תולדות עבודת ה' במזבחות (קנו) – איסור הבמות (קלב)

  • הרב יצחק לוי

אנחנו ממשיכים לעיין בירמיהו פרק ז'.

לאחר שירמיהו נמצא במקדש ואומר את הדברים הקשים לבני ממלכת יהודה שהגיעו למקדש להשתחוות, הוא רצה ככל הנראה להתפלל אל ה' כדי לבטל את רוע הגזירה.

ה' מתגלה אל ירמיהו ותובע ממנו שלא להתפלל עליהם כי ה' אינו שומע, והוא מפנה את הנביא להתבונן על כך שכולם שותפים בעבודה הזרה. ה' מבשר כי אפו וחמתו יחריבו את הכל, האדם והבהמה, עץ השדה ופרי האדמה. יהיה חורבן כולל ולא תהיה כל שארית לאדם, לחי ולצומח בהשמדה מוחלטת של הכל. ישנה סבירות גדולה להניח כי ירמיהו בדבריו מכוון גם כנגד נביאי השקר המחזקים את העם כי למרות מעשיהם הרעים עדיין יגיעו למקדש להשתחוות, להתפלל ולהקריב קרבנות.

נחזור עתה לחלקה השני של נבואת ירמיהו בפרק ז':

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹ ר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם"   (ירמיהו ז', כ"א-כ"ח).

הנביא מצביע על כך שבניגוד לעולם הקרבנות אותם ה' לא ציווה ביום יציאת מצרים, התביעה המרכזית של ה' מהעם היא לשמוע בקולו (פועל זה חוזר על עצמו בפסוקים אלו חמש פעמים). אלא שבני ישראל לא עשו זאת – להפך, הם הקשו את עורפם והרעו מאוד.

הנביא מתאר מציאות כללית, מיציאת מצרים ועד ימיו, בה ה' שלח את עבדיו הנביאים ולא שמעו אליהם ולא הטו את אוזנם. ה' מצווה את הנביא לומר את דבריו והוא מבשר לו כי אף לו לא ישמעו אליו ולא יענו. כלומר, אף על פי שברור לנביא כי לא ישמעו לו הוא מצטווה לומר את דבריו. ה' מאס בדור ההוא.

הרד"ק מסביר את הלשון 'תופת' מן התופים, מפני שבשעה ששרפו למעשה את הילדים באש היו מנהמים בתופים, שאבא לא ישמע את קול הנער ולא ירחם עליו ולא יחזור בו. הנביא ישעיהו קורא למקום "תפתה": "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת ה' כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ" (ישעיהו ל', ל"ג).

בהמשך הפרק אומר ירמיהו כי גיא בן הינום ייקרא גיא ההריגה על שם ההרג שעשו אותם אבות ששרפו בניהם ובנותיהם למולך, ואותם אלו שהרגו ייהרגו אף הם מידה נגד מידה במלחמה, כלומר גם על המולך וגם על ההרוגים במלחמה. מספר ההרוגים יהיה כל כך גדול שייאלצו לקבור את המתים במקום הפולחן שלהם, בתופת.

אחד העונשים החמורים בתוכחה של התורה בפרשת כי תבוא היא לא להיות מובא לקבר ישראל: "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד" (דברים כ"ח, כ"ו). גם כאן, בסוף ימי בית ראשון בגיא בן הינום, אותם אנשים ששרפו את ילדיהם באש לא יזכו להיקבר קבורה רגילה אלא יהיו נבלה מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ.

גם בכך ישנה מידה נגד מידה – אתם ששרפתם את בניכם ובנותיכם באש ולא אפשרתם להם להיקבר בקבורה רגילה, גם אתם בעצמכם לא תזכו להיקבר קבורה רגילה אלא תהיו נבלה מאכל לבעלי החיים. הנביא מבשר על חורבנה של הארץ שתשבית מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה כקול חתן וקול כלה.

"בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם: וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת:

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב: מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב: הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה: גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה': אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים: הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

"לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר: וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם: הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר ה'"   (ירמיהו ח', א'-י"ב).

הנביא ממשיך לבשר נבואה לאחרית הימים הבאה להוסיף על הפורענות. בנוסף לכך שלא יהיה מקום לקבור את המתים וייאלצו לקבור במקום בגיא בן הינום, יוציאו את עצמות מלכי יהודה, עצמות שריו, עצמות הכהנים, עצמות הנביאים ועצמות יושבי ירושלים מקבריהם. אמנם, ישנם שלא ייקברו כלל. אך גם מתוך אלו שיזכו להיקבר יוציאו האויבים את עצמותיהם מקבריהם. במקורות החיצוניים האשורים ובעקבותיהם הכשדים נהגו להוציא את מתי אויביהם מקבריהם. כמה מניעים למנהג אכזרי זה:

1. התקווה למצוא אוצרות בקברים.

2. הבעת תודה לאלילהם, לשמש, לירח ולכוכבים על הניצחון.

3. הרצון לנקום בעם המנוצח ולבזות את מתיו.[1]

על פי תיאורו של הנביא מתברר כי המקום יהיה מלא עצמות. מחד, הרשימה כוללת כל מערכות ההנהגה והשלטון – מלכי יהודה, השרים, הכהנים, הנביאים – ומאידך יושבי ירושלים. ההנחה היא שכולם עבדו עבודה זרה.

 

הנביא מציין כי בדרך כלל אם אדם נפל לאחר מכן הוא קם – אם אדם סר מן הדרך הנכונה הוא משתדל לחזור אליה. הוא תוהה מדוע העם הזה חוטא, אוחזים ברמאות ודבקים בה ולא מרפים ממנה. הרי ירמיהו ניבא לעם על חורבן ועל גלות והוא משתדל מאוד לעורר בהם הרהורי תשובה. והוא לא מבין מדוע העם מסרב לשוב אל ה', הרי אם ישובו ויתחרטו על מעשיהם תימנע מהם הפורענות.

הנביא מקשיב ומנסה לשמוע האם העם ירצה להתחרט ואמנם אין איש המוכן להתחרט. הם ממשיכים ללכת בדרכם הרעה, הם רצים כסוס במלחמה, במהירות ובפרסות מבלי להתבונן בצדדים ואין כל אפשרות לעצור את המרוץ שלהם, אפילו לשעה קלה.

הוא מביא משל מעולמם של הציפורים הנודדות המדייקות במועדים שנקבעו להם לבוא לארץ ישראל ולצאת ממנה, ואילו עמו של הקב"ה אינו יודע ואינו מקיים את משפט ה'. הציפורים שלא שמעו דבר מפי הגבורה עושות באופן מדויק מה שעליהן לעשות ואילו עם ישראל שלכאורה אמור לדעת מה עליו לעשות אינו עושה את המוטל עליו.

ייתכן מאוד כי העם עונה לטענת הנביא שיש ביניהם חכמים היודעים את התורה ואת משפט ה' והם אכן מפרשים ומבארים אותה; אך העט כותב את שקר הסופרים, כלומר הדיינים מכתיבים למזכיריהם פסקי דין של שקר, או שהם בעצמם כותבים פסקי דין של שקר. הם מעוותים את הדין ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה כאשר כלפי הנביא הם טוענים כי הם חכמים שיודעים את התורה. אותם חכמים לאחר שהפורענות תפגע בהם ייתפסו על שקריהם ויתגלה לעיני הכל שהטעו את בני עמם והם יעמדו מבושים בפני בני מממלכת יהודה. כוחם יישבר, הרי מעשיהם הם היפוכה של התורה. הם מואסים בה ואין בהם כל חכמה. אותה רמאות של חכמי התורה מזכירה במידת מה את נבואתו של הנביא מיכה מימי חזקיהו לפיה הנביא מבשר לראשונה על חורבן העיר והמקדש בגלל חוסר הצדק המשווע בהנהגה באותה תקופה: "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ" (מיכה ג', י"א).

והנה בדור הסמוך ממש לחורבן עצמו ישנה רמאות ותרמית של חכמי התורה שהנביא מבקר חריפות: בגלל שכולם, כל אחד ואחד מהם, מקטון ועד גדול כולו בוצע בצע, מנביא ועד כהן כולו עושה שקר. ה' ייתן את נשיהם לאחרים ושדותיהם לירושלים. נבואה זאת חוזרת כמעט באופן מדויק על נבואה דומה המופיעה בפרק ו', י"ב-ט"ו שם אומר ירמיהו: "וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו כִּי אַטֶּה אֶת יָדִי עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם ה'" (ירמיהו ו', י"ב) – האויבים יקחו את השדות לעצמם, יתייחסו אל נשיהם כאל שדות ויעשו בהן כרצונם. הרי התורה בקללות שבפרשת כי תבוא מזכירה: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה" (דברים כ"ח, ל'), וה' יושיט את ידו על יושבי הארץ להכותם.

נביאי השקר והכהנים עשו יד אחת ושיתפו פעולה ביניהם. הנביאים ניבאו שקר והכהנים הרצו על ידיהם. הם מנסים באופן שקרי להרגיע את העם בדברי נחמה שיהיה שלום ואמנם אין שלום.

מתברר כי תופעה זאת של נביאי שקר המשלים את העם הייתה נפוצה והיא מוזכרת אצל הנביא ירמיהו במקומות נוספים, וכן אצל הנביא יחזקאל. בפרק י"ד, י"ד אומר הנביא: "וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו י"ד, י"ד). וכן בפרק כ"ג: "אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה" (ירמיהו כ"ג, י"ז). אצל הנביא יחזקאל בפרק י"ג: "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל" (יחזקאל י"ג, י'), ובהמשך: "נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (יחזקאל י"ג, ט"ז). אף על פי שהם עשו מעשים נתעבים ומגולים שהיה ראוי להתבייש מהם הם לא התביישו מכך. בניגוד למציאות הבריאה והטבעית בה אם אדם חוטא לבו נוקפו והוא מתבייש מאלוהיו ומאדם, הם כלל לא התביישו מן התועבות שעשו, ועל כן כולם ייהרגו במלחמה וייפלו.

בשיעור הבא בע"ה נמשיך לעיין בנבואות ירמיהו בימי המלך יהויקים.

 
[1]   כך מציע מנחם בולה בפירושו דעת מקרא על ספר ירמיהו.