכותו? זאת אפשרות סבירה והגיונית, לאחר שיאשיהו בשמונה שנים למלכו החל לדרוש בה'.

 

טיהור ירושלים וממלכות יהודה וישראל מעבודה זרה

בשנת שתים עשרה שנה למלכו הוא מתחיל לטהר את יהודה וירושלים מן הבמות והאשרים והפסילים והמסכות.

יש כאן מצד אחד טיהור יהודה וירושלים מן הבמות, כשהכוונה ככל הנראה הן לבמות ששמשו לעבודת ה' והן לבמות שבהן עבדו עבודה זרה.

גם אלו וגם אלו בוערו על ידי חזקיהו שני דורות קודם לכן, והימצאותם ככל הנראה גם בהיקף גדול מלמדת כי דורם של מנשה ואמון הספיק על מנת לבטל לחלוטין את המפעל הגדול שנעשה, בהנחה כי על פי ספר דברי הימים ב כ"ט חזקיהו מבער את העבודה הזרה של מלכות אביו אחז בתחילת עשרים ותשע שנות מלכותו.

כשמוסיפים את חמישים וחמש שנות מלכות מנשה ושנתיים שנות מלכות אמון, עברו כשמונים ושש שנים ועבודת הבמות ועבודה זרה לגווניה חזרה לשלוט בירושלים ובכל ממלכת יהודה. אך מעבר לטיהור מתוארת העובדה כי הוא מנתץ את מזבחות הבעלים. הוא מפורר את הפסילים ואביזרי העבודה הזרה לחלקים קטנים ביותר והוא זרק פירורים אלו על פני הקברים הזובחים להם.

מעבר לעובדה כי הן העבודה הזרה והן הקברים הם מקום טמא, אולי ישנו כאן קיום של התוכחה בויקרא:

"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם"   (ויקרא כ"ו, ל').

סביר להניח כי מן הסיבה הזאת ביעור העבודה הזרה שנעשתה בבית ה' היה בנחל קדרון אצל מספר מלכים לפני יאשיהו. כך אצל אסא שכרת את המפלצת שאמו מעכה עשתה לאשרה (דברי הימים ב כ"א, ט"ז). כך חזקיהו המטהר את הטומאה שהייתה בימי אחז בהיכל ה' ובחצר בית ה' (דברי הימים ב כ"ט, ט"ז; דברי הימים ב ל', י"ד).

הביעור דווקא בנחל קדרון נעשה הן מצד קרבתו הגדולה ממזרח להר הבית ולעיר דוד, והן מצד כי על פי חז"ל היו מוליכים את העבודה הזרה לים המלח. אך סביר להניח גם כי היות ובמדרון המזרחי של הנחל ישנם עשרות קברים מפוארים ביותר המתוארכים לימי הבית הראשון, שנחשפו במדרון של כפר השילוח, מבערים את טומאת העבודה הזרה במקום הטמא בקברים.

ייתכן[1] כי לכך מכוון הנביא ירמיהו בנבואתו: "וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל השרמות הַשְּׁדֵמוֹת עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַה' לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם" (ירמיהו ל"א, ל"ט), כשהוא מתאר את בניינה העתידי של ירושלים.

לשון הפסוק המקבילה לפרקנו במלכים היא:

"וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם"   (מלכים ב כ"ג, ו').

מוזכרים כאן מפורשות נחל קדרון וקבר בני העם. בנוסף הכתוב מדגיש את העובדה שעצמות הכהנים עובדי עבודה זרה שרפו על מזבחותיהם, וכך נטהרה יהודה וירושלים.

אך יאשיהו לא הסתפק בביעור העבודה הזרה ובטיהורה של ירושלים וממלכת יהודה כולה. הכתוב מדגיש:

"וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב: וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם"   (דברי הימים ב ל"ד, ו'-ז').

יוצא כי יאשיהו טיהר את כל ארץ ישראל כולה כולל נחלות השבטים שהיו בממלכת ישראל.

אמנם אין כבר ממלכה בישראל, אך סביר להניח כי נשארו תושבים יהודים בתוך שטחה של ממלכת ישראל, הרי חזקיהו כשעשה פסח בתחילת מלכותו שיתף את נציגי ממלכת ישראל.

על פי חז"ל בגמרא במגילה יד: ירמיהו הלך והחזיר את עשרת השבטים ויאשיהו בן אמון מלך עליהם. ייתכן כי עם התפוררות הממלכה האשורית והיחלשות אחיזתה בארצות הכבושות שלה, ביניהן ממלכת ישראל, יאשיהו בפועל מלך על איזור ממלכת ישראל.

מעניין כי לאחר מציאת ספר התורה ולאחר כריתת הברית המחודשת בין עם ישראל לקב"ה, מעיד הכתוב:

"וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם"   (דברי הימים ב ל"ד, ל"ג).

כלומר, בעקבות הברית יאשיהו משלים את טיהור הארץ מן העבודה הזרה, ונראה על פי הפסוק כי בעקבות הברית נכללים גם שארית הפליטה של שבטי ישראל יחד עם ממלכת יהודה. עצם כריתת הברית העצימה מאוד את הרצון להשלים את מלאכת הביעור שהתחיל בה יאשיהו בשנת שתים עשרה למלכותו.

מעניין לציין כי הכתוב המקביל במלכים ב כ"ב אינו מתייחס לכל השלבים שקדמו לבדק הבית ולמציאת ספר התורה.

לאחר כריתת הברית מופיע תיאור מפורט ביותר של ביעור העבודה הזרה מבית ה' ומכל חלקי ירושלים ואף מן המזבח שבבית אל. לא במקרה ביעור העבודה הזרה קודם לתיאור עשיית הפסח ככתוב על ספר הברית.

בשבוע הבא נמשיך בעזרת ה' בענייני מלכות יאשיהו.

 
[1]   וכך מציע יהודה קיל בפירושו דעת מקרא לדברי הימים ב', ל"ד, ד'.