דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 169 | איסור הבמות | 145

בשיעורים האחרונים ניסינו לתאר את המציאות החברתית והרוחנית של עם ישראל הן בממלכת יהודה והן בגולת בבל, וכן את מאבקו של הנביא ירמיהו בראשית ימי צדקיהו.

במקביל למציאות הרוחנית שתיארנו בהרחבה בשיעורים האחרונים של ריבוי נביאי השקר המשלים את העם בהבטחות שווא, חשוב להבין מהי המציאות החיצונית ומהו יחסה של ממלכת יהודה לבבל, אותה מעצמה שהנביא ירמיהו מטיף להיכנע אליה על מנת שממלכת יהודה וירושלים יוכלו להמשיך להתקיים.

 

שבועת צדקיהו לא למרוד במלך בבל

מתברר כי כבר בשלב מוקדם של מלכותו נשבע המלך צדקיהו שלא למרוד במלך בבל. היכן מופיעה שבועה זו? בדברי הימים, שם בהתייחסות למלכות צדקיהו נאמר: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה': וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּא-לֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב ל"ו, י"ב-י"ג). מעבר ליחסו הכולל של צדקיהו אל הנביא ירמיהו,[1] הכתוב כאן מזכיר כי נבוכדנאצר השביעו וצדקיהו מרד בו. בזה לבד יש חילול ה' גדול מאוד.

נתייחס תחילה לשבועה עצמה ואח"כ נראה מתי מרד ומה הייתה מרידתו. שבועתו של צדקיהו לנבוכדנאצר מופיעה ביחזקאל י"ז:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה: וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח: לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ: וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט: חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת: וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ: וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי: וְאֵת כָּל מִבְרָחָיו בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי"   (יחזקאל י"ז, י"א-כ"א).

אמנם הנביא אינו מזכיר את צדקיהו בשמו אך ברור מעבר לכל ספק כי הנבואה מתייחסת אליו. תוכן הברית הוא להיות ממלכה שפלה שלא תמרוד בבבל. והמרידה אכן הייתה בשליחת מלאכים למצרים.

ברור לגמרי כי יעדו החשוב של נבוכדנאצר היה לבסס את מעמדו בכל האיזור, ובפרט מול מצרים. מרכיב אחד במגמה זו היה לוודא כי השליטים המקומיים הקטנים יהיו נאמנים לו. היות ויהויכין לא זכה לאמונו הוא הוגלה לבבל והוחזק שם במעמד מלך מתוך כוונה שבשעת הצורך הוא גם יוחזר ליהודה בתפקיד מלך. במקומו הושם מתניה ששמו שונה לצדקיהו ועמו הוא כרת ברית והשביע אותו שלא ימרוד.

ואמנם צדקיהו מרד, כמפורט בירמיהו:

"וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו: וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים: וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ לְעֵינָיו וְגַם אֶת כָּל שָׂרֵי יְהוּדָה שָׁחַט בְּרִבְלָתָה: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה וַיִּתְּנֵהוּ בֵית הַפְּקֻדֹּת עַד יוֹם מוֹתוֹ"   (ירמיהו נ"ב, ח'-י"א).

צדקיהו הפר את הברית ונענש. בנוסף לדין הקשה הצפוי על מפר הברית, הנביא מביא כאן נימוק נוסף והוא חילול ה'. כשכורתים ברית נשבעים בשם ה', ומי שמפר את הברית גם מחלל את כבוד ה'. לכן הוא יובא לבבל על המעל אשר מעל בה' (יונתן מתרגם על אתר "על השקר ששיקר לפניו").

הנביא יחזקאל מתייחס למותו של המלך צדקיהו בפרק כ"א: "וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֹן קֵץ" (יחזקאל כ"א, ל'). בשל רשעותו, עתיד צדקיהו להיות חלל מפני שהוא בעצם אשם באסון אשר ימיט מלך בבל על ירושלים. וכך מפרש הרד"ק בפירושו שם:

"אשר בא יומו – הגיע זמנו להסיר ממנו המלוכה: בעת עון קץ – בעת שעונו גרם לו הקץ שהוא קצו וסופו במלוכה ומה שאמר עון קץ שסמך עון אל קץ רוצה לומר העון שבעבורו בא קצו והוא עון שבועת שקר שהשביעו נבוכדנאצר בא-להים (ראה דברי הימים ב ל"ו, י"ג) והוא מרד בו "וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית" (יחזקאל י"ז, י"ח) לפיכך עלה עליו נבוכדנאצר ועור עיניו (ירמיהו ל"ט, ל') והגלהו והחריב הארץ"      .

 

הפרת השבועה על ידי צדקיהו

צדקיהו מרד בנבוכדנאצר פעמיים:

 

המרד הראשון בשנתו הרביעית

בשנה הרביעית למלכותו הגיעו לירושלים צירים מאדום, מואב, עמון, צור וצידון כדי לדון בארגון המרד. הנביא ירמיהו הזהיר את מלכי העמים ובתוכם את צדקיהו שלא למרוד בבבל ולא להסתכן בסכסוך עם בבל. נביאי השקר בממלכת יהודה ובבבל חיזקו את לב המורדים אך בסופו של דבר מרד זה לא יצא אל הפועל, ולא מפורשות הסיבות לכך שהוא לא התרחש.

בעקבות המרד הוזמן צדקיהו לבוא לבבל:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה בְּלֶכְתּוֹ אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכוֹ וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה: וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר תָּבוֹא אֶל בָּבֶל אֶל סֵפֶר אֶחָד אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתֻבִים אֶל בָּבֶל: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׂרָיָה כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְאָמַרְתָּ ה' אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַכְרִיתוֹ לְבִלְתִּי הֱיוֹת בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה: וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת: וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ"   (ירמיהו נ"א, נ"ט-ס"ד).

שריה בן נריה הוא ככל הנראה אחיו של ברוך בן נריה ולנביא ירמיהו היה אמון מלא בו. ברור ששריה הסתכן במעשה זה מפני שאם הוא היה נתפס עם ספר זה בידו היו רואים בו מורד במלכות. כאן ככל הנראה מוזמן צדקיהו לבוא לבבל בעקבות ניסיונו למרוד.

שריה מצטווה על יד ירמיהו לקרוא את המגילה הנבואית ובתום הקריאה לגולל אותה, לקשור עליה אבן על מנת שלא תצוף מחדש ולהשליכה לתוך הפרת על מנת שתשקע בתוך מימיו.

ירמיהו פועל לכך שיתקיימו נבואות הפורענות שלו על העמים. אך לצד תביעתו של הנביא מצדקיהו ומממלכת יהודה להיכנע לבבל ולא למרוד בה, הוא מתפלל ופועל שתבוא מפלה על בבל ותיעקר מלכות הרשעה. מחד עם ישראל נדרש לעשות באופן מלא את רצון ה', במקרה זה להיכנע לבבל; אך מצד שני אותם האויבים המכים את ישראל הם אויבי ה' ועל כן עליהם לבוא על עונשם באופן מלא.

 

המרד השני בבבל בשנתו התשיעית

המעורר למרד היה פסמתיך מלך מצרים ולאחר מותו בנו תפרע. התכנית הייתה כי תוך כדי המצור הבבלי על ירושלים (מי' בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו ועד ט' בתמוז שנה האחת-עשרה לצדקיהו) יבוא צבא מצרים בתנועת מלקחיים. מצפון הוא יכבוש את צור וצידון דרך הים, ארצם של הפניקים, ומדרום הוא יפלוש דרך היבשה לארץ ישראל.

אמנם הכשדים ביטלו זמנית את המצור ככל הנראה באדר של השנה האחת-עשרה לצדקיהו, אך בסופו של דבר נכשלה התכנית המצרית.

כשם שחזקיהו חשב כי הברית עם מצרים תציל אותו מצבא אשור והתברר כי מצרים הינה "מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ" (מלכים ב י"ח, כ"א; ישעיהו ל"ו, ו'), כלשונו של רבשקה הנציג של מלך אשור, כך גם אצל צדקיהו מתברר כי אין להישען על מצרים. לצד זה, הרי בממלכת יהודה ובבבל מתנבאים נביאי שקר להרגיע את העם ומבטיחים להם במהרה ניצחון מהיר וסופי, וכתוצאה מנבואות אלו היה אצל העם תחושות ביטחון מוחלט בעמידה האיתנה העתידית של ירושלים.

בסופו של המרד של מצרים נשארת ממלכת יהודה בודדה במערכה נגד בבל. במרד השני חשש צדקיהו כי ירושלים תיפול בידי בבל. הוא נמלך בנביא מספר פעמים. גם אם ייתכן כי הוא היה מוכן להיכנע לכשדים כעצת ירמיהו כדי להציל את העיר, השרים שלו גברו עליו כדי שתכניתם להילחם בבל, כעצת נביאי השקר, תצא אל הפועל. ואכן הוא היה מלך חלש שלא הצליח לגבור על שריו. אך בפועל רבים ברחו מממלכת יהודה ואלו שנותרו בה לא רצו להילחם בבבל.

באופן מעשי, בשנה התשיעית למלכו, צדקיהו חדל להעלות מס למלך בבל, כנראה מתוך הסתמכות על העזרה הצבאית מצד תפרע מלך מצרים, נגד עצת ירמיהו שהזהיר כי העזרה לא תועיל.

מעניין כי לגבי הפרת הברית של צדקיהו מלך בבל, הנביא ירמיהו רואה בה חטא כלפי ה', בדומה לנביא יחזקאל. אך הנימוקים שהנביא ירמיהו מביא לדבריו הם מדיניים. ירמיהו מדבר על שינויים מפליגים שעתיד ה' לעשות בסדרי השלטון בארצות שמסביב ליהודה כשכל הגויים אליהם הנביא פונה (אדום, מואב, עמון, צור וצידון) יעבדו את נבוכדנאצר מלך בבל. לכן לא תועיל הברית שאותן הארצות מנסות להקים בראשותו של צדקיהו: "וְאַחֲרֵי כֵן נְאֻם ה' אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת עֲבָדָיו וְאֶת הָעָם וְאֶת הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת מִן הַדֶּבֶר מִן הַחֶרֶב וּמִן הָרָעָב בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כ"א, ז').

ייתכן כי ההבדל בין הנביאים הוא כי יחזקאל בגולת בבל שוקד על התיקון המוסרי של בית המרי, ועל כן הוא מתייחס באופן מובהק לנושא חילול ה' ולעונש הבא בגלל החטא. ירמיהו בממלכת יהודה מנסה להשפיע על המציאות הממשית בארצות. תיאורו מתייחס גם לעמים שמסביב ולעוצמתו של נבוכדנאצר, ומאמציהם לפרוק את עולו לא יועילו בסופו של דבר.

להשלמת עיוננו נציין כי חז"ל תיארו את שבועת צדקיהו באור שונה מפשטי הפסוקים. וכך נכתבו הדברים במסכת נדרים (תרגום מארמית):

"מדוע מרד? מצא צדקיהו את נבוכדנאצר אוכל ארנבת חיה. אמר לו נבוכדנאצר השבע לי שלא תדבר עלי ולא תגלה עלי. נשבע לו. לסוף לא היה יכול צדקיהו לסבול. נשאל על שבועתו ואמר"   (נדרים סה.).

חז"ל אינם מתייחסים כאן לצד האישי המוסרי של נבוכדנאצר האוכל אבר חי ומפרפר, ואמנם כך לשון המדרש: "הכניס לפניו (לפני נבוכדנאצר) בשר שהיבהב (נא), ראה לנבוכדנאצר אוכל ורירו יורד על זקנו, והיה צדקיהו מביט בו ותמיה, ואמר לזה כל העולם משתעבדין?!" (תנחומא (בובר) וארא י"ח).

על פי חז"ל שבועה שבאה לחפות על נבלותו של נבוכדנאצר אסורה ובטלה מעיקרה. צדקיהו לא השלים עם פראות נבוכדנאצר ועומק שפלותו המוסרית ושחיתותו.

הכניעה לשלטון הרשע אסורה והשלמה עמו היא הסכמה לכך שארץ ניתנה ביד רשע. מבחינתו של הנביא, מלכות בבל הינה מלכות הרשעה, אבל מלכות ישראל החוטאת אינה ראויה לנהל את המלחמה כנגדה. היא נדרשת להיכנע לבבל, לתקן את עצמה ולחזור לעבוד את ה' באופן מתוקן, ומתוך כך יתאפשר בהמשך תיקון העולם וטיהורו מן הרשע. בשלב זה הכניעה היא הדרך היחידה שתביאו את ממלכת יהודה לתקן באופן פנימי את דרכה.

בשיעור הבא נמשיך בע"ה בנבואות ירמיהו ויחזקאל בימי צדקיהו.

 
[1]   על עניין זה נעמוד בעזרת ה' באחד מהשיעורים הבאים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)