תולדות עבודת ה' במזבחות (קעג) – איסור הבמות (קמט)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם עסקנו בהיבטים שונים של תיאור המרכבה ביחזקאל ובנביאים נוספים ובמשמעותו. בפרק א' מתוארת המרכבה באופן סטטי ואילו בפרק י' מתוארת המרכבה כמסתלקת מן המקדש.

בשיעור זה בכוונתנו לעסוק בתיאור סילוק השכינה מן המקדש כפי שהוא מתואר ביחזקאל בפרקים י' וי"א.

 

סילוק השכינה מן המקדש

הביטוי המבטא את המרכבה בנביא הינו כבוד ה', אותו מזכיר הנביא בפרק ח': "וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה" (יחזקאל ח', ד'). כבר בפרק ט', ממש במקביל לתיאור ההכנות לשריפת ירושלים ולאחר התיאור המפורט של כל התועבות המתרחשות במקדש, הכתוב מתאר את תנועת כבוד אלוהי ישראל ועלייתו מעל הכרוב: "וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת" (יחזקאל ט', ג'). לכאורה מדובר על המעבר מן הכרוב אל המפתן.

בהמשך פרק י' מתאר הנביא את התרוממות הכרובים ואת לכתם ושוב את יציאת כבוד ה':

"וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר: וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם: בְּעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם: וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים"   (יחזקאל י', ט"ו-י"ז).

צריך עיון כאן על אלו כרובים מדובר. לכאורה מן הפסוקים הקודמים ברור כי כבוד ה' עבר מן הכרוב אל המפתן ומשם לחצר. האם ישנה חזרה אל הכרובים הנמצאים בקודש הקודשים או האם הכוונה כאן לכרובים המחליפים את החיות (בפרק א') של כיסא הכבוד? הכתוב ממשיך לתאר את יציאתו של כבוד ה' מזרחה: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה" (יחזקאל י', י"ט). הכרובים נושאים את כנפיהם יחד עם האופנים ומתרוממים ועומדים בפתח המזרחי המוביל לבית ה', הוא שער המזרח. הרוח מביאה את הנביא אל שער בית ה' הקדמוני הפונה מזרחה.

תיאור סילוק המרכבה ממשיך בפרק י"א: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר" (יחזקאל י"א, כ"ב-כ"ג). שכינה יוצאת מן המקדש ועוברת מזרחה דרך השער המזרחי אל הרי הזיתים הנמצא ממזרח לבית ה'.

הכתוב מתאר באופן הדרגתי את יציאתה של המרכבה מקודש הקודשים אל מפתן הבית, ומשם היא עוזבת את הר המוריה ואת הרכס של המקדש ועוברת מזרחה אל ההר שממזרח לעיר, הר הזיתים. מתברר כי התיאור מדויק ומכוון מפני שבפרקי הגאולה בה שבה השכינה לירושלים ולמקדש הכתוב מתאר את חזרתה דרך אותן התחנות שעזבה את הבית:

"וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים: וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ: וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי: וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת"   (יחזקאל מ"ג, א'-ה').

הפסוקים מדברים על עליית השכינה, המתורגמת בארמית כסילוק. סילוק השכינה כפי שהוא מתואר ביחזקאל י'-י"א נדרש במקורות רבים בחז"ל.

בכל המקומות השונים הכתוב מתאר עשרה מסעות שנסעה השכינה המתבססים על הפסוקים ביחזקאל. ככל הנראה, על פי סדר הפסוקים חז"ל מבינים כי בתחילה שכינה יוצאת מתוך קודש הקודשים אל מפתן הבית ומשם לכיוון החצר. כפי שהערנו לעיל, ייתכן שמשם חזרה אל שני הכרובים בקודש הקודשים. שמואל הכהן[1] רוצה לפרש בעקבות המדרש שחזרה זו היא ביטוי לקושי של הפרידה, ושכביכול השכינה לא יכולה לנתק את עצמה. כך לשון הפתיחתא של איכה רבה:

"למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס משהיה יוצא היה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה ואומר הוי שלום בית פלטין שלי הוי שלום בית מלכותי הוי שלום בית יקרי הוי שלום מן כדון (=מעתה) הוי שלם, כך משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי ביהמ"ק ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוי שלום בית מקדשי הוי שלום בית מלכותי הוי שלום בית יקרי הוי שלום בית מקדשי הוי שלום"   (איכה רבה, פתיחתא, אות כ"ה).

על סמך המקורות המדרשיים השונים, נראה כי זהו סדר עשר המסעות שנסעה שכינה:

1. מכפורת לכרוב;

2. ומכרוב למפתן הבית;

3. וממפתן הבית לחצר;

4. ומחצר למזבח;

5. וממזבח לגג ההיכל;

6. ומגג ההיכל לחומת העזרה;

7. ומחומת העזרה לעיר;

8. ומעיר להר הזיתים;

9. ומהר הזיתים למדבר;

10. וממדבר כלפי מעלה – השמימה.

על פי המדרשים, שכינה עלתה אל מקומה מהר הזיתים או מן המדבר. אם מקבלים את הנוסח לפיו העלייה היא מן המדבר, הדבר יכול להתפרש כשיבת השכינה אל המקום בו נכרתה הברית בין ה' לעמו מתוך ציפייה שישובו לחסד הנעורים "לכתך אחרי במדבר".

המדרשים השונים, כל אחד בלשונו, מתארים את ההמתנה של השכינה בהר הזיתים, שמא ישובו ישראל בתשובה. באיכה רבה מדובר על שלוש שנים ומחצה (פתיחתא כ"ה), בגמרא (ראש השנה לא.) לפי דעת רבי יוחנן המתינה השכינה במדבר שישה חודשים, ואילו בפסיקתא דרב כהנא (דברי ירמיהו ע' קיד-קטו), ההמתנה בהר הזיתים הינה שלוש עשרה שנים ומחצה.

כביכול השכינה מתחבטת ומתלבטת כשהיא יוצאת מן המקדש בציפייה שמא העם יחזור בתשובה.

 

ניידות ולא קביעות

יש מקום לשאול את עצמנו איך ייתכן ששכינה שהיא עיקרו של הבית עוזבת אותו. יש לציין כי באופן מהותי אין כל קביעות לנוכחות שכינה בבית.

כששלמה המלך חונך את בית ה' מתוך אמונה כי הבית יהיה קבוע ועם ישראל בכל מצב, אפילו בגלות ואפילו במלחמה ימשיך להתפלל אל הבית, עונה לו הקב"ה במלכים א ט' כי עצם קיומו של הבית מותנה בעובדה שהמלך והעם ייקמו את דבר ה' וידבקו בתורה ובמצוות, ואם לא הבית ייחרב.

גם במבנה הארון והכרובים טמונה הזמינות וחוסר הקביעות. דעות שונות נאמרו לגבי זיהויים של הכרובים. מבלי להכריע מהי הדעה היותר מתאימה, הכתוב מתאר כי לכרובים ישנם כנפיים.[2] המשמעות של הכנפיים היא שבכל עת אם הדבר הזה נדרש הם יכולים לעוף להתרומם ולעזוב את הבית. על כן הכרובים עם הכנפיים מסמלים בעצם המבנה שלהם את היפוכה של הקביעות – הזמינות; את העובדה שעצם הימצאותם בקודש הקודשים הינו באופן ישיר פועל יוצא של התנהגותם של ישראל.

עניין דומה יש לכאורה בציווי התורה ביחס לבדי הארון, בשונה מן הבדים המצויים בכל הכלים האחרים של המשכן. ישנו איסור תורה להסיר את הבדים מטבעות הארון. בכל כלי המשכן, תפקיד הבדים הוא לשאת אותם ממקום למקום במסעות המשכן ובנדודיו. אצל הארון, הבדים הינם חלק אינטגרלי של הכלי. הם אינם נפרדים מן הכלי. לפי עניות דעתנו, הסיבה להבדל זה נעוצה ברצון כי בכל עת ועת כשהדבר נדרש הכלי מוכן לתזוזה לצאת מן המקדש ועל כן ישנו איסור תורה להסירם. לפי הסברנו זה, הן הארון והן הכרובים טומנים בעצם המבנה והצורה שלהם את עניין היכולת לנוע באופן מידי, את היפוכו של הקביעות.

בהקשר לכך, יש מקום לעיין בבית ה' שנבנה על ידי שלמה בשני דברים. האחד, שלמה מצטווה להוסיף על הכרובים של הכפרות שני כרובים נוספים, גדולים וגבוהים התופסים את כל רוחב קודש הקודשים וחצי גובהו של המבנה. כרובים אלו הם חלק מן המבנה ועל כן הם אינם ניידים. השאלה היא מהי הפרשנות של הקביעות הזאת.

מחד גיסא ניתן לומר כי קביעות זאת היא דבר נעלה שבא לבטא את הגעתה של השכינה אל המנוחה ואל הנחלה (דברים י"ב, ט'), את הזיקה הנצחית בין ה' לעמו בעצם נוכחותו בבית קבוע בהר המוריה בירושלים.

מאידך גיסא, הקביעות הזאת יכולה בטעות להתפרש כתעודת ביטוח, כפי שראינו באופן מפורש בימי יהויקים: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיהו ז', ד').

דבר נוסף המתחדש בחנוכת בית ה' על ידי שלמה המלך הוא שכאשר הכהנים מכניסים את ארון הברית למקומו בקודש הקודשים, מציין הנביא: "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברי הימים ב ה', ט'). מהי המשמעות של הארכת הבדים?

רד"ק על אתר מביא שני הסברים. הסבר אחד הוא כיוון שכבר לא היה צורך להזיז את הארון, ולכן האריכו את הבדים כיוון שלא היה בהם שימוש. הסבר שני הוא כדי שהכהן הגדול יוכל להיכנס ביניהם ביום הכיפורים. האם ייתכן שהעובדה שלא היה צריך עוד לשאת את הארון בכתף יכולה להתפרש שלא כראוי, כסימן לקביעות השכינה במקום? שגם בעתיד לא יהיה כל צורך להוציא מקודש הקודשים את הארון שהוא נמצא כעת במצבו הקבוע שלא ישתנה? אין לנו תשובות לשתי ההצעות שהצענו. אך ייתכן כי השינוי שחל אצל שלמה המלך עם בניית בית ה' היה שכל חלקי המקדש מקבלים צביון של קביעות.

 

היציאה מן המקדש מזרחה

הדגשת הכתוב ביחזקאל בפרק י' שכבוד ה' מגיע אל שער בית ה' הקדמוני ומשם עומד על ההר אשר מקדם לעיר, והשלמתה בחז"ל כי משם כבוד ה' ממשיך אל המדבר, משמעותם המעשית הברורה היא כי היציאה היא ממערב למזרח. מקודש הקודשים דרך הקודש, האולם, המפתן, המזבח, לכיוון השער המזרחי של הבית ומשם אל הר הזיתים.

האם ישנה משמעות רוחנית לכיוון הוצאה הזה?[3] ניתן להצביע על כך לאורך התנ"ך כולו, כי באופן כללי פנייה מזרחה הינה התרחקות מאת ה'. דבר זה יכול להיות מתוך הכוונה א-לוהית או מתוך בחירה אנושית.

כך באופן פשוט אצל אדם הראשון: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג', כ"ד), הגירוש הוא לכיוון מזרח. כך אצל קין: "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן" (בראשית ד', ט"ז).

מעניין מאוד לראות כי הצד הנבחר של משפחת אברהם מתיישב לרוב ממערב לירדן, ואילו הצד הנדחה פונה מזרחה. אצל אברהם לוט הולך לערי הכיכר, אברהם משלח את בני הפילגשים לארץ קדם. עשו בוחר את הר שעיר. שניים וחצי השבטים, ראובן גד וחצי שבט המנשה בוחרים דווקא את הצד המזרחי להתיישב בו בגלל הצאן (כהמשך ללוט ולעשו). המקום המקודש ביותר במקדש, קודש הקודשים, נמצא בחלק המערבי ביותר ועל כן כל עבודת המקדש הייתה תוך כדי פנייה ממזרח למערב.[4]

על כן לא מקרי הוא כי הכיוון הבולט של סילוק מרכבת השכינה ביחזקאל מן המקדש הינה ממערב למזרח, כשממזרח לשער בית ה' הקדמוני כבוד ה' מגיע להר הזיתים ממזרח למקדש.

 

מתי היה סילוק שכינה

על פי פשט הפסוקים, מסעו הנבואי של יחזקאל הינו בשנה השישית לגלות יהויכין, כ-5 שנים לפני חורבן הבית הראשון. חז"ל דורשים את הפסוק בדברי הימים על ימי המלך יאשיהו: "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב ל"ג, ג'), כי המלך יאשיהו גנז את הארון עם הכרובים. דבר זה קורה כשלושים שנה לפני החורבן. על פי הבנה זו, צריך עיון איך נבואת יחזקאל מתארת את סילוק השכינה עם הכרובים אם הם כבר נגנזו קודם. אמנם קיימות דעות נוספות לגבי גורלו של הארון, לדוגמה דעתו של רשב"י לפיה "ארון גלה עמהם לבבל". הבנה זו יכולה להשפיע על התבוננות בנבואת יחזקאל, עד כמה היא מתארת בחזון נבואי מציאות ממשית או ראייה חזיונית.

מאידך גיסא ישנם מדרשים (כמו הפתיחתא לאיכה רבתי) המזכירים עמונים ומואבים שנכנסו עם החורבן לקודש הקודשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה, ואז החזירו אותם לחוצות ירושלים. לפיהם, מראה יחזקאל על היעלות השכינה מעל הכפורת והכרובים הינו ראייה חזיונית המבוססת על המציאות הממשית.

בכל מקרה, רק נזכיר כי לפי כל הדעות, השכינה עוזבת את הבית לפני החורבן בפועל על ידי הבבליים. כך שבמשך מספר שנים ישנו בית בנוי על תלו ואין שכינה שוכנת בו.

בשיעור הבא בעזרת ה' נשלים את תיאור מסעו הנבואי של יחזקאל, תוך עיון בפרק י"א.

 

[1]   במאמרו "עשר מסעות נסעה שכינה", סיני, פח ג, ד' (תשמ"א) ע' 104-119. הוא מביא במאמרו מדרשים רבים ומפרש אותם והבאנו  מתוך דבריו חלק מן המקורות.
[2]   שמות כ"ה, ט'; יחזקאל י', ט"ז-י"ט.
[3]   נושא זה זוקק שיעור בפני עצמו. בסוף השיעור הקודם הבאנו את הדברים העיקריים בתמצית הקיצור.
[4]   הגמרא במסכת בבא בתרא כה. מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל לגבי מיקומה של השכינה. דעת רבי עקיבא הינה ששכינה במערב. הסוגיה שם עוסקת בעניין תפילה ואכמ"ל.