דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 148 | איסור הבמות| 124

בשיעור האחרון סיימנו את עיוננו בתיאור תמצות תשובת חולדה הנביאה למשלחת ששלח המלך יאשיהו.

 

נבואת חולדה

תחילה נעיין בפרטי נבואת חולדה. הנבואה מתייחסת לכלל העם ואחר כך למלך יאשיהו. ביחס לכלל העם היא אומרת:

"כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה: תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה"   (מלכים ב כ"ב, ט"ז-י"ז).

ישנה כאן קביעה כי הגזרה הרעה לא ניתנת לביטול. עם ישראל ותושבי ממלכת יהודה הפרו בצורה בוטה את הברית. הביקורת המרכזית הינה על עבודה זרה ("וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים"). דבורה ממשיכה ואומרת מה יהיה העונש של כל אחד ממפירי הברית. לגבי יאשיהו אומרת חולדה כך:

"וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת ה' כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ: יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה' בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה': לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה"   (מלכים ב כ"ב, י"ח-כ').

כפי שהכתוב מעיד בהמשך:

"וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ"   (מלכים ב כ"ג, כ"ה).

חולדה הנביאה מציינת בראש ובראשונה את העובדה שיאשיהו שב בתשובה שלמה. היא אומרת כי תוך כדי קריעת בגדי המלכות יאשיהו בכה, ועל כן ה' שמע את תפילת המלך ונענה להם. המלך מקבל הבטחה כי בניגוד לקללה לפיה: "יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ" (דברים כ"ח, ל"ו) קבורת המלך עם אבותיו תהיה בשלום. מעניין מאוד כי יאשיהו הינו המלך האחרון שנקבר עם אבותיו. אותה גזירת חורבן נוראה עליה בישרה לא ניתנת לביטול אלא תידחה לאחר מות המלך יאשיהו, והוא לא יראה בכל הרעה שה' מביא על המקום.

ניתן לומר כי מציאת ספר התורה גררה אחריה שני מעשים: כריתת ברית מחודשת עם הקב"ה, ועשיית פסח בירושלים.

 

כריתת הברית ופסח

ככלל, המשמעות המקורית של פסח הינה כריתת ברית עם הקב"ה.[1] הבנה זאת מסבירה דינים רבים בקרבן הפסח. שתי מצוות עשה בכל התורה כולה ביטולן הינו בכרת – ברית המילה של כל יחיד וקרבן הפסח של כל עם ישראל; היות קרבן פסח קרבן יחיד שיש בו דינים מסוימים של קרבן ציבור היא מפני שבמהותו בעצם הקרבה כל אדם מישראל כורת ברית עם כלל עם ישראל, ועם ישראל כולו עם הקב"ה.

בנוסף, הגמרא מעלה בהווא אמינא את האפשרות שגר בזמן התגיירותו יקריב קרבן פסח, כי במעשה זה הוא נכנס בברית עם כנסת ישראל כולה, ועל כן ניתן להעלות את הרעיון שהוא יקריב קרבן פסח עם התגיירותו, גם באמצע השנה ולאו דווקא בי"ד בניסן.

שורש העניין הינו בעובדה כי אמנם המצווה הראשונה שניתנה לישראל היא קידוש החודש, אך מצווה זאת מתקיימת במקורה על ידי משה ואהרון, ולדורות על ידי בית דין. בעקבותיה המצווה הראשונה שניתנת לכלל ישראל היא פסח.

המשמעות של הראשוניות הזאת היא שהמצווה הזאת יוצרת את הזיקה הפנימית והיסודית בין כנסת ישראל, בין עם ישראל לקב"ה.

מתוך הבנה זאת, מעניינת מאוד העובדה כי לאחר חנוכת המשכן (בא' או בח' בניסן על פי הדעות השונות המובאות בחז"ל ובראשונים) הקרבן הראשון המשמעותי בו משתתף כל ישראל הינו קרבן פסח. כמו כן, בימי שיבת ציון השלמת בניין הבית הינה בג' באדר בשנת שש לדריווש (על פי עזרא ו', ט"ו). גם שם הקרבן הראשון לאחר חנוכת הבית בו שותפים כל ישראל הוא פסח. ועל כן הקרבנות מעניקים משמעות של כריתת ברית עם הקב"ה, בבואם אל המשכן או המזבח, בהקריבם את קרבן הפסח.

הבאנו בתמצות נקודות אלו על מנת לטעון כי שני המעשים הגדולים שעשה יאשיהו לאחר מציאת הספר, כריתת ברית ופסח, הינם שני צדדים של אותו המטבע – בשניהם נכרתת ברית עם הקב"ה, בברית עצמה ובקרבן.

 

פסח וכריתת עבודה זרה

בנוסף, ברצוננו להראות כי ישנו קשר מהותי בין כריתת הברית לבין ביעור עבודה זרה, ובין פסח לביעור עבודה זרה.

למדנו כבר בשיעור הקודם על הקשר הברור בין כריתת הברית לביעור העבודה הזרה. הדיון עסק בשאלה מה קדם למה, אבל על עצם הקשר בין הדברים אין להטיל ספק. ברצוננו כאן להסביר את הקשר הפנימי בין ביעור העבודה הזרה לפסח.

תחילה ניתן לומר כי בהיות בני ישראל במצרים, עצם שחיטת השה בעשור לחודש ניסן לעיני המצרים (בהנחה כי השה הוא אלוה של המצרים) היא ביעור עבודה זרה.

במובן הזה ישנו קשר פנימי משמעותי ביותר בין שחיטת השה, הוא העבודה הזרה, ובין הפסח. במרוצת הדורות ישנם שלושה מקרים בהם מצאנו קשר ישיר בין פסח לבין ביעור העבודה הזרה:

 

הפסח בימי שמואל

נתחיל בפסח בימי שמואל. פסח זה אינו מוזכר כלל וכלל בספר שמואל. לאחר שהכתוב בדברי הימים מתאר את פסח יאשיהו הוא אומר:

"וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם"   (דברי הימים ב ל"ה, י"ח).

נשאלת השאלה: אם כך, היות ופסח זה ידוע לנו רק מדברי הימים ולא מספר שמואל עצמו, מתי הוא מתרחש והיכן הגיוני למקם אותו בספר שמואל.

ברצוננו להציע כי פסח זה מתרחש בשמואל א' בפרק ז', בין פסוקים ד' וה'. נזכיר בקצרה כי לאחר משיחת שמואל לנביא, הכתוב מתאר בפרק ד' את המערכה הקשה באבן העזר נגד פלישתים, בה הייתה מגפה גדולה בעם, בה מתו חופני ופנחס ובה נשבה ארון ה' על ידי הפלישתים. בעקבות התבוסה הארון נלקח על ידי הפלישתים לערי פלשת שונות, במשך שבעה חודשים. לאחריהם הוחזר הארון לבית שמש, ושם אנשי בית שמש ראו בארון ה', והכתוב מעיד על כך שה' היכה בעם "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" (שמואל א ו' י"ט). בעקבות כך הועלה הארון לקריית יערים, וקדשו את אלעזר בנו של אבינדב לשמור עליו. בכל התהליך הזה של המערכה באבן העזר, שבי הארון והחזרתו לבית שמש ולקריית יערים, הכתוב אינו מציין איזו זיקה של שמואל הנביא לנעשה. שמואל א ז' הינו בעצם הפרק הראשון בו באה לידי ביטוי באופן ישיר ומרכזי מנהיגותו של שמואל. הכתוב מתאר בשמואל את ביעור העבודה הזרה וכך דבריו:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ"   (שמואל א ז', ג'-ד').

ישנה כאן פנייה של שמואל הנביא אל כל בית ישראל לחזור בתשובה, להסיר את העבודה הזרה המצויה אצלם ולעבוד את ה' לבד, כשבעקבות זה מבטיח הנביא כי ה' יציל אותם מיד פלישתים. ואכן בני ישראל מסירים את הבעלים והעשתרות ועובדים את ה' לבדו.

על פי מה שנכתב כאן, מסתבר כי במלחמת אבן העזר כנגד הפלישתים, כשחופני ופנחס מביאים למחנה ישראל את ארון ה', מצויה במחנה ישראל עבודה זרה לבעלים והעשתרות. הבאת הארון למחנה להצילם היא ניסיון להציל, אך לצד העבודה הזרה הקיימת במחנה ישראל. ברור לגמרי כי במציאות זו ישנו חילול ה' נורא.[2]

על כן, לפי עניות דעתנו, הפסח המוזכר בדברי הימים בימי שמואל מתרחש לאחר ביעור העובדה הזרה המתואר בשמואל א ז', ד'. בעקבות זאת שמואל מקבץ את כל ישראל למצפה ומתפלל בעד העם, ששואבים מים ושופכים לפני ה'. כהקדמה למלחמה השנייה נגד הפלישתים העם צם, שמואל מקריב קרבן, וכתוצאה מכך הפלישתים ניגפים במלחמה.

 

אם נחזור להשוואה, הכתוב מעיד על פסח יאשיהו שלא נעשה פסח כמוהו מימי שמואל הנביא. ברצוננו להציע כי היקף ועומק הביעור המתקיימים בימי שמואל הנביא גדולים מאוד, והמלך יאשיהו מבער אף הוא את העבודה הזרה ובעקבות זאת עושה פסח גדול לה'.

הכתוב מעיד אם כך על שני הפסחים הללו שקשורים ישירות בביעור עבודה זרה בהיקף גדול. על פי דרכנו, ביעור עבודה זרה וכריתת ברית עם הקב"ה אלו שני צדדים של מטבע אחד.

 

הפסח בימי חזקיהו

אחז, אביו של חזקיהו, הכניס עבודה זרה לבית ה'. הוא בנה מזבח לאלוהי דמשק שיהווה תחליף למזבח העולה. הכתוב מעיד כי:

"וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱ-לֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱ-לֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם: וּבְכָל עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּכְעֵס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָי"   (דברי הימים ב כ"ח, כ"ד-כ"ה).

בראשית מלכות חזקיהו, עצם פתיחה מחודשת של בית ה' כרוכה בביעור העבודה הזרה, כמבואר בפרק הבא. חזקיהו פונה לכהנים וללויים:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם שְׁמָעוּנִי הַלְוִיִּם עַתָּה הִתְקַדְּשׁוּ וְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנִּדָּה מִן הַקֹּדֶשׁ: כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן ה' וַיִּתְּנוּ עֹרֶף: גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל...

"עַתָּה עִם לְבָבִי לִכְרוֹת בְּרִית לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב מִמֶּנּוּ חֲרוֹן אַפּוֹ"   (דברי הימים ב כ"ט, א'-י"א).

ואז נאספים הלווים:

"וַיַּאַסְפוּ אֶת אֲחֵיהֶם וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי ה' לְטַהֵר בֵּית ה': וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה' וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה"   (דברי הימים ב כ"ט, ט"ו-ט"ז).

והכתוב ממשיך לתאר:

"וַיָּבוֹאוּ פְנִימָה אֶל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ טִהַרְנוּ אֶת כָּל בֵּית ה' אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת שֻׁלְחַן הַמַּעֲרֶכֶת וְאֶת כָּל כֵּלָיו: וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח ה'"   (דברי הימים ב כ"ט, י"ח-י"ט).

ועבודת בית ה' מתחדשת:

"וַיִּשְׁחָטוּם הַכֹּהֲנִים וַיְחַטְּאוּ אֶת דָּמָם הַמִּזְבֵּחָה לְּכַפֵּר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לְכָל יִשְׂרָאֵל אָמַר הַמֶּלֶךְ הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת"   (דברי הימים ב כ"ט, כ"ד).

הכתוב מתאר בפרוטרוט את כל פרטי העבודה המתחדשת בבית ה', הקרבנות, עבודת הלווים. בסיום הפרק אומר הכתוב:

"וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱ-לֹהִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר"   (דברי הימים ב כ"ט, ל"ו).

מיד אחרי פרק זה, הכתוב בדברי הימים ב ל' מתאר את הכנות חזקיהו לעשות את הפסח בירושלים. חזקיהו שולח אל כל ישראל ויהודה וכותב אגרות על אפרים ומנשה, שיעשו פסח לה'. עצם הפנייה לשוב אל ה' על מנת לעשות הפסח, כרוכה בתיקון העבודה הזרה:

"עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ יָד לַה' וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ: כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל ה' אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו"   (דברי הימים ב ל', ט'-י').

וממשיך הכתוב:

"וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם וְאֵת כָּל הַמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן: וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה'... כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד"   (דברי הימים ב ל', י"ד-ט"ו).[3]

יוצא כי הכתוב מתאר זה אחר זה את ביעור העבודה הזרה ואת הפסח שבא בעקבותיו כמכלול אחד של כריתת ברית של חזקיהו, יחד עם ממלכת ישראל וממלכת יהודה עם ה'.

 

הפסח השלישי הכרוך בביעור עבודה זרה הוא כמובן פסח יאשיהו.

מה שניסינו להראות בשיעור זה זוהי הזיקה המהותית בין כריתת הברית לבין פסח לאורך הדורות. נוסיף עוד כי כריתת ברית מחודשת נעשית בדרך כלל אחרי ירידה דתית שהייתה כרוכה בהפרת הברית.[4] כך היה בסיני אחר מעשה העגל:

"כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל"   (שמות ל"ד, כ"ז ואילך).

וכך חידש יהוידע את ברית ראשונים: "וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם" (מלכים ב י"א, י"ז), לאחר שעתליה טמאה את ירושלים בעבודה זרה.

כמו כן, אסא כרת ברית, וביער את העבודה הזרה של ימי אביו אביה:

"וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּמִן הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם ה'... וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם"   (דברי הימים ב ט"ו, ח'-ט"ז).

אסא כורת את מפלצת מעכה אמו – "וַיָּדֶק וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן".

כאמור, בעקבות כריתת ברית יאשיהו עם ה', ישנו ביעור עבודה זרה ופסח, ובפרטיהם נמשיך לעיין בעזרת ה' בשיעור הבא.

 
[1]   נושא זה זוקק שיעור בפני עצמו. הבאנו כאן כמה נקודות מרכזיות בתמצות, על מנת להסביר את הקשר הפנימי בין כריתת הברית לבין הפסח שנחגג.
[2]   יש לציין כי ביעור העבודה הזרה של שמואל אינו מתייחס רק לעבודה הזרה בתקופת שמואל. קיימת בכל תקופת השופטים עבודה זרה במשך מאות בשנים, כמבואר בשופטים ב', י"א-י"ג.
[3]   לא נכנסנו כאן לפרטי הפסח עצמו, או לעובדה כי חז"ל לא הודו לחזקיהו שהוא עיבר ניסן בניסן וכו'. אנחנו התייחסנו בדברינו רק לזיקה הישירה והמפורשת בין ביעור עבודה זרה לקרבן הפסח.
[4]   כך יהודה קיל, בפירושו לדעת מקרא למלכים ב כ"ג, עמ' תת"ח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)