תולדות עבודת ה' במזבחות| 146 | איסור הבמות | 122

אגב ההתייחסות למתרחש בימי יאשיהו, נדונו כמה סוגיות עקרוניות על ידי ביקורת המקרא. נביא כאן מפרסומיו של וולהוזן המתייחסים באופן מפורט למלכים ב', כ"ב-כ"ג ולזיקת הפרקים לספר דברים.[1]

עסקו בסוגיה זו אחר כך נוט ואחר כך מנחם סולוביטשק וזלמן רובשוב בספרם "תולדות ביקורת המקרא". בחרנו להביא נושא זה כאן מפני שהוא מאוד משמעותי ביחס לנושאים הנידונים בשיעור זה:

"מתוך מעשיו של יאשיהו אנו למדים כי ציווה ספר הברית הזה להסיר את הבמות ואת המזבחות הנפוצים על פני יהודה וירושלם, לרכז את העבודה ב"מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב כ"ג, ט') ולעשות פסח לה'. אילו הם שלושת העיקרים שהונהגו בימי יאשיהו "לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ" (מלכים ב כ"ג, כ"ד). ובאיזה מן חלקי התורה אתה מוצא את כל הסימנים הללו? ספר הברית העתיק מטעים בפירוש כי "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ', כ"א) והסיפורים הנמצאים בתוך המקורות מעידים וחוזרים ומעידים כי נהג העם להקריב את קרבנותיו גם מחוץ לירושלים "ויבן מזבחות... ויקם מצבות" והדבר לא נחשב להם לחטא. ולעומת זה "בראשית בואו להקריא לפני העם את החוקים והמשפטים אשר ישמרון לעשות", מטעים משה ומדגיש "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב, ה', י"א, י"ד), ובפירוש נאמר: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם" (דברים י"ב, ג'). ואת המצוות האלה קיים יאשיהו מלה במלה (מלכים ב כ"ג, ד'-ט"ו). כאן נאמר גם באריכות ובפרטות יתרה על דבר החוק "לעשות פסח לה'" – מה שלא נמצא – אומרים המחברים – לא בבמדבר (במדבר כ"ח, ט"ו-כ"ה) ולא בשמות (שמות י"ב, י"ד-כ'). בספר זה נמצאה גם "תוכחה נוראה ואיומה" ונאמר בו כי "ברית" כרת ה' "אתנו"; אליו גם מכוונים דברי ירמיהו ל"ד, י"ג-י"ד, ומלכים ב י"ד (בעניין אמציה). היוצא לו – לדה וטה – מכל הדברים האלה, כי "משנה תורה"... הנהו אותו ספר הברית אשר מסופר במל"ב, וכי הוא נתפרסם בישראל בשנת שמונה עשרה ליאשיהו".

עד כאן הדברים מ"תולדות ביקורת המקרא". פירוש הדברים: עד ימיו של יאשיהו היו מקריבים בבמות לה' ולא היה מוחה בידם. עד שבא יאשיהו ומיחה; עד ימיו של יאשיהו היו הכל אוכלים פסח בבתים עד שבא יאשיהו וחגג את הפסח בירושלים; עד ימיו של יאשיהו היה המקדש בירושלים מקדש על יד שאר המקדשים, בא יאשיהו ועשה אותו מקדש יחיד וריכז את כל העבודה שם. אבל כל הדברים הללו עושה יאשיהו בהשפעת הספר שנמצא, ומכיוון שבאמת שלושה אלה הם מחידושיו של ספר דברים כלפי ספרי התורה הראשונים, הרי שהספר שנמצא הוא ספר דברים והוא שנתחבר בזמן זה, ולצורך זה נתחבר. ברור שאילו היה ידוע קודם לכן וודאי היו נוהגים הכל על פיו ולא היו ממתינים עד שימצא על ידי חלקיה. מחקר ביקורת המקרא טוען, שגם שאר הדברים שנמנו במלכים ב כ"ב-כ"ג – כי ביער אותם יאשיהו – מתפרשים מתוך מצוות שנצטוונו עליהן בספר דברים (אשרה, מולך, קדשים, מצבות, ידעונים). אבל גם אלה מודים, שביטול הבמות, ריכוז הפולחן וחגיגות הפסח הם שקובעים בזיהוי הספר."

טענתו של פר' גרינץ הינה כי אין לדעה זו על מה להתבסס. תחילה לא מצוין במלכים ב', כ"ב-כ"ג עניין הסרת הבמות לה'. יאשיהו עוסק בטיהור העבודה הזרה כמפורט בפסוקים:

"בפסוק ד' מדובר בכלים שבהיכל העשויים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמיים; בפסוק ה' בכמרים – כלומר בכהנים מסורסים ובמקטרים לבעל לשמש לירח ולמזלות – המילה האחרונה היא יחידה במקרא – ולכל צבא השמיים; בפסוק ז' מדובר באשרה שבבית ה' ובבתי קדשים שבמקדש "אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה". שוב, בפסוק י' – מדובר בתופת שהיו מעבירים בו ילדים באש למולך; בפסוק י"א – בסוסים, "אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ" ו"מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ" – מעין הסוסים והמרכבה של הליוס היוצא לעורר את אורורה; בפסוק י"ב – במזבחות על גג שעשה אחז ובמזבחות מנשה בחצרות המקדש. במנשה אין אנו צריכים לדון; הדברים ידועים מספר מלכים ב כ"א ומפי ירמיה. אבל גם האמור באחז אינו מניח ספק רב במה מדובר. טיב העבודה בגג מתבארת כעניין מפי בן דורו של יאשיהו, צפניה: "וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה (מיהודה וירושלים) אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים: וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם" (צפניה א', ד'-ה'), ומדברי ירמיהו בכמה מקומות ("וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים" (ירמיה י"ט, י"ג); "וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי" (ירמיה ל"ב, כ"ט)). בפסוקים י"ג-י"ד מדובר שוב בבמות שבנה שלמה בפרברי ירושלים לעשתורת, לכמוש ולמלכום, ובמצבות ובאשרים, ואין אלה צריכים ביאור. בפסוק ט"ו אנו מגיעים לבית אל, "הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב כ"ג, ט"ו); ובפסוק י"ט "אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס" (מלכים ב כ"ג, י"ט). ירמיהו "להכעיס", "למען הכעיסני", זאת אומרת להכעיס את  ה'... גם דברי המחבר על טיבן של במות אלו וגם (או עוד יותר מזה) מעשי יאשיהו החמורים: "וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם" (מלכים ב כ"ג, כ') – אינם מניחים ספק, שבאלה נתבטא היחס שהיה קיים ביהודה כלפי במות אלו מראשיתן – יאשיהו חושב אותן לעבודה זרה גמורה. במת בית אל, במת העגל, במת שומרון ש"להכעיס" הן אפא במות אליליות."

הביטוי "אשר קטרו" יש לו מובן של גנאי של שמץ עבודה זרה (כך בירמיהו י"א, י"ב-י"ג; י"ח, ט"ו ובהושע ז', י"ג וי"א). במלכים נכתב על מנשה "וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו" (מלכים ב כ"א, ג'). הבמות שיאשיהו מטמא ביהודה הן הבמות שחזר ובנה מנשה, ועל כן בפועל מלכים ב כ"ג, ד'-כ' מדבר בטיהור הארץ מעבודה זרה.

בהמשך פר' גרינץ מתייחס לטענת ביקורת המקרא לפיה יסוד מעשיו של יאשיהו בספר דברים:

"ההנחה או המסקנה האומרת שספר דברים הוא הספר ששימש בחידושיו מורה דרך למעשי יאשיהו, ומכאן גם שספר זה נתחבר בימי יאשיהו, מחייבת ממילא גם לומר שספר דברים מכיר את העבודה הזרה הקיימת בתקופתו של יאשיהו, שהיא גם תקופתו הוא; אם הוא בא להתריע עליה, ממילא הוא צריך לזכור אותה. אלא שהעניין הוא שזכרונו תש ואינו זוכרה. שאינו זוכר לא במות לה' – שבנו ישראל מאז שמואל (או מאז השופטים), ולא במות שבנו ישראל לעבודה זרה – מאז אחאב, ואפילו בימי השופטים (כגון זה של יואש אבי גדעון), היינו שאינו מכיר שום במות שבנו ישראל – אבל הוא אינו מכיר גם את העבודה הזרה שנזכרה בסיפור הטיהור של יאשיהו, אמנם לאיסור מצבות יש זכר בס' דברים, אחד למצבות של עבודה זרה (דברים ז', ה'; דברים י"ב, ג') ואחד למצבות לעבודה לה' (דברים ט"ז, כ"ב; זו שהייתה כשרה בימי האבות), אבל המצבה האחרונה לא נזכרה בפרקנו והמצבות שנזכרו – של עבודה זרה – כבר נאסרו בשמות (שמות כ"ג, כ"ד; שמות ל"ד, י"ג) ובויקרא (ויקרא כ"ו, א') – מכאן מיכה ה', י"ב – וכבר הקדים חזקיה ושברן (מלכים ב י"ח, ד'). והוא הדין בכל דבר באשרה, הצו ישנו בס' דברים ("לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה...אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, כ"א))... נמצא כבר בשמות ("וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן" (שמות ל"ד, י"ג)) ויש בזה עוד שנים: הפועל "ויכרות" האמור פה באשרים, ישנו ב'שמות' ולא ב'דברים'; ואת האשרה לעבודה זרה כבר ביער גדעון. "קדשים" נזכרו בספר דברים (דברים כ"ג, י"ח), אבל הקדשים כבר בוערו על ידי אסא (מלכים א ט"ו, י"ב) והם – גופם – אינם בפרקנו"

עתה הוא מתייחס לעניין ריכוז העבודה במקדש:

"יאשיהו לא הסיר במות משום שהן במות, אבל היה מלך שקדם ליאשיהו והסיר במות – חזקיה: "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת" (מלכים ב י"ח, ד'), מספר בפשטות ההיסטוריון המקראי, והדבר מאושר כידוע מהסיפור על רבשקה כמוזכר בספר מלכים: "הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ" (מלכים ב י"ח, כ"ב). ושוב – מהדברים על מנשה: "וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו" (מלכים ב כ"א, ג'). זה המקור השלישי שמדבר על כך, ועל פי שלושה עדים אלה יקום דבר. אמנם בפרק י"ח, ד' נסמכו אל הסרת הבמות, המצבות, האשרה – האשרה היא כאן עץ ולא פסל, שכן כתוב "וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה" – ונחש הנחושת, אבל כל אלה הן לא עבודת עכו"ם אלא אבק עבודה זרה, ואחרי דורות ארוכים של עזריה, יותם, אין סיבה להניח שהיו קיימות במות לעבודה זרה...

על כל פנים מה שחשוב בעיקר לענייננו בזה הוא, שריכוז העבודה במקדש בירושלים כבר נתקים במלואו בימי חזקיה (מעשיו של חזקיה היו בראשית מלכותו) והעם עלה בשלוש רגלים לירושלים."

ולבסוף, פרופ' גרינץ מתייחס לקרבן הפסח:

"ואם עלה העם בשלוש רגלים, עלה גם בפסח ושם הקריב את פסחו. ולא רק בימי חזקיה עלה והקריב את פסחו ב"מקום הבחירה" אלא כך עשה כל הימים שקיים עלייה בשלוש רגלים. חזקיה שלט רק ביהודה (ואחרי בוא סנחריב – ביהודה מצומצמת מאוד). ואם גם אומר בעל דברי הימים ב' (ל' ואילך) כי באו אנשים מן הצפון, כבר צמצם מספרם כשסיפר גם זו: "וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם [על השליחים] וּמַלְעִגִים בָּם". אמנם שלמה שלט על מרחב רב, אבל מה שסופר בהיסטוריה על שלמה היא החגיגה הגדולה בסוכות ולא בפסח (מלכים א ח'). בתקופת ההיסטוריה המקראית חזרו איפוא רק פעמיים חגיגות גדולות של פסח, שבהן נטל חלק כל העם: בפעם הראשונה בימי יהושע (יהושע ה', י') ובפעם השנייה – בימי יאשיהו, כששוב שלט מלך מירושלים על כל מערב הארץ (לפחות, ואולי ביותר מזה) וכל "בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים" (דברי הימים ב ל"ה, י"ז) יכול לבוא, ובאו. וגם הפסח בימי יהושע במחנה היה ולא בבתים.

לסיכום, הצגנו כאן בתמצית על סמך הפרקים במלכים ב כ"ג-כ"ד העוסקים בימי יאשיהו את טענת ביקורת המקרא לפיהן על פי ספר הברית שנמצא בבית ה', יאשיהו מצווה להסיר הבמות והמזבחות לעבודת ה' על פני יהודה וירושלים, לרכז את העבודה במזבח ה' בירושלים, ולעשות פסח לה' בירושלים.

פרופ' גרינץ הוכיח בדבריו כי אין ממש באף אחת מן הטענות וזאת על סמך הפסוקים עצמם. בשיעור הבא נמשיך בעיוננו במלכות יאשיהו.