תולדות עבודת ה' במזבחות (קעה) – איסור הבמות (קנא)

  • הרב יצחק לוי

לאחר שעסקנו בצדדים שונים של תיאור המרכבה ביחזקאל בפרקים א' וי', בהשוואה לתיאור המרכבה בבניין בית ה', ולאחר שתיארנו את סילוק השכינה מן המקדש להר הזיתים ואל המדבר, ברצוננו בשיעור זה להשלים את תיאור מסעו הנבואי של יחזקאל בעיוננו בפרק י"א:

"וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי הַפּוֹנֶה קָדִימָה וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ וָאֶרְאֶה בְתוֹכָם אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן עַזֻּר וְאֶת פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם: וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת רָע בָּעִיר הַזֹּאת: הָאֹמְרִים לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר: לָכֵן הִנָּבֵא עֲלֵיהֶם הִנָּבֵא בֶּן אָדָם: וַתִּפֹּל עָלַי רוּחַ ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' כֵּן אֲמַרְתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲלוֹת רוּחֲכֶם אֲנִי יְדַעְתִּיהָ: הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ: חֶרֶב יְרֵאתֶם וְחֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתּוֹכָהּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם בְּיַד זָרִים וְעָשִׂיתִי בָכֶם שְׁפָטִים: בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ עַל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר בְּחֻקַּי לֹא הֲלַכְתֶּם וּמִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם: וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי וּפְלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָה מֵת וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל גָּדוֹל וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי ה' כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם: לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וּבָאוּ שָׁמָּה וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים: וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר: וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱ-לֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי: וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר הֶרְאָנִי"   (יחזקאל י"א).

תחילה רואה הנביא בפתח השער הקדמוני עשרים וחמישה אנשים, ובתוכם את יאזניה בין עזר ואת פלטיהו בן בניהו שרי העם. מאוד ייתכן שעשרים וחמישה איש המוזכרים כאן הם אותם עשרים וחמישה האנשים שהנביא ראה קודם (יחזקאל ח', ט"ז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה המשתחווים קדמה לשמש.

על פניו נראה שהמנהיגים הללו באים לבטא את ביטחונם בשגרת החיים ולבנות בתים מפני שהפורענות אינה מכוונת לזמן הקרוב. העיר לא תיחרב והם אינם עתידים לגלות.

 

היא הסיר ואנחנו הבשר

משמעות הסיסמה 'היא הסיר ואנחנו הבשר' היא שירושלים על חומותיה היא הסיר, ותושביה המוגנים בתוך חומות העיר הם הבשר. וכשם שהבשר מוגן בתוך הסיר, כך תושבי ירושלים מוגנים מפני החומה המקיפה את העיר.

הנביא מבטיח שהעיר לא תגן על תושבי ירושלים, היא לא תהיה לסיר והם לא יהיו בתוכה לבשר. בני ישראל עתידים להיות מוצאים מתוך העיר ולהישפט על גבול ישראל.

הנביא מדבר ונבואתו מתגשמת לנגד עיניו. פלטיהו בן בניה מת. ראשי העם מתחילים לקבל את עונשם. הנביא חוזר על קריאתו "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי ה' כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל". הנביא זועק בקול גדול על גורל ישראל כולו, לא על פלטיה בן בניה. בכך רואה הנביא את תחילת קיום הגזרה הקשה. הנביא מלא צער על גורל עמו.

 

לנו ניתנה הארץ למורשה

בהמשך הפרק הנביא מתייחס לסיסמה נוספת: יושבי ירושלים אומרים לאנשי הגולה "לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה". אנשי ירושלים סבורים כי כל אלו שגלו הורחקו מארץ ישראל מפני חטאיהם ועל כן הם איבדו את זכותם על הארץ, ורק הנשארים בירושלים יירשו את חלקם. אך היהודים שגלו בימי יהויכין מונים את השנים לגלותם, ולא לשנות המלך המולך בירושלים. הם רואים את ישיבתם בבבל כישיבת ארעי ורואים ביהויכין את מלכם ולא את צדקיהו. זאת כנראה כי הנביא ירמיהו בישר להם כי ישובו לארץ אחרי מלאת לבבל 70 שנה.

על פניו הפרשנות של תושבי ירושלים וממלכת יהודה את הגלות היא הפוכה מן הכוונה הא-לוהית. הגלות הייתה אמורה לזעזע את העם ולהביא לתיקון ולתשובה גדולה. במקום זאת, העם מאשים את הגולים עצמם בעצם הגלייתם שבגלל חטאם הורחקו מן הארץ.

ההשקפה המתגלית אצל תושבי ירושלים וממלכת יהודה הינה תפיסה לפיה יש לאלוהות גבולות השפעה מוגדרים ומוגבלים. השגחתו ושליטתו של הא-ל היא דווקא בארץ ישראל, ואילו את אלו שגלו הקב"ה דחה לא רק מארצו אלא גם מהשגחתו. תפיסה זו דומה ביסודה לתפיסה האלילית הפלישתית המבינה כי לכל אל טריטוריית השפעה השגחה ושליטה משלו. ועל כן, כשארון ה' נשבה בידי הפלישתים בעקבות המערכה נגד ישראל באבן העזר, הוא עושה נזקים בכל המקומות בהם הוא עובר ונמצא (שמואל א ה'-ו').

תפיסה דומה הייתה ככל הנראה אצל ירבעם בן נבט הקובע את מיקומם של העגלים בדן בגבול הצפוני של הממלכה ובבית אל בגבול הדרומי של הממלכה. אמנם עיקר מטרתו היא למנוע מן העם לעלות לירושלים, אך בפועל הוא יוצר מציאות שהגבולות המקודשים הם בין העגלים ולא מעבר לכך.

תפיסות אלו הן תפיסות אליליות. בהשקפתה של התורה השליטה של הקב"ה וההשגחה שלו לא מוגבלת לשום מקום ולשום מצב ולכן היא כוללת הכל, את כל הארצות, את כל העמים, את כל הזמנים והתקופות.

 

ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם

בפסוקים הבאים מבטיח הנביא כי הגולים עתידים לשוב לאדמתם. הקב"ה עתיד לקבצם אל אדמת ארץ ישראל, ולאחר הגעתם לאדמתם יסירו מן הארץ את השיקוצים והתועבות. אבל עם הגילוי הא-לוהי הנשגב, העם עדיין ידבק בחטאיו: "וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי". כלומר גם עם חזרתם לארצם הם ימשיכו לחטוא, ולכן ה' יחליף את ליבם: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם". הפיתרון הא-לוהי לקביעות חטאיהם של בני ישראל ולדבקותם בחטאיהם הוא הסרת הלב. בעקבות שינוי זה ילכו עתה בחוקות ה' וישמרו באופן מעשי על מצוותיו ומשפטיו. יוצא שהגולים עתידים לחזור לארצם, ובזכות הסרת הלב הם עתידים לשנות את מעשיהם.

בנבואה זאת הנביא יחזקאל שניבא בגולה מתייחס אל החורבן כעונש על עוונותיהם של ישראל; אך הוא גם נקודת המוצא לצמיחת תקופה חדשה של הגאולה. יחזקאל מתייחס אל הגולים בגלות בבל כגרעין ממנו תצמח מחדש הגאולה. אנשי גאולתו בבבל הם עתידו של עם ישראל.

באופן מפתיע הגאולה תצמח דווקא רחוק מן המקדש החרב, רחוק מממלכת יהודה, בגלות בבל. אמנם זה יהיה מקדש מעט, אבל לא יהיו בו הפגמים והשיקוצים שהיו במקדש עצמו והביא לחורבנו. בגלות בבל יקומו לתחייה. שם תתחדש רוח העם וליבו ויהיה לעם ה'.

במידה מסוימת יש ברעיון של מקדש מעט שלילה של התפיסה הטריטוריאלית לפיה גילוי השכינה, שליטתה והשגחתה מוגבל לחבל ארץ מסוים. אמנם המקום העליון הנשגב והשלם של השכינה הינו במקדש בירושלים, אך ניתן על ידי מעשה האדם לתת מקום לשכינה גם בגלות בבל במקדש מעט.

בית כנסת ובית מדרש – האופן בו פירשו חז"ל את הביטוי מקדש מעט, הוא בעצם מקום שהציבור בונה מקדש להתייחד עם הקב"ה. זהו מקום התכנסות והתחברות של הציבור, בו הציבור יוצר חלל בו האדם מבקש את קרבת א-לוהים בתפילותיו, ועל כן זהו סוג של מקדש בכך שהאדם יוצר חלל פיסי של מקום דרכו ובו הציבור פונה אל ה', ומכוח פנייה זו שכינה שורה במקומה.

 

סיום המסע הנבואי וחזרת הנביא לבבל

בסוף הפרק מתואר סילוק השכינה אל ההר אשר מקדם לעיר: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱ-לֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי: וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר הֶרְאָנִי". אותה הרוח שהביאה את יחזקאל לראות את המראה הנבואי הנשגב מחזירה אותו לבבל והנביא חוזר למקומו ומשתף את העם במראה שראה.

בשיעור הבא נחזור לעיין בנבואות ירמיהו המתייחסות לחלק השני של מלכות צדקיהו.