תולדות עבודת ה' במזבחות (קעט) – איסור הבמות (קנה)

  • הרב יצחק לוי

לאחר שעסקנו בשיעורים האחרונים בתיאור של הנביא יחזקאל את תועבות ירושלים, את מות אשתו ואת הבשורה על חורבן המקדש, אנחנו חוזרים לעיין בנבואותיו של ירמיהו בימי המלך צדקיהו.

הכתוב בירמיהו אומר על המלך צדקיהו: "וְלֹא שָׁמַע הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ אֶל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא" (ירמיהו ל"ז, ב'). ועל כן מעבר למה שהתייחסנו אליו בשיעורינו הקודמים ביחס לתחילת מלכותו, אין לנו התייחסות נבואית מפורשת לאורך ימי מלכותו.

ככל שהמציאות הבטחונית והמדינית נעשית קשה יותר (מצור על ירושלים, הבקעת חומות העיר), צדקיהו פונה אל הנביא ומבקש לשמוע את דעתו וכן שיתפלל על עם ישראל לישועה.

מבחינת התאריכים, סדר האירועים הוא כך:

"בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ:

בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר: וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר סַמְגַּר נְבוּ שַׂר סְכִים רַב סָרִיס נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר רַב מָג וְכָל שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה: וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים: וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה: וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ"   (ירמיהו ל"ט, א'-ח').

בשנה התשיעית לצדקיהו בחודש טבת התחיל המצור על ירושלים. בשנה האחת עשרה בט' בתמוז הובקעה חומת ירושלים. עם הבקעת חומת העיר, צדקיהו וכל אנשי המלחמה בורחים מן העיר דרך הערבה. הכשדים רודפים אחריהם ומשיגים אותם בערבות יריחו, מעלים את צדקיהו אל נבוכדנאצר מלך בבל, שוחטים את בניו לעיניו, מעוורים את עיניו ואוסרים אותו. אחר כך הם שורפים את בית המלך ובית העם.

על כן הנבואות שנאמרות על ידי ירמיהו לצדקיהו לקראת סוף ימיו הן בעצם מן המצור בטבת בשנה התשיעית למלכותו ועד תמוז בשנה האחת עשרה למלכותו בה המלך בורח מן העיר.

צדקיהו שולח אל ירמיהו שליחים על מנת לבקש ממנו להתפלל בעד העיר. המשלחת הראשונה היא של פשחור בן מלכיה וצפניה בן מעשיה הכהן:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וְאֶת צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר: דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ:

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֲלֵיהֶם כֹּה תֹאמְרֻן אֶל צִדְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה וְאָסַפְתִּי אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת: וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל: וְהִכֵּיתִי אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה בְּדֶבֶר גָּדוֹל יָמֻתוּ: וְאַחֲרֵי כֵן נְאֻם ה' אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת עֲבָדָיו וְאֶת הָעָם וְאֶת הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת מִן הַדֶּבֶר מִן הַחֶרֶב וּמִן הָרָעָב בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהִכָּם לְפִי חֶרֶב לֹא יָחוּס עֲלֵיהֶם וְלֹא יַחְמֹל וְלֹא יְרַחֵם: וְאֶל הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת: הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל"   (ירמיהו כ"א, א'-ט').

 

פשחור בן מלכיה וצפניה בן מעשיה הכהנים

האנשים שנשלחים אל הנביא הם כוהנים. פשחור בן מלכיה מוזכר בין האנשים החשובים השומעים את דברי ירמיהו בחצר המטרה בה הוא חוזר על דבריו לפיהם היושב בירושלים ימות בחרב ברעב ובדבר והנכנע אל הכשדים יחיה:

"וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי"   (ירמיהו ל"ח, א'-ב').

לגבי עצם היותו של פשחור בן מלכיה כהן, דבר זה מוכח מנחמיה י"א, י' וי"ב. צפניה בן מעשיה הכהן מוזכר כבר בירמיהו כ"ט, כ"ה ביחס לאגרות ששלח מבבל שמעיה הנחלמי נביא השקר אל הכהנים והעם בירושלים ובמיוחד אל צפניה בן מעשיה הכהן. באגרת נזף שמעיה בצפניה על שלא מנע מירמיהו מלהנבא במקדש נגד המרד ושלא העניש אותו על הנבואות שאמר.

צפניה הוא זה שקורא את האיגרת באזני ירמיהו (ירמיהו כ"ט, כ"ט). צפניה יהיה גם במשלחת השנייה שהמלך צדקיהו ישלח אל הנביא ירמיהו (ירמיהו ל"ז, ג'). העובדה שהוא מקריא את האיגרת לירמיהו וקודם גם נמנע מלהעניש את ירמיהו על נבואותיו מגלה ככל הנראה את נאמנותו לירמיהו, ואולי זוהי הסיבה בגללה צדקיהו שולח אותו בשתי המשלחות שונות אל הנביא.[1]

בקשת משלחת הכהנים מן הנביא ירמיהו היא שידרוש בעד העם את ה', ותוכן התפילה המבוקש ממנו הוא שאולי יעשה ה' חסד עם ישראל ויעלה נבוכדנאצר מלך בבל מעל ממלכת יהודה. בפועל, המלך ציפה לנס שהכשדים יסירו את המצור מעל ערי יהודה.

 

תשובת ירמיהו למשלחת – רק כניעה לבבל תציל את המלך ואת הממלכה

תשובת ירמיהו למשלחת היא בעצם תשובה הפוכה לציפייתו של המלך צדקיהו. ה' מפנה את הלוחמים שיצאו מן החומה להילחם נגד הכשדים הצרים על החומה חזרה אל תוך העיר עם נשקם והנביא אומר בשם ה' דבר קשה ביותר – ה' בכבודו ובעצמו יילחם בתושבי ירושלים. הקב"ה יחריב את ממלכת יהודה.

הנביא חזור על עמדתו העקרונית אותה הוא משמיע כבר מימי מלך יהויקים: היושב בעיר הזאת ימות בחרב, ברעב ובדבר ומי שייכנע למלך בבל הצר על ירושלים הוא יחיה. ה' שם את פניו בירושלים לרעה ומלך בבל ישרוף אותה באש ועל כן אין כל תקווה שהעיר תינצל.

מנחם בולה מעיר יפה[2] כי נבואתו של ירמיהו כי הוא ייתפס בידי הבבלים נאמרת למלך צדקיהו חמש פעמים. הראשונה היא בפרקנו בתשובה למשלחת הכהנים ששלח צדקיהו. השנייה לאחר כיבוש ערי המבצר של ממלכת יהודה, כאשר גם לכיש, עזקה וירושלים היו קרובות ליפול:

"כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ: וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ בָּבֶל תִּרְאֶינָה וּפִיהוּ אֶת פִּיךָ יְדַבֵּר וּבָבֶל תָּבוֹא"   (ירמיהו ל"ד, ב'-ג').

השלישית כשבא פרעה חפרע ממצרים לעזור ליהודה והכשדים הפסיקו את המצור והלכו לקדם את פני צבא מצרים. אז צדקיהו שלח משלחת שנייה אל ירמיהו כדי לבקש עצה מה', ותשובת ה' הייתה כי פרעה עתיד לחזור לארצו, ונבוכדנאצר יחדש את המצור על ירושלים, יכבוש אותה וישרוף אותה (ירמיהו ל"ז, ג'-י').

הפעם הרביעית הייתה לאחר שנתחדש המצור וגבר חששו של צדקיהו. צדקיהו שאל את ירמיהו בסתר בארמונו, והנביא משיב לו שצדקיהו יינתן ביד מלך בבל (ירמיהו ל"ד, י"ז).

הפעם החמישית היא כשכלה הלחם בירושלים ואפסה כמעט כל תקווה, והמלך חזר וקרא לירמיהו לבקש את דבר ה'. הנביא אומר כי עדיין ישנה אפשרות להיכנע ולהינצל:

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם"   (ירמיהו ל"ח, י"ז-י"ח).

על פי הנביא עדיין בשלב האחרון של המערכה, בעיצומו של המצור, גם לאחר הסרתו וחידושו, יש ביד העם וביד המלך את האפשרות לבחור בין כניעה לבבל, מעשה שיביא הצלה לעיר ולהם, ובין להמשיך במערכה, מה שיביא לחורבן העיר ולהכאתם על ידי מלך בבל.

ביחס לנבואה אל העם, הנביא חוזר עליה בספרו ארבע פעמים. הפעם הראשונה – בתחילת המצור בפרקנו, פסוקים ח'-י'.

הפעם השנייה, זמן קצר לפני הפסקת המצור כשהתעוררו תקוות שתבוא ישועה ליהודה מחפרע מלך מצרים. בעקבות נבואה זו ירמיהו נכלא בחצר המטרה:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בשנת בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר: וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה: אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְדִבֶּר פִּיו עִם פִּיו וְעֵינָיו אֶת עינו עֵינָיו תִּרְאֶינָה: וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד פָּקְדִי אֹתוֹ נְאֻם ה' כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ"   (ירמיהו ל"ב, א'-ה').

בפעם השלישית, בימי הפסקת המצור ולאחר ביטול שחרור העבדים העבריים, מתנבא ירמיהו אל העם שלא ישלה את עצמו שלא יהיה עוד מצור:

"וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב"   (ירמיהו ל"ד, כ'-כ"ב).

ובפעם האחרונה, לאחר חזרת המצור בימיו האחרונים, אז דרשו השרים לראות את ירמיהו (ירמיהו ל"ח, ב'-ג').

ככל הנראה חלק מן העם שמע את דברי הנביא ונכנע אל הכשדים (ירמיהו ל"ח, י"ט; ירמיהו ל"ט, ט'). מאידך, ראשי יהודה פקחו את עיניהם על תושבי העיר שלא יברחו אל הכשדים (ירמיהו ל"ז, י"ב-ט"ז).

ניתן לראות, הן בנבואותיו כלפי צדקיהו והן בנבואותיו כלפי העם כי הנביא ירמיהו עקבי בדבריו. הוא חוזר פעם אחר פעם על אותן הנבואות בהפרשי זמן קצרים בין פעם לפעם. הנסיבות העמוקות המחשבות נבואות אלו לא נשתנו והנביא מביא אל המלך ואל העם את דבר ה'. דבר ה' הוא נצחי וקיים לעולם ועל כן ניתן וצריך לחזור על תוכנו לאורך זמן. באופן עקרוני שינוי מהותי במעשי המלך צדקיהו והעם היו יכולים לגרום לשינוי הנבואות, אך כל זמן שזה לא קרה אכן לא נשתנו הנבואות והן חזרו על עצמן בלשון מאוד דומה הן כלפי המלך צדקיהו והן כלפי העם.

 

אזהרת הנביא לבית דוד שיעשו צדק ומשפט

נחזור אל הנבואה שנאמרה אל המשלחת הראשונה, ונראה את המשכה:

"וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר ה': בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מעלליהם מַעַלְלֵיכֶם"   (ירמיהו כ"א, י"א-י"ב).

בית המלך היה ממונה על מערכת המשפט במדינה. תפקידו של המלך הוא לעשות צדקה ומשפט בארץ. בהנחה כי נבואה זו מהווה המשך ישיר של תחילת פרק כ"א אז זמנה הוא בתחילת ימי המצור הבבלי (ולראייה היא פותחת בוי"ו החיבור, "ולבית מלך יהודה", ועל כן היא מוסיפה על הפרשה הקודמת).

הנביא מבשר כי אם לא יתקיים הצדק, אם לא ידונו מלכי בית דוד ומשפט ולא יצילו גזול מיד עושק, תצא אש חמתו של הקב"ה ותכלה הכל.

איום על המצב הזה הנביא כבר אמר קודם: "הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (ירמיהו ד', ד').

יוצא כי בעיצומם של ימי המצור מצביע הנביא על המציאות העגומה בכל הקשור לעשיית הצדק בבתי הדין בממלכת יהודה, וקושר ישירות בין חוסר הצדק בעיר לבין חורבנה. אף הנביא יחזקאל במסגרת תיאור תועבותיה של ירושלים מתייחס לחוסר הצדק שישנו בירושלים:

"שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע... עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי"   (יחזקאל כ"ב, כ"ז-ל').

אמנם אנחנו מורגלים בעקבות חז"ל לראות בסיבות המרכזיות לחורבן הבית הראשון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואלו ללא ספק שלוש מן העבירות החמורות ביותר בתורה עליהם נאמר ייהרג ולא יעבור, ואין כל ספק בחומרתן ובתוקפן. אך עובדה היא שלאורך ספרי הנביאים מופיע גורם מרכזי נוסף לחורבן הבית והוא חוסר הצדק. ראינו לאורך שיעורינו מימי חזקיהו ונבואות ישעיהו ומיכה כי חוסר הצדק בעיקר בתחום המצוות בין אדם לחברו ובפרט שנגרם על ידי מנהיגי העם, הוא גורם שהביא ישירות לחורבן.

בעבר הסברנו כי עצם העבודה שהעיר נקראת צדק מבטאת כי שם העיר הוא מהותה. הזיקה בין הכהנים הלובשים צדק לכפרת עוונותיהם של ישראל, כל אלו שורשם בכך כי מהות ההנהגה הא-לוהית בעולם היא צדק "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ" (תהלים צ"ז, ב'). והיות וזוהי ההנהגה המכוננת את מלכותו של הקב"ה, ירושלים הינה העיר בה בחר ה' לשכן את שמו שם, והמקדש הינו ביתו של הקב"ה אותו הקדיש לשום שמו עד עולם והיו עיניו וליבו שם כל הימים (על פי מלכים א ט', ג').

על כן, כשם שהצדק הוא המכונן את מלכות ה' בעולם, כך הצדק הינו המידה הראויה שמהווה את תשתית מלכות בשר ודם. מכאן מובן איך קיום העיר ירושלים והמקדש תלוי באופן ישיר בקיום הצדק על ידי המלך והעם בממלכת יהודה כולה ובירושלים בירתה.

הנביא מצטווה בתחילת פרק כ"ב לרדת לבית מלך יהודה ושם להינבא על מחויבות המלכות לדין צדק בממלכתה. בין שני החלקים הללו הנביא מתייחס (ירמיהו כ"א, י"ג-י"ד) לבטחונה המופרז של ירושלים, מאיים עליה וקורא לה "יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר". מהו היחס והקשר בין ישיבתה בעמק לבין היותה סלע המזדקר ממישור? מחד גיסא העיר נמוכה ומוקפת גאיות והרים סביב להם המגינים עליה. מאידך גיסא היא מבוצרת מאוד, עד כדי כך שהכתוב באיכה אומר: "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (איכה ד', י"ב).

נוגה הראובני בספרו הנפלא 'אור חדש' על ספר ירמיהו מתייחס לפסוק זה ומסביר כי כשהנביא ירמיהו מגיע מדי בוקר מענתות מצפון לעיר דוד, ונקודת מבטו מאפשרת לראות כאילו העיר מזדקפת מתוך העמקים הסובבים אותה. לצורה הזאת קורא הנביא לעיר "יושבת העמק צור המישור".

תושבי ירושלים שאננים ובטוחים בעצמם ועל כן הם אינם מאמינים שמשהו יוכל להבקיע את חומות ירושלים ולחדור לתוכה. על כך הקב"ה יעניש את תושבי ירושלים על ידי שריפת בתי העיר וסביבתה (כשהמילה יער הינה דימוי לבתי המכובדים בירושלים על שם עצי הארזים והברושים מן הלבנון המקשטים אותם).

מכאן נחזור לתביעת הנביא ממלך יהודה היושב על כסא דוד כי ינהיג את ממלכתו במשפט ובצדקה:

"כֹּה אָמַר ה' רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה:

"כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה:

"כִּי כֹה אָמַר ה' עַל בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן אִם לֹא אֲשִׁיתְךָ מִדְבָּר עָרִים לֹא נוֹשָׁבוּ: וְקִדַּשְׁתִּי עָלֶיךָ מַשְׁחִתִים אִישׁ וְכֵלָיו וְכָרְתוּ מִבְחַר אֲרָזֶיךָ וְהִפִּילוּ עַל הָאֵשׁ: וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם"   (ירמיהו כ"ב, א'-ט').

בית הדין מצווה על משפט צדק, על כך שלא יהא גזל ולא חמס ולא הונאת ממון וכמובן שלא יישפך דם נקי. כפי שנאמר, זהו אחד התנאים כדי שהמלכים יוכלו לשבת על כסא המלכות לדורות רבים. אם המלכים לא ינהגו כך, הבית ייחרב. ה' יזמין לבית מלך יהודה משחיתים שיכרתו את הארזים ויפילו אותם באש. לאחר מכן גויים רבים יעברו על העיר הזאת וישאלו מדוע ה' החריב את העיר, ויענו על אשר עזבו את ברית ה' והשתחוו לאלוהים אחרים ועבדו אותם. בסוף דבריו הנביא מזכיר גם עבודה זרה, אך עיקר הנבואה היא על מהות הצדק שצריך להקים בירושלים.

גם בהמשך הפרק הנבואה מתייחסת לחוסר הצדק במעשיו של יהויקים, לעומת יאשיהו שהיה מופת למלך צדיק, שכן דן עני ואביון:

"הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ: הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר: הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת"   (ירמיהו כ"ב, י"ג-י"ז).

כך יחסה של הנבואה לנושא הצדק, המתגלה כגורם משמעותי ביותר בקיום העיר והעדרו כגורם מרכזי בחורבנה.

בשיעור הבא נמשיך לעיין בנבואות ירמיהו בימי צדקיהו.

 
[1]   צפניה מוזכר גם בין בעלי התפקידים שהוגלו על ידי נבוזראדן, בתור כהן המשנה אחרי שריה כהן הראש (ירמיהו כ"ב, כ"ד-כ"ז).
[2]   בפירושו לדעת מקרא על ירמיהו בפרק כ"א.