דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 182| איסור הבמות | 158

בשיעור הקודם עסקנו בנבואות הנחמה בכלל ובפרק ל"ב המתאר את קניית השדה על ידי ירמיהו מחנמאל בן דודו בענתות ממש בסמוך לחורבן ודיברנו על המשמעות של בשורת הגאולה עם החורבן.

בשיעור זה נעיין בתפילת ירמיהו בעקבות המעשה הנבואי הפלאי של קניית השדה ובתשובת ה' לירמיהו.

 

תפילת ירמיהו

"וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר: אֲהָהּ אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר: עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים... אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה: וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת: הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה: וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲ-דֹנָי ה' קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים"   (ירמיהו ל"ב, ט"ז-כ"ה).

מעניין כמובן לראות כי הנביא רוצה, לאחר שביצע את מעשה קניית השדה, להבין את משמעות הציווי הזה של הקב"ה. הביטוי אהה הינו ביטוי של תמיהה.

הרד"ק מסביר על אתר:

"וחשב ירמיהו, כי אולי שב אפו מהם מרוב חסדיו וזכר להם חסדי אבות הראשונים, לפיכך אמר: עושה חסד לאלפים שאם לא כן למה אמר שיקנה השדה והעיר קרובה להכבש וזהו ענין תפלתו"   (ירמיהו ל"ב, י"ז ד"ה אתה ידעת).

אף מהר"י קרא מתאר באופן מאוד ברור את תמיהתו הגדולה של הנביא שאין הוא מבין כלל את מעשה הקנייה וכך דבריו:

"כל דבר הנעשה בשמים ובארץ אין נִכסה ממך, לפי שאתה עשיתם בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה וידוע לך מה נעשה בהם; ולפי שאין דבר נעלם ממך ואתה רואה את העתידות, אין לבשר ודם לדון על מידותיך שיאמר לך מה תעשה; שאם היה חנמאל דודי אומר לי מדעת עצמו "קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו ל"ב, ז'), הייתי גוער בו ומשיבו: מה לי בשדך אשר בענתות? אם יתנו לי ענתות וכל אשר בה בדינר לא אקח, כל זמן שאני רואה שכשדים נלחמים על העיר ולוכדים אותה והארץ תשאה שממה (ע"פ ישעיהו ו', א')! אלא לפי שהוא בא בדברך ואומר לי שאקנה את שדהו – אין להשיב ולשנות על דברך, שאתה רואה את הנולד...

"גדול העיצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם – ממה? מ"אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים" (ירמיהו ל"ב, כ') עד "וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת" (ירמיהו ל"ב, כ"ג). ואם אני משיב: על מה זה אמר לי לקנות שדהו אשר בענתות? איני לא כמשיב על דברך, לומר: הואיל וסופינו לגלות, מה צריך לקנותו?! ולא כמריב על מידותיך, לומר: על מה ה' עשה לנו את כל הרעה הזאת?! אלא כאדם התוהה על הדבר שהוא רואה לפניו ואינו רואה לאחריתו של דבר... כמו כן אני שואל על חנמאל דודי שבא בשליחותך ואמר לי שאקנה שדהו אשר בענתות, ואני תמיה על קנייה זו מה תהא באחריתה, שאני רואה שהרי "הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים... וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲ-דֹנָי ה' קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף" (ירמיהו ל"ב, כ"ד-כ"ה)"   (ירמיהו ל"ב, ט"ז-י"ט).

לפי הרד"ק התמיהה של הנביא היא כי המשמעות של קניית השדה היא אולי כי הקב"ה ברוב חסדיו שב מחרון אפו וזוכר להם חסדי הראשונים, ועל כן יתכן שה' שינה יחסו למציאות הקשה עליה הנביא בנבואותיו הקודמות ניבא על החורבן והגלות.

לפי מהר"י קרא ועל פי דברי הנביא ברור כי אין דבר נעלם מהקב"ה והוא רואה את העתידות ובני אדם אינם צריכים לדון על מידותיו. היות ויש כאן ציווי א-להי אין להשיב ולשנות על דבריו כיוון שהוא רואה את הנולד וכל משפטי ה' אמת והוא לא משיב על דבריו ולא מריב על מידותיו אלא תוהה על מה שרואה לפניו ולא מבין את אחריתו. מפני שבהבנה אנושית פשוטה לא ניתן ליישב בין קניית שדה לבין העובדה שסוללות כשדים על העיר והיא עומדת להיחרב ועל כן יש כאן דבר פלאי שאינו מובן בשום צורה.

הנביא מציין את כוחו של ה', מזכיר את י"ג מידות של רחמים, את מעשיו של ה', את השגחתו לאורך הדורות. ועל אף השגחתו והברכה שנתן, עם ישראל לא שמעו בתורתו ולא עשו את מצוותיו. התוצאה הישירה של מעשיהם הינה המצור הבבלי על ירושלים.

החרב והרעב אשר בעיר הכריעו את העיר ירושלים ובפועל היא עומדת להינתן לידי הכשדים. ולמרות זאת, ועל אף כל נבואות החרבן שקדמו לזאת, ירמיהו עדיין מתפלא שהקב"ה מצווה אותו לקנות את השדה של חנמאל, ולקחת עדים שיעידו על הקניין.

עד כאן תפילתו של ירמיהו הנביא. מחד הנביא מזכיר עקרונות בסיסיים של התורה. ה' כבורא עולם כעושה חסד לאוהביו (ולא לשונאיו) כמשגיח על כל ברייה לפי מעלתה. ה' כעושה ניסים מופלאים ממצרים דרך מתן תורה וכניסת בני ישראל לארץ. מאידך עשרות שנות נבואה של הנביא המבשרות חורבן וגלות ולבסוף ממש ערב החורבן ציווי לגאול שדה של חנמאל בענתות המצויה עתה בידי הכשדים.

 

תשובת ה' לירמיהו

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: הִנֵּה אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲ‍מִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי: כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם ה': כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי...

"וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר: הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח: וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי: וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי:

"כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'"   (ירמיהו ל"ב, כ"ו-מ"ד).

ניתן לחלק את תשובת ה' לירמיהו לשני חלקים. בחלק הראשון הוא מתאר את המעשים של בני ישראל, את חטאיהם בכל תחומי החיים לאורך הזמן. מעשים אלו הצדיקו באופן ברור את כל הנבואות הקשות שניבא ירמיהו מתחילת הינבאו ועד היום הזה. בחלק השני ה' מתאר את חזיון הגאולה הצפוי בעתיד לעם ישראל.

עתה נתבונן בפרטי תוכן תשובת ה'.

הקב"ה מבשר אמנם לנביא כי אכן שום דבר אינו נסתר מפניו והכל גלוי וידוע לפניו. היות וה' יודע הכל, גם אם מעשה כזה או אחר נראה תמוה בעיניי האדם ולא מובן, הוא מכוון ע"י הקב"ה והוא מתרחש כפי שראוי שיתרחש מפני שהכל גלוי לפניו, שזה כולל כמובן גם עבר, הווה ועתיד.

אז עובר הקב"ה להתייחס למעשיהם של הכשדים שיציתו אותה וישרפו את בתיה. באותם בתים, בני ירושלים קטרו על גגותיהם כלומר שרפו את קרבנותיהם לעבודה זרה, לבעל ולאלוהים אחרים.

ישנה כאן מידה כנגד מידה. כנגד שריפת הקרבנות לעבודה זרה יישרפו בתיהם. במעשי ידיהם הם מכעיסים את ה' מנעוריהם. כלומר את המציאות הקשה שמתוארת הם חווים מנעוריהם. עליה הם גדלו והתחנכו.

הרד"ק על אתר מסביר את אפו וחמתו של ה' בגלל הבמות שבונה שלמה לעבודה זרה המתוארות במלכים א', י"א, ד'-ח', ועל העבודה לאלוהים אחרים של נשות שלמה. אך כמה מן הראשונים רואים את ראשית נפילתה של העיר כבר בימי שלמה, הם מצטטים את המדרש בויקרא רבה:

"אמר רבי יודן, כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש, לא שתה בהן יין, כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה, אותו הלילה שתה יין, והיו שם שני בלוזמאות, אחת שמחה לבנין בית המקדש, ואחת שמחה לבת פרעה. אמר הקדוש ברוך הוא של מי אקבל של אלו או של אלו, באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים, הדא הוא דכתיב: "כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת" (ירמיה ל"ב, ל"א) וגו', אמר רבי הלל בר הילני, כזה שהוא עובר במקום המטנף ועוקם חטמו. אמר רבי חוניא שמונים מיני רקודין רקדה בת פרעה באותה הלילה, והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום ומפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו, הדא הוא דתנן על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. נכנסה אמו והוכיחתו, ויש אומרים ירבעם בן נבט נכנס והוכיחו"   (ויקרא רבה יד, ה).

המדרש מתאר כי שלמה המלך נשא את בתיה בת פרעה ביום חנוכת בית ה' והיו שם שתי מחולות, שני מעגלי ריקודים, וכביכול הקב"ה אינו יודע של מי לקבל מפני שיש כאן טשטוש בין שניהם. והמדרש מביא את הפסוק שלנו להוכיח כי מרגע זה עלה בדעתו של הקב"ה להחריב את ירושלים. הדימוי שהמדרש נותן לירושלים הינו של מקום מטונף שמי שעבר לידו עיקם את חוטמו.

בהמשך המדרש מתאר את העובדה כי באותו לילה שלמה שתה יין ושלמה ישן עד ארבע שעות ביום ומפתחות בית המקדש היו תחת ראשו, כאשר בזמן הזה יש להקריב קרבן תמיד של שחר.

נקודת המוצא של המדרש ובעקבותיו של הראשונים היא כי עצם רעיון חורבן הבית והעיר התחיל כבר בימי שלמה. זאת כיוון שחז"ל ראו פגם כבר בנישואין עם בת פרעה.

חז"ל במסכת בבא בתרא מתארים כי ירמיהו כתב את ספרו. ירמיהו רואה על פי פסוק ל"א את שורשי החורבן כבר בראשית ימי הבית הראשון בימי שלמה. בפסוק בו הקב"ה מסביר את הסיבות לחורבן הקרב ובא הוא מציין את העובדה כי שורש הפורענות והחטא מתחיל בירושלים עם בניינה בימי שלמה המלך.

הכתוב מדגיש מספר פעמים כי מגמת מעשיהם של בני ממלכת יהודה וירושלים הייתה להכעיס את הקב"ה ולהפנות אליו עורף. שימת שיקוציהם בבית וטמוא הבית אשר נקרא שם ה' עליו. ייתכן כי הכתוב מתייחס כאן ורומז למעשיהם של אחז (מלכים ב ט"ז), שבנה בבית ה' מזבח לאלוהי דמשק, למנשה ששם פסל אשרה בבית ה' (מלכים ב כ"א, ז') ולאמון.

הכתוב מזכיר את עבודת המולך עבודה בה שרפו את ילדיהם בגיא בן הינום. ייתכן כי הכתוב כאן משתמש בלשון העברה למולך, על פי הדעה לפיה העבירו את הילדים בין שתי מדורות ולא שרפו אותם. אך יש לזכור כי עצם אזכור המולך מתייחס לעובדה שהתורה רואה את עבודתו בחומרה רבה מאוד, כמתואר בויקרא כ', א'-ה'.

אחרי דברים אלה עובר הקב"ה לדברי נחמה וגאולה. ירמיהו ניבא כי לאחר החורבן יתקבצו הגלויות ויחזרו לארץ וה' יושיב אותם בשלווה ובבטחון בארץ וזהו קיום הבטחת התורה בויקרא "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, ה').

בתהליך הגאולה יתקיימו הבטחות התורה (דברים ה', כ"א), וכולם בלב אחד יעבדו את ה' ישמרו מצוותיו וייראו את ה' ויראה זאת תישאר אצלם ולא תסור מהם.

הביטויים שהכתוב משתמש בהם הם "כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם", "ברית עולם". המשמעות של ברית עולם הינה ברית שתתקיים לעולם ולא תופר.

הכתוב מציין כי הקב"ה יעשה מעשים אלו בכל ליבו ובכל נפשו והוא ישמח להיטיב אותם ולנטוע אותם בארץ הזאת באמת, להעמיק את אחיזתם בארץ, ולהעצים את אחיזת שורשיהם בעומק האדמה.

ה' מציין כי כשם שהוא הביא את כל הרעה והעונשים אל העם הזה בעקבות מעשיהם הרעים, הוא זה שיביא עליהם את כל הטובה. הקב"ה הוא מקור העונש והברכה כאחד; החורבן והגאולה.

ובסוף דבריו הקב"ה בתשובתו מתייחס אל השדה שנקנה בארץ הזאת ומדגיש כי אנשי ממלכת יהודה וירושלים מתייחסים לשממת הארץ המוחלטת בעקבות חדירת הכשדים. התשובה מסתיימת בכך שמעשה קניין השדה על ידי ירמיהו בענתות מחנמאל מהווה הקדמה ודוגמה ומופת למה שעתיד להתרחש בארץ לאחר חורבנה על ידי הכשדים.

כדגם המעשה שעשה ירמיהו כך יקרה בעתיד: שדות בכסף ייקנו, יכתבו, יחתמו ויעידו על הקניין, הכל לפי דקדוקי המשפט. לאחר עזיבת הכשדים את הארץ ישובו השדות לבעליהם המקוריים וכל העסקאות ייעשו כדת וכדין.

ההבטחה הא-להית היא כי החזרת השדות לבעליהם, קניינם בדרכי הקניין הראויות יתרחשו הן בארץ בנימין ובסביבות ירושלים, בערי יהודה, בערי ההר, השפלה והנגב.

בפרק זה מתגלה הקב"ה בכל גבורותיו וחסדיו כאחד. מובא תיאור מפורט של הגורמים לחורבן, ביניהם בולטת העבודה הזרה על גגות הבתים, בבית ה' ובבמות הבעל בגיא בן הינום.

בעקבות חטאים אלו יבוא חורבן קשה מאוד על ממלכת יהודה, ירושלים והמקדש. ולמרות כל החטאים ועונשים, ה' עצמו יביא גאולה. עם ישראל ישוב לארצו ויתקבצו בארץ גלויות ישראל השונות. הם יחזרו לעבוד את ה' מתוך יראה שלא תיפסק, ותיכרת עם עם ישראל ברית עולם, ברית שלא תופר עוד.

בשיעור הבא נמשיך בעיון בנבואת הנחמה בירמיהו פרק ל"ג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)