דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 164 | איסור הבמות | 140

בשיעור זה אנחנו מתחילים את עיוננו במלכותו של צדקיהו, מלכה האחרון של ירושלים לפני החורבן. בתחילה נביא את הכתוב אודותיו במלכים ב ובדברי הימים ב, ולאחר מכן נעיין בנבואות השונות שנאמרו לו ועליו על ידי הנביא ירמיהו.

במלכים יש תיאור קצר של מלכותו:

"בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָקִים: כִּי עַל אַף ה' הָיְתָה בִירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה עַד הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל"   (מלכים ב כ"ד, י"ח-כ').

במלכים ב כ"ה מתוארים השלבים המכריעים של החורבן, המצור, הבקעת העיר ושריפת בית ה' ובית המלך. הפרק חותם בתיאור ההגליה לבבל, השארת גדלה בן אחיקם בן שפן ביהודה ורציחתו על ידי ישמעאל בן נתניה, וביחסו של מלך בבל ליהויכין.

 

סופו של יהויכין

"וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא: וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל: וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו: וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו"   (מלכים ב כ"ה, כ"ז-ל').

שלושים ושבע שנים לאחר גלות יהויכין, עשרים ושבע שנים לאחר החורבן בכ"ז באדר, אוויל מרודך מלך בבל, בנו של נבוכדנצר מלך בבל מחליט לשנות את מדיניות אביו והוא משחרר את יהויכין מבית הכלא, מזמין אותו לארמון המלך ומושיב אותו במקום יותר גבוה משאר המלכים הכנועים לבבל.

מהי המשמעות של שינוי מעמדו של יהויכין באופן כל כך דרמטי, מאסיר בכלא הבבלי למקורב למלך היושב על כסא רם ונישא המכובד יותר מן השרים האחרים? נראה כי הכתוב רוצה לרמוז ולבשר על הגאולה הקרובה. על מנת להבין זאת נראה את ייחוסו של יהויכין ואת משפחתו וצאצאיו.

הכתוב בדברי הימים א ג' מונה את בני דוד ואת מלכי בית דוד משלמה ואילך. לסיום, תיאור מלכי בית דוד נכתב: "וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכָנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ" (דברי הימים א ג', ט"ז). והוא ממשיך לתאר את תולדות בני יכניה: "וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ" (י"ז). אחר כך הכתוב מונה את בני שאלתיאל: "וּמַלְכִּירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה: וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי..." (י"ח-י"ט).

זרובבל בן פדיה שאלתיאל הוא פחה ביהודה מטעם מלכות פרס בראשית ימי שיבת ציון. בספרים אחרים הוא נקרא זרובבל בן שאלתיאל על שם זקנו.

יהודה קיל[1] מציין ומסביר את משמעות השמות על שם המאורעות שקרו. 'אסיר שאלתיאל' על שנולד לו בשנה שהיה עדיין אסור בכלאו. פדיה קרא כך לבנו או כתפילה על שחרור יהויכין או לאחר שחרורו מכלאו.

זרובבל בן שאלתיאל מהווה תיקון גדול למלכות זקנו יהויכין. ראינו בשיעור הקודם את הנבואה הקשה של ירמיהו על יהויכין: "חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כ"ב, כ"ד). משמעות הפסוק היא כי אפילו היה כניהו חותם על ימיני הייתי קורע אותו מידי ולא משתמש בו. כלומר, כביכול הקב"ה היה מוכן לוותר על סמלי מלכותו ובלבד שלא יצטרך להתבזות בחותם כזה. במילים אחרות, ירמיהו לא הודה במלכותו של כניהו.

מאידך, בראשית ימי שיבת ציון ניבא חגי הנביא אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה מזרע יהויכין: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת" (חגי ב', כ"ג). ומבאר יפה מנחם בולה[2] כי זרובבל בן שאלתיאל מבני בניו של יהויכין עמד בראש השבים מן הגולים בארץ יהודה והוא קרוי בספר חגי פחת יהודה. מכאן שהוא נתמנה מטעם מלך פרס למשול בשמו בארץ יהודה. הנביאים חגי וזכריה מעודדים אותו לבנות את בית המקדש ואכן כך הוא עושה.

הנביא חגי ניבא עליו שהוא עתיד לחדש את שושלת בית דוד. אך יוצא כי נבואת חגי הינה היפוכה של נבואת ירמיהו המתייחס למלך יהויכין ואומר: "כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה" (ירמיהו כ"ב, ל'). הנביא מבשר כי לא יצלח איש מזרעו לשבת על כיסא דוד ולמשול עוד ביהודה. והרי זרובבל אמנם אינו מלך במובן הפורמלי של המילה, אך הוא המנהיג הגדול של ראשית ימי שיבת ציון, בונה בית המקדש השני ומנהיג את פחוות יהודה מטעם מלך פרס.

חז"ל פתרו סתירה זאת בדרכים שונות. הגמרא בסנהדרין לז: אומרת כי הגלות מכפרת על הכל.

המדרש בויקרא רבה אומר:

"רבי אחא ור' אבין בר בנימין בשם ר' אבא גדול הוא כחה של תשובה שמבטלת גזירה ומבטל שבועה"   (ויקרא רבה י, ה).

ואילו במסכתא דעמלק נאמר:

"שלשה דברים נתנו על תנאי, ארץ ישראל ובית המקדש ומלכות בית דוד... מלכות בית דוד שנאמר "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ" (תהלים קל"ב, י"ב)..."   (מסכתא דעמלק ד).

עם המלכת צדקיהו על ידי מלך בבל ברור כי אחת הסוגיות המשמעותיות ביותר העומדות לפתחו היא איך להתמודד עם המציאות הקשה כל כך של הגלות הגדולה בכמותה והנעלה באיכותה. נבוכדנאצר יכול היה לשים קץ למלכות יהודה אך הוא לא עשה זאת. ייתכן כי הוא סבר שמלכות יהודה יכולה להיות בסיס טוב לבבל להתמודד עם אויביה מדרום.

בכל הדורות ארץ ישראל בעיני שכנותיה הקרובות נחשבה למקום משמעותי מבחינת יכולת ההתמודדות עם האויבים שלהם בקצה השני של הארץ; המעצמות הצפוניות ארם, אשור, בבל, פרס והמעצמה הדרומית מצרים (יבוס). ארץ ישראל נתפסה כ"קרש קפיצה" ובעזרת שהיית הצבא בו אפשר היה להתקדם לעבר האויב, ועל כן גם כאן מבחינת נבוכדרצאר נח למלך בבל כי מממלכת יהודה תהיה חלשה ולא תמרוד שוב בבבל, וכלשון הנביא יחזקאל: "לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא" (יחזקאל י"ז, י"ד); אך בו זמנית כי צבא בבל יוכל לחנות בממלכת יהודה כעמדה קדמית לכיוון דרום מערב לעבר מצרים.

 

בין תושבי ממלכת יהודה לבין הגולים מבבל

הנביא ירמיהו מתייחס לסוגיה זאת בפרק כ"ד בנבואת התאנים הטובות והרעות:

"הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה' אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת הֶחָרָשׁ וְאֶת הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִַם וַיְבִאֵם בָּבֶל: הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר תְּאֵנִים הַתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת טֹבוֹת מְאֹד וְהָרָעוֹת רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה: וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם: וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ כִּי כֹה אָמַר ה' כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם: וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם"   (מלכים ב כ"ד, א'-י').

נבואה זאת נאמרת אחרי גלות יהויכין לפני היכל ה'. מונחים שם במראה נבואי שני דודי תאנים, תאנים טובות מאוד כתנאים המובאות לביכורים, ותאנים רעות מאוד אשר לא תאכלנה מרוע. המשל שרואים במראה הנבואי מאוד מפורש.

התאנים הטובות הם אלו שגלו זה עתה בגלות יהויכין, ואילו התאנים הרעות הן צדקיהו מלך יהודה, שריו, שארית ירושלים והיושבים בארץ ישראל. הנביא מבשר כי המשמעות היא שה' ישים עינו לטובה עליהם, יבנה אותם מחדש, יעזור להם להשתרש בארץ ישראל ולא יגלה אותם. אך מעבר להבטחות המעשיות על השבתם לארץ והשרשתם בה, הנביא מבשר כי עצם הקשר בינם לבין הקב"ה יתחדש. ואילו ביחס לתאנים הרעות ה' ישלח להם אסונות רבים ומכות קשות ביותר.

מאוד סביר להניח כי פרשנותם של אלו שנשארו ביהודה לאחר גלות יהויכין הייתה כי אלו שנותרו ביהודה ולא הוגלו הם טובים מאלו שהוגלו ולא יקרה להם מה שקרה לאחרים שהוגלו ועל כן הם בזו לגולים. בא הנביא ומבשר הפוך – הגולים ישובו לארץ והם יהיו עם ה'; ואילו אלו שנותרו עתה ביהודה הם אלו שיגלו לבבל ולא יהיה להם כל חלק בגאולה העתידה. אף שברור בכל מקרה שאם יחזרו בתשובה יוכלו להישאר בארץ ישראל והם ייחשבו כחלק מעם ה'.

זהו הרקע למציאות הרוחנית והחברתית של אלו שנותרו בארץ לאחר גלות המלך יהויכין בראשית מלכות צדקיהו. הנבואה בירמיהו מבחינה הבחנה ברורה בין אלו שנותרו בארץ שיגלו ממנה לבין הגולים לבבל שישובו לארץ.

בשיעור הבא נתחיל לעיין במלכותו של צדקיהו.

 
[1]   בביאורו בפירושו בדעת מקרא על ספר מלכים ב.
[2]   בפירושו דעת מקרא על ספר ירמיהו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)