תולדות עבודת ה' במזבחות (קעו) – איסור הבמות (קנב)

  • הרב יצחק לוי

הנבואות הבאות המתייחסות למעשי המלך צדקיהו הינן מן המצור הבבלי על ירושלים בעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו ועד חורבנה של העיר והמקדש בחודש אב בשנה האחת עשרה לצדקיהו.

מתברר כי הן הנביא ירמיהו בממלכת יהודה והן הנביא יחזקאל בגלות בבל מתייחסים לפרק הזמן הזה. הנביא ירמיהו בממלכת יהודה מתאר תהליך הדרגתי הקשור למלכות בית דוד המתחיל במצור, ממשיך בהבקעת חומת ירושלים ומסתיים בחורבן העיר והמקדש.

הנביא יחזקאל בגלות בבל מתאר את תועבותיה של ירושלים כשהמוקד המרכזי של דבריו הוא הטומאה וחילול ה', העבודה הזרה גילוי עריות ושפיכות דמים. מתוך התבוננות זאת הוא רואה בתאריך עשירי בטבת תאריך בו מתרחש החורבן באופן מהותי. בו ביום מתה אשתו של הנביא המסמלת את חורבן הבית.

על מנת שנוכל להבין את היחס הנכון בין שתי הנבואות הנאמרות בתאריכים מקבילים אודות המציאות בירושלים מימי המצור הבבלי בירושלים בתמוז ועד חורבן הבית בחודש אב, נתחיל בעיוננו בנבואות יחזקאל בפרקים כ"ב-כ"ד. פרק כ"ב עוסק בחטאי ירושלים ועונשיה, פרק כ"ג מתאר את בגידתן של האחיות אהלה היא שומרון ואהליבמה היא ירושלים, פרק כ"ד מתרחש בעיצומו של יום עשרה בטבת. הנביא מתייחס שוב למשל הסיר והבשר, בו ביום מתה אשתו ועם ישראל מתבשר על חורבן בית המקדש.

 

חטאי ירושלים ועונשיה (יחזקאל כ"ב)

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ: וְאַמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָּה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה: בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת: הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה: הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם: אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ: קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ: אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ: עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ: וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ: שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ: הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ: וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה': וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם: קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם: וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ: כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם: קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ: כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם: שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע: וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' וַה' לֹא דִבֵּר: עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'"   (יחזקאל כ"ב).

שלושה חלקים בפרק. פסוקים א-ט"ז וכ"ג-ל"א מתארים בפרוטרוט את חטאי העם, ואילו היחידה האמצעית, פסוקים י"ז-כ"ב עוסקת בעונש על העם. החטאים המוזכרים כאן הם בכל תחומי החיים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, מעשים שנעשו על ידי מעמדות שונים בעם, מנשיאי ישראל דרך נביאים, כהנים, שרים, ועם הארץ. אין הכרח לומר כי כל העוונות הרבים והמגוונים הללו נעשו כולם רק בסוף ימיו של צדקיהו, וייתכן כי הנביא המבשר על חורבן מוחלט של העיר מסכם במידה מסוימת את סוגי העוונות שנעשו בדורות האחרונים על ידי אנשים שונים בממלכת יהודה.

 

ירושלים עיר הדמים (פסוק ד')

כינויה של ירושלים 'עיר הדמים' הינו כינוי קשה החוזר על עצמו בדברי הנביא אחר כך פעמיים בפרק כ"ד, ו' ו-ט'. בפרקנו לבד סוגיית שפיכת הדמים חוזרת על עצמה מספר פעמים.

מעניין כי לצד עצם שפיכת הדמים כעבירה חמורה ביותר בפני עצמה, חלק מן הפסוקים מתייחסים לצד זה לעבירות מסוימות הנחשבות אף הן כסוג של שפיכות דמים, בפסוקים ג'-ד' לצד עבודת גילולים. בחלק מן הפסוקים שפיכת דמים מוזכרת לצד עבירות בין אדם לחבירו (רכילות, שוחד נשך ותרבית, עושק, בצע). בין האנשים המואשמים בשפיכות דמים מוזכרים גם נביאי ישראל (גם אם כאמור הכוונה לדורות האחרונים), כוהנים, שרים ונביאים.

 

ירושלים טמאת השם (פסוק ה')

שמה הטוב של ירושלים חולל ונטמא. תיאור זה הוא היפוכה של עיר ששורה בה קדושה וטהרה. גם יסוד זה מופיע בפסוקים רבים בפרקנו: בפסוק ג' ועשתה גלולים עליה לטמאה, בפסוק ד' ובגלוליך אשר עשית טמאת ועוד. גם כאן הטומאה מוזכרת מחד גיסא בזיקה לעבודה זרה ומאידך גיסא בזיקה לאיסורי עריות.

 

בין אדם למקום

כאמור מוזכרים עבודה זרה (פס' ג'-ד'), ביזוי קדשים וחילול שבתות (פס' ה', כ"ו), גילוי עריות (פס' י'-י"א), זימה ותועבה; כהנים החומסים את התורה (כי הם אינם מלמדים את העם להבדיל בין הטמא לטהור), מחללים את הקדשים, לא מבדילים בין קודש לחול ובין טמא לטהור (פסוק כ"ו); נביאים טחים תפל,[1] חוזים שווא וקוסמים להם כזב (פס' כ"ח). כאמור, מוזכרים כאן לא רק כהנים שהם מיוחסים, אלא גם נביאים ושרים, כנציגים בכירים של זרועות השלטון השונים.

 

בין אדם לחברו

זלזול בהורים והקלה בהם, עושק הגר, הונאת יתום ואלמנה (פסוק ז'), רכילות (פס' ט'), שוחד , נשך ותרבית, בצע עושק (פס' י"ב-י"ג), העושק הוא של הרעים, לא רק של העניים. השרים מאבדים נפשות למען בצוע בצע (פס' כ"ז). עושקים את עם הארץ, גוזלים גזל, הונאה של עני ואביון, עושק הגר ללא משפט (פס' כ"ט).

גם כאן מגוון רחב של חטאים, ניצול של שכבות נחלשות וחוליות חלשות יותר בחברה. כל זאת נעשה הן על ידי השרים והן על ידי אנשים רגילים.

בסופו של דבר, אם אנחנו מצרפים את התיאור הכולל של ירושלים ערב חורבנה, המציאות עגומה וקשה ביותר. ישנם פגמים מהותיים ביותר הן אצל נציגי השלטון והן אצל האזרחים הרגילים. החטאים המתוארים כאן ציבוריים ופרטיים כאחד.

 

ויקרא י"ט-כ – מקור חלק גדול מהחטאים

בדיקת פירוט החטאים מלמדת כי פרשת קדושים (ויקרא י"ט-כ') מהווה מקור משמעותי לחטאים המוזכרים בפרקנו:

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה': לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'... וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"   (ויקרא י"ט, ג'-ל"ד).

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא: וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ"   (ויקרא כ', י"א-י"ט).

וכן פסוקים בודדים בפרשת בהר:

"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים"   (ויקרא כ"ה, ל"ז-ל"ח).

הפסוקים בתורה, הן בתחום בין אדם לחברו והן בתחום העריות באים להזהיר כל אדם מישראל ממעשים העוקרים את הקדושה, ועל כן על מנת להתקדש יש להיזהר מהם.

ידוע כי התורה בפרשת קדושים מתארת סדרה של מצוות שהן ביטוי נוסף של עשרת הדיברות. על חלק ניכר מהם עברו אנשי ממלכת יהודה בדורות הללו. הנביא יחזקאל בתארו את החטאים הללו מראה איך הם הגורמים הישירים לחורבן ירושלים מפני שהם פוגעים בברית שנכרתה על ידי עם ישראל והקב"ה בהר סיני וכן בקדושת ישראל.

 

משפטה ועונשה של ירושלים

תוך כדי תיאור התועבות הנביא כבר רומז על העונש. בפסוק ד', בעקבות שפיכות הדמים ועבודת האלילים הנביא אומר: "עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת". הנביא מבשר על הימים הקשים שעתידים לבוא.

החלק הראשון של הפרק מסתיים כך (פס' ט"ו-ט"ז): "וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ: וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה'". מחד גלות ופיזור בגויים ובארצות ומאידך כילוי הטומאה מן העיר. משמעות "ונחלת בך" – תהיי מחוללת בתוכך בעיני עצמך, והגויים רואים אותך במצבך זה.

בנבואה כל ישראל הם כסף לא צרוף, פסולת המעורבת במתכות שונות, נחושת, בדיל, ברזל ועופרת מעורבים בו ומכניסים אותם לתוך הכור כדי להתיכם ולצרפם. היות וכל ישראל סיגים, ה' מקבץ את כולם אל תוך ירושלים.

בשונה מישעיהו המדבר על "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים... וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ" (ישעיהו א', כ"ב-כ"ה) שה' עתיד לצרף ולטהר אותו מן הבדיל כדי לחזור ולהפוך כסף טהור; יחזקאל מדבר על היתוך, על תהליך של טיהור הכסף מעיקרו. וכשם שמקבצים כסף שמעורב בו נחושת ברזל עופרת ובדיל אל תוך הכור כדי להתיכו ולצרפו, כך הקב"ה יקבוץ באפו ובחמתו את כולם לתוך ירושלים ושם יתיך אותם.

בפרק כ"ד הנביא יעשה שוב שימוש במשל הסיר בו מודגש הבישול והרתחת העצמות, כשהאש החזקה שבסיר תכלה את כל החלקים הנמצאים בתוכה. המשל פשוט והוא שחומת ירושלים בעקבות המצור הבבלי תהיה הסיר בתוכה התושבים יישרפו ויתכלו.

גם בפרקנו זה, מבלי שהנביא משתמש כאן במשל הסיר, הדימוי זהה והוא שה' מכניס את כולם לתוך ירושלים מתוך מגמה להסיר את הזוהמה ולכלות את החלאה. וכך בסוף פרקנו אומר הנביא (פס' ל"א) "וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'". בסופו של דבר כל ישראל כולם נחשבים לסיגים. כולם נחושת ובדיל וברזל בתוך כור כסף. ועל כן כל תושבי ירושלים כולם ייהרגו בתוככי חומת ירושלים.

בשיעור הבא נמשיך לעיין בנבואת הנביא יחזקאל בפרקים כ"ג וכ"ד.

 
[1]   מייפים את דבריהם בדברי חלקות, כמו אדם הבונה בית וטח אותו ליפותו, אך הטיח תפל ולא יכול לשמור על הבניין מזרם הגשמים.