תולדות עבודת ה' במזבחות (קעח) – איסור הבמות (קנד)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם עסקנו בנבואת יחזקאל על אהלה ואהליבה, שומרון וירושלים; נבואת חורבן קשה ביותר המתארת את הזנות שלהן ואת העונש הקשה הצפוי להן.

הנבואה בפרק כ"ד, בשונה מקודמותיה יש לה תאריך מדויק – השנה התשיעית לצדקיהו, החודש העשירי חודש טבת, בעשור לחודש. הנביא מצטווה לכתוב לעצמו את שם היום, את עצם היום הזה, בו סמך מלך בבל אל ירושלים.

פרק זה חותם את החלק הראשון של נבואות יחזקאל, ומשם ואילך ישקיע הנביא את מרצו להכנת העם לקראת הגאולה.

בפרק שתי נבואות. הראשונה מבארת מחדש את המשל המצוי בפי העם "היא הסיר ואנחנו הבשר" (פסוקים א' -י"ד). השנייה מתארת את מות אשתו של הנביא במגפה והאיסור להתאבל עליה. משמעות מות זה הוא חורבן המקדש.

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם: אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא: מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ:

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת...

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל: וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי: וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה: וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר ה' הָיָה אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ: וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ: וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו: וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה':

"וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם: בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם: בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'"   (יחזקאל כ"ד).

 

היא הסיר ואנחנו הבשר

סיסמא זאת הייתה שגורה בפי העם כפי שראינו קודם: "הָאֹמְרִים לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (יחזקאל י"א, ג'), ונועדה לעודד ולהפיח תקווה אצל תושבי ירושלים. חומת ירושלים היא הסיר והתושבים בעיר הם הבשר. כשם שהסיר מגן על הבשר ומאפשר את בישולו בקצב ובטעם הרצוי, חומת ירושלים מגינה על תושביה המתגוררים בה מפני כל מצור או התקפה של אויב.

ברור כי עצם תפיסה זו מהווה המשך לתפיסה שראינו אותה מפורשות בירמיהו ז' בנבואה מימי המלך יהויקים, בה הנביא ירמיהו פונה אל העם בבקשה שלא להאמין לנביאי השקר". בנבואה זאת הנביא ביקר את בני ממלכת יהודה שהסתכלו על עצם קיום המקדש כ"תעודת ביטוח". מבחינתם משמעות הביטחון המופרז הזה בקיומו של המקדש הוא שה' ישמור ויגן עליהם בכל מקרה ואין כל קשר בין התנהגותם שלהם לבין קיום המקדש. הם לא נדרשים לשום תיקון של חטאיהם מפני שהם מוגנים.

על פניו, הסיסמא "היא הסיר ואנחנו הבשר" גם היא נעוצה באיזושהי תפיסה כי יש להם תעודת ביטוח וכי חומת העיר ירושלים מגנה עליהם, ועל כן הם אינם נדרשים לשום שינוי במעשיהם.

הנביא בא לתת משמעות חדשה למשל הסיר והבשר, השונה בתכלית ממה שהיה מקובל בממלכת יהודה עד עתה. המשמעות היא כי הבשר המצוי בתוך הסיר כתוצאה מבערת האש החזקה והרציפה יישרף כליל והסיר עצמו ייחרך מן השריפה. במילים אחרות, במקום שהחומה תגן על הנמצאים בתוך העיר, החומה תהפוך למלכודת אש והתושבים העיר עצמה יישרפו כליל.

שלבי הפורענות כפי שהם מתוארים על ידי הנביא הם: שימת הנתחים הטובים של הבשר בסיר שיתבשלו היטב, והוצאת הנתחים הטובים מן הסיר. ישנו כאן רמז לגלות יהויכין והחרש והמסגר. בסיר נשארו החלקים הגרועים, תשובי ירושלים בימי המלך צדקיהו. הסיר נשאר על האש ונשרף בעצמו. זהו חורבנה של העיר עצמה.

הרד"ק מבאר את המסר הנבואי על ידי הנביא באמצעות משל הסיר:

"זה יעשה האדם בסיר בתחילה שופת אותה והוא שישים אותה על השפתים ואחר כן יוצק בו מים ואחר כן ישים הבשר בתוכה וירתיח האש תחתיה עד שיבשל הבשר ושפיתת הסיר על השפתים הוא משל לסמיכת מלך בבל אל ירושלם כי זה היה תחילת מעשהו בה ויציק' המים בה הוא משל שלא תאחוז בה האור מהרה כי המים מאחרים הבשר מלהתבשל מהרה כי כשהיא בלא מים יאחוז בו האור והבשר נצלה מהרה אבל כשיהיה בה מים יתבשל הבשר מעט מעט כן ארכו ימי המצור משנה התשיעית לצדקיהו עד שנת י"א כדי שיכלו מעט מעט בירושלם ברעב בדבר ובחרב"   (יחזקאל כ"ד, ג').

הנביא מגדיר את הסיר כעיר הדמים. זאת העיר ירושלים שזוהמתה ולכלוכה לא יצאו ממנה עדיין. העם היושב בעיר עדיין לא חזר בתשובה. בפסוק י"ב הנביא מגדיר "תְּאֻנִים הֶלְאָת וְלֹא תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ". משמעות הדברים היא כי שקר ותרמית הביאו לידי עייפות. הדרך היחידה לבער את הזוהמה הינה על ידי חורבן.

מכאן עובר הנביא לתאר את סיבת שריפת העיר: שפיכות הדמים העצומה והגדולה שהייתה בתוכה, והדם שלא כוסה. איוב אמר: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי" (איוב ט"ז, י"ח). לכאורה יסוד עניין זה הוא בשאלתו של הקב"ה את קין בעקבות הרצח של הבל: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד', י').

ההנחה היא כי בשפיכות דמים הדם זועק ודורש נקמה אפילו אם הוא נבלע באדמה. מכל מקום, בדמיון העם נשתרש ציור זה שהדם דורש נקמה ומסרב להיבלע באדמה, ומי שעולה בידו לכסות את הדם משכך את צעקות הנקם, כמו שמצינו בחז"ל באגדות החורבן של זכריה הנביא (ירושלמי תענית ד', ה'). על כן אצלנו הנביא מתאר כי הדם של שפיכות הדמים של תושבי ירושלים לא נבלע באדמה. הוא נמצא על צחיח סלע. הוא נשפך ללא כל בושה ואפילו לא טרחו לכסותו בעפר כפי שנוהגים לעשות בדם חיה ועוף לאחר שחיטתם (ויקרא י"ז, י"ג). ה' יעשה אף הוא כמעשיהם.

 

הנני לוקח את מחמד עיניך

הנביא מתבשר כי ה' לוקח ממנו את מחמד עיניו במגיפה. ברור מפסוק י"ח כי מדובר על מות אשתו של הנביא. מרצף הנבואות ברור כי מות האישה הוא בעשירי בטבת בשנה התשיעית למלכות צדקיהו.

מעבר לדבר הטרגי כל כך של מות אשתו של הנביא על חטאי עם ישראל, נאסר על הנביא להתאבל. אסור לו לספוד, לבכות, וכן לא להרים את קולו, ומצד שני עליו להישאר עם מגבעתו' לנעול נעליו ברגליו, לא לעטוף את הזקן ולא לאכול סעודת הבראה.

הנביא מצטווה לעשות את מעשי המופת הללו כדי שכל העם יראה כי הנביא נוהג מנהגים ההפוכים למנהג האבלים וינסה להבין מהי משמעות מעשים אלו. מדוע האיסור להתאבל? לכאורה כל מנהגי האבלות נועדו להפנים את מותו של האדם שמתאבלים עליו, לעכל את משמעות המאורע ולאפשר כביכול סוג של התייחדות עם נפשו של הנפטר. האיסור להתאבל משמעותו הפשוטה היא לכאורה אי ההשלמה עם המוות. כביכול הנכחת המוות באופן גלוי.

האיסור להתאבל על אשתו דומה לכאורה למות בני אהרון נדב ואביהוא, כפי שהוא מתואר בויקרא י', ו'-ז'. משה אומר לאהרון, אלעזר ואיתמר לא לפרוע את ראשם, לא לפרום את הבגדים ולא לצאת מפתח אוהל מועד. בשני המקרים הפסוקים אינם עוסקים בטומאת מת אלא באבלות. האבלות נשללת מקרובו של הנפטר מתוקף התפקיד הציבורי אותו הוא ממלא. אצל אהרון ובניו האבלות פוגעת בקדושת הכהונה, שאם יתאבלו לא יוכל להמשיך לעבוד במקדש. ואילו אצל יחזקאל הסיבה להימנע מהאבלות היא מכורח תפקידו להיות "לָהֶם לְמוֹפֵת".

רש"י ביחזקאל מתייחס לשאלה מדוע שלא להתאבל:

"לא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם שאין בכם אחד שלא יהיה אבל ואין אבילות אלא במקום מנחמים, ד"א שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם"   (יחזקאל כ"ד, כ"ב).

לכאורה רש"י מביא שני פירושים מציאותיים ומעשיים. אם כולם אבלים, אין מי שינחם. כלומר בסבל ציבורי כל כך גדול אין כל אפשרות לנחם. בדרך כלל האבל הוא חריג וכולם מנחמים אחד, ואילו כאן כולם אבלים, ועל כן אין אפשרות מעשית כזאת. הפירוש השני הוא החשש איך בכי כזה יתפרש על ידי הכשדים.

מעבר לכך, וכפי שהצענו בתחילה, ייתכן כי בהימנעות מאבל יש סוג של ענישה א-לוהית או קבלת דין. בנוסף, כשכולם אבלים ישנו כאן שינוי מדברי התורה המתוקנים.

בלא אבלות גם ברמה הפרטית וגם ברמה הלאומית, תישאר מורסה כפצע חי ונוכח בגוף ללא עידוד. ברור לגמרי כי במות אשתו של הנביא, צרתו של הנביא הינה הצרה של כל העם כולו. הנביא הינו סמל חי של שליחותו. ישנה כביכול זהות בין הנביא לבין ייעודו ושליחותו. במעשה זה לבד של מות אשתו ישנה זהות בין העניין האישי והציבורי.

ברור כי האיסור להתאבל בכלל ובעיניי העם בפרט מציב סימן שאלה גדול ביותר מהי המשמעות של המופת הזה? הנביא אומר להם מהו דבר ה' "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ". כלומר, ישנה הקבלה ישירה ומלאה בין מות האישה לחורבן המקדש. הקבלה זאת מלמדת כי במובן מסוים מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל נחשבת כמערכת יחסים בין איש לאישה, והמקדש מבטא יותר מכל את נוכחותו של הקב"ה בעולם, כאשר חורבנו משול כמות אשה.

מערכת יחסים זו מופיעה בגמרא ביומא האומרת: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגוללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נד.). כביכול כרוב אחד מייצג את הקב"ה והכרוב השני את כנסת ישראל, ועצם עליית עם ישראל לרגל מביאה את הכרובים לשנות את תנוחתם ולהיות מחובקים זה בזה. גם מדרש זה מבטא בצורה מאוד מקורית ובלתי אמצעית את הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה קשר בין איש לאישה.[1]

חז"ל בסנהדרין מתייחסים לנבואה שבפרקנו ואומרים:

"אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה, כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר "בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ" וכתיב "וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב" וכתיב " הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם""   (סנהדרין כב.).

ואמנם ישנו הבדל והוא שאשת הנביא נלקחת ואילו ה' הוא שמחלל את המקדש. המשמעות של חילול המקדש הינה שזהו מעשה בלתי הפיך; כשם שהנביא נצטווה שלא להתאבל על מות אשתו כך גם בני ישראל נצטוו שלא להתאבל על חורבן המקדש. גם כאן, לאחר שהתבררה המשמעות של המשל, והאיסור להתאבל, עם ישראל כולו, עם הישמע בשורת החורבן, יצטרך שלא לבכות ולא לספוד, להאנק דום ולא לעשות דבר. כך המציאות של המקדש החרב תישאר נוכחת כפצע פתוח ללא כל ניסיון לעכל, לעבד ולהשלים עם חסרונו.

 

"וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה'". עם בוא החורבן יתברר לכל כי דברי יחזקאל אמת והוא היה למופת. סוף הפרק מתאר את בוא הפליט לנביא. ייתכן כי הבבלים לא נתנו לפליטים שאחר החורבן להצטרף אל הגולים הראשונים וכך רצו להכניעם עוד יותר, ועל כן רק פליט אחד מגיע בסופו של דבר אל הגולה ומספר להם על החורבן.

הנביא מתבשר כי ביום ההוא ייפתח פיו. עם החורבן משתנה תפקיד הנביא לגמרי. מחד מסתיימות כל נבואות הזעם של יחזקאל על ישראל. עד עכשיו דיבר הנביא בפני זקני העם שבאו אליו, הוא נאלם דום ולא יצא מביתו. מעתה ייפתח פיו ללא כל הגבלה. לאחר החורבן יש לנביא תפקיד מעשי לרומם את העם מן החורבן, לחזק את רוחו ולהנחותו בדברי הגאולה.

לסיום דברינו, ישנו חידוש גדול בנבואת יחזקאל בעובדה שיום המצור על ירושלים נחשב כיום החורבן עם מות אשתו בעצם היום הזה. כלומר עצם הנגיעה בחומת ירושלים כאילו מטמאת את כולה ומשמעותה בעצם שהחורבן כבר כאן. כלומר אין כאן עניין הדרגתי של המצור, הבקעת חומת העיר וחורבן הבית, אלא עצם המצור משמעותו הפנימית היא חורבן.

בנוסף, עיקר החורבן הינו בחילול הקודש ולא באבדן המלכות. בשני דברים אלו מיוחדת נבואתו של יחזקאל בהשוואה לנבואת ירמיהו.

בשבוע הבא נחזור לעיין בנבואת ירמיהו בימי צדקיהו.

 
[1]   ישנם עוד מקורות רבים המבטאים עניין זה ואכמ"ל.