תולדות עבודת ה' במזבחות (קפד) – איסור הבמות (קס)

  • הרב יצחק לוי

לאחר שבשיעור הקודם עסקנו בירמיהו ל"ג – בתפילת ירמיהו ובתשובת ה' אליו, כשהנביא עדיין עצור בחצר המטרה – בשיעור זה נעיין בפרק ל"ד שנאמר אף הוא לנביא בזמן שנבוכדנאצר צר על ירושלים, וכן על ערי המבצר הנותרות ביהודה, ביניהן לכיש ועזקה.

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' וּנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ וְכָל מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ וְכָל הָעַמִּים נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֶיהָ לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ: וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ בָּבֶל תִּרְאֶינָה וּפִיהוּ אֶת  פִּיךָ יְדַבֵּר וּבָבֶל תָּבוֹא: אַךְ שְׁמַע דְּבַר ה' צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כֹּה אָמַר ה' עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב: בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה':

"וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלִָם: וְחֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל לָכִישׁ וְאֶל עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים ויכבישום וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ... וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:

"וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב"   (ירמיהו ל"ד).

 

הבבלים נלחמים בלכיש ובעזקה

מכאן אנו למדים כי ככל הנראה חילות מלך בבל כבשו כבר ערי יהודה רבות ונותרו רק לכיש ועזקה כערים אחרונות בממלכה שלא נכבשו עדיין. שתי ערים הללו בשפלת יהודה הן ערים חשובות וחזקות במיוחד, ומבוצרות היטב.

לכיש מוזכרת במערכה של סנחריב מלך אשור נגד ממלכת חזקיהו, והיא היתה ככל הנראה העיר השניה בחשיבותה בממלכת יהודה. ביצוריה החזקים ביותר חייבו את האשורים לבנות עליה סוללה על מנת לכבוש אותה, ואכן נמצאו שרידים מרשימים ביותר הן של הסוללה האשורית (עם ראשי חצים וממצאים נוספים) והן של ביצורי העיר. כיוון שסנחריב לא הצליח אז לכבוש את ירושלים, כיבוש לכיש הונצח על ידו בתבליטים מרשימים במיוחד שנתגלו בנינווה. החפירות הארכיאולוגיות במקום חשפו שרידים התואמים להפליא את המתואר בתבליטי לכיש. גם עזקה הינה עיר חשובה הנמצאת בעמק האלה.

בשתי הערים נמצאו שרידים, שרידי שריפה וחורבן שניתן לתארך לכיבוש הבבלי של הערים המתרחש ככל הנראה בסמוך מאוד לכיבושה של ירושלים.

 

נבואה על צדקיהו

בתחילת הפרק נאמרת לנביא נבואה נוספת על צדקיהו (בנוסף לנבואה שנאמרה לו בירמיהו כ"א, ג'-ז'; לנבואה שנאמרת לו עם הפסקת המצור על ידי הבבליים וחידושו כשבא פרעה תפרע ממצרים לעזור ליהודה בירמיהו ל"ז; וכן בסוף המצור כשכבר לא היה לחם בעיר בירמיהו ל"ח, י"ז-י"ח).

הנביא מצטווה ללכת אל צדקיהו ולומר לו שוב כי ירושלים תינתן בידי מלך בבל והוא ישרוף אותה, ושצדקיהו עצמו לא יימלט ממלך בבל וייתפס על ידו. מאידך הוא מבשר לו כי לא ימות בחרב וכי הוא ימות בשלום.

לא נאמר לו כאן על ידי הנביא כי בניו ייהרגו לנגד עיניו ושיעוורו אותו, והרד"ק אומר על כך:

"אף על פי שנקרו עיניו כיון שלא ימות בחרב וימות על מטתו ויעשו לו כבוד כמו שעושים למלכים זהו בשלום ורז"ל אמרו מהו בשלום שמת נבוכדנאצר בימיו"   (ירמיהו ל"ד, ה').

המלך מבשר עוד "וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ". חז"ל מתארים (עבודה זרה יא.) כי היו נוהגים עם מותם של המלכים לערוך מדורה גדולה בה היו שורפים את מיטתו וכלי תשמישו של המלך על מנת שלא ייעשה בהם כל שימוש על ידי משהו אחר.

רד"ק מפנה אותנו אל מה שנאמר ביחס למלך אסא: "וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד" (דברי הימים ב ט"ז, י"ד). מאידך יש גם את הדוגמא הנגדית של יורם בן יהושפט מלך יהודה, אצלו מצוין במפורש: "וְלֹא עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו" (דברי הימים ב כ"א, י"ט).

דבר שני שמבטיח הנביא לכבודו של המלך הוא כי ישירו לכבודו שיר אבל ויאמרו לו "הוי אדון" – בניגוד גמור לנבואה שניבא ירמיהו ליהויקים "לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה" (ירמיהו כ"ב, י"ח). ייתכן כי ההכרה באדנותו משמעותה כי יהודי בבל יראו אותו גם לאחר החורבן כאדון וכמלך המייצג אותם. מאידך כתוב 'הוי אדון', אך לא נזכר 'הוי הודו', שכן לאחר שנבוכדנאצר יוריד אותו מעל כיסא המלוכה כבר לא יהיה לו תפארת מלכות.

ברור כי כל מה שניבא הנביא ירמיהו התקיים. צדקיהו אכן נתפס והובא לבבל:

"וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ: וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה: וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו: וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים: וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ לְעֵינָיו וְגַם אֶת כָּל שָׂרֵי יְהוּדָה שָׁחַט בְּרִבְלָתָה: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה וַיִּתְּנֵהוּ בֵית הַפְּקֻדֹּת עַד יוֹם מוֹתוֹ"   (מלכים ב כ"ה, ג'-ז; ירמיהו נ"ב, ד'-י"א).

אבל צדקיהו לא יומת בחרב אלא ימות בשלום. אין כל ידיעה או התייחסות בכתוב אם אכן יהודי בבל עשו לו כבוד מלכים במותו. חז"ל (מועד קטן כח:) אומרים כי נבוכדנאצר מת בימיו של צדקיהו. על פי ילקוט שמעוני (חלק ב' רמז שכ"א) מותו של צדקיהו היה סמוך למותו של נבוכדנאצר.

במה זכה צדקיהו למרות החורבן הנורא שבימיו נחרב בית ה' ירושלים וכל ממלכות יהודה, שהנביא ניבא לו על חיים שקטים בבבל ועל כבוד מלכים? ייתכן כי הסיבה לכך היא כי צדקיהו הציל את ירמיהו והתייעץ בו בהיחבא מספר פעמים כשהוא התייחס ברצינות לדבריו. אמנם כלפי חוץ הוא לא הציג זאת, כיוון שהמלך לא יכול היה לנקוט בעמדה נחרצת ותקיפה מול שריו, אך הוא הקפיד לפנות אל הנביא לאורך כל הדרך.

 

שחרור העבדים ושיעבודם מחדש

מסתבר על פי פרק זה כי בממלכת יהודה של סוף ימי הבית הראשון היו עבדים עבריים. סביר להניח כי מציאות זו היתה קיימת כבר בימי המלך יהויקים. בגלל דוחקם ועניותם מכרו העבדים את עצמם לבעליהם היהודים לשש שנים על פי דין התורה. אך במקרה דנן הבעלים לא שחררו אותם בשנה השביעית אלא הפכו אותם לעבדי עולם.

המלך צדקיהו, ככל הנראה כשהבין וראה כי דברי הנביא ירמיהו מתקיימים בפועל, והמצור הבבלי מתמשך ואין עזרה לממלכת יהודה מצד אף מדינה אחרת, ניסה לשוב בתשובה סביב הסוגיה של שחרור העבדים העבריים. ייתכן כי הדבר היה בעידוד ירמיהו הנביא, והמלך צדקיהו אף חשב כי במעשה זה יצליח להשיב את חרון אפו של הקב"ה. בתגובה העם אכן שמע לדברי המלך ושחררו את עבדיהם ואמהותיהם העבריים.

הנביא מתאר בהמשך הפרק כי ברית זאת נכרתת על ידי המלך צדקיהו לפני ה' בבית ה'. לברית הזאת שותפים שרי יהודה, שרי ירושלים, הסריסים, הכהנים וכל עם הארץ.

הברית נכרתה באופן שהיה נהוג – כרתו לפני ה' עגל ועברו בין בתריו. משמעות אחת לטקס זה היא האמירה כי אם לא ישמרו את הברית דינם יהיה כדין העגל החתוך. רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים, מאמר ד' פרק מ"ה) ושד"ל מסבירים את הסמליות בביתור העגל לשני חלקים. כשם ששני החלקים המבותרים היו בתחילה גוף אחד ועל כן חלק אחד מרגיש את החולי בחלק השני בהיות העגל חי, כך יהיו שני אנשים שכורתים ברית כגוף אחד בחיים ולא יפריד ביניהם המוות.

אנשי ירושלים כורתים ברית לפני ה' ומשחררים את העבדים. כריתת הברית בבית ה' מחזקת מאוד את תוקפה של הברית שנעשית ממש לפני ה'. על פניו יש מחויבות הדדית הנובעת מן התפיסה כי בעומק שני הבתרים הם אחד וגוף אחד. אך הכתוב מעיד כי לאחר כריתת הברית, הברית הופרה והאנשים נכבשו מחדש לעבדים ולשפחות.

ננסה להבין מה גרם לעם מחד להיות מוכן לכרות הברית ומה גרם להפרתה?

הגורמים לכריתת הברית[1] – ייתכן מאוד כי בראותם שהמצור מתמשך ושדברי הנביא ירמיהו מתקיימים בפועל, הם חשבו לחזור בתשובה. בנוסף, בגלל המצור לא היה ביכולתם של העבדים לצאת מן העיר על מנת לעבוד את שדות בעליהם או להוציא את עבדיהם למרעה, כך שבפועל הם היו מובטלים ממלאכתם. הבעלים היו מחויבים על פי דין בפרנסת עבדיהם העבריים ומשפחותיהם, כך שמחד הם לא יכלו לעבוד ומאידך היו לעול כלכלי על בעליהם מבלי שהפיקו מהם כל תועלת. מצד שני, לא היה ניתן לשלוח את העבדים להילחם בכשדים, מתוך כך ששועבדו שלא כדין ולא שוחררו על ידי בעליהם בשנה השביעית. במקביל, שורות הצבא נדלדלו על ידי המלחמה, בעקבות המצור הקשה והיה צריך למלא אותו בחיילים חדשים.

מדוע הופרה הברית לאחר שנכרתה? – על מנת להבין מה גרם להפרת הברית, נחזור ונתבונן במציאות המדינית לאחר תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים בעשרה בטבת, בשנה התשיעית לצדקיהו, כשנה וחצי לפני חורבן הבית הראשון. ירמיהו מתייחס לניסיון של מצרים לעזור לממלכת יהודה כשחיל בבל צר על ירושלים:

"וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם:

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם: וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ"   (ירמיהו ל"ז, ה'-ח').

מתברר כי פרעה תפרע מלך מצרים עלה על הכיסא כשנה וחצי לפני חורבן הבית. כתוצאה מיציאתו לעזור לממלכת יהודה המצור הוסר באופן זמני. אבל הנביא מבשר כי חיל פרעה ישוב למצרים והכשדים ישובו לירושלים, יילחמו על העיר, ילכדו אותה וישרפו אותה באש.

הנביא ירמיהו מזכיר בסוף פרק ל"ד (בפסוק כ"ב) "הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב". מתברר כי תפרע עודד את צדקיהו למרוד במלך בבל ובא לעזרתו. צדקיהו אכן חדל להעלות מס למלך בבל בשנה תשיעית למלכותו, בסמכו על העזרה הצבאית של פרעה תפרע מלך מצרים.[2]

מרגע שהפסיק המצור, אנשים חשבו שמדובר בנס גדול, ושהמצור לא יתחדש. בעקבות כך הם התחרטו על כך ששחררו את עבדיהם ושפחותיהם ומיד חזרו וכבשו אותם מחדש לעבדות, והפרו את הברית שאך כרתו.

הנביא ניבא להם שה' ימדוד להם מידה כנגד מידה. הם ביטלו את הדרור שקראו לעבדיהם העבריים, וה' יקרא דרור לחרב ולרעב והם יהיו מופקרים להם. ובעצם גורלם יהיה כגורל העגל המבותר שעברו בין בתריו. ה' ייתן אותם ביד אויביהם ונבלתם תהיה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. ובעקבות העובדה שצדקיהו העלים את עיניו מהפרת הברית ומן הכיבוש החדש של העבדים, ה' בישר לו כי הוא ייתן אותו ואת שריו בידי חיל מלך בבל.

נראה שבהפסקה הקצרה של המצור תושבי ירושלים לא הספיקו לצייד את העיר במזון במידה מספקת, ולא ניתן גם היה לעבד את שדותיהם מחוץ לעיר. כשנתחדשו הקרבות והמצור פרץ רעב בעיר יחד עם מגפות, מה שקירב מאוד את החורבן.

 

הפרת הברית לבבל

אגב עיוננו בפרק זה, בסוגיית שחרור העבדים וכיבושם מחדש עם הפסקת המצור של הכשדים, הזכרנו כי המלך צדקיהו הפר את הברית בינו לבין מלך בבל.

נזכיר כי הנביא יחזקאל, מתייחס אל הפרת הברית (יחזקאל י"ז) בחומרה רבה מאוד. מחד מפר הברית לא יימלט והוא יבוא על עונשו, ומאידך הפרת הברית הנה חילול השם. זוהי שבועת ה' הנעשית בשמו והפרתה הינה חילול כבוד ה'.

הנביא ירמיהו מנמק את הוקעתו של מרידת צדקיהו במלך בבל הנמקה מדינית בפרק כ"ז. ה' עתיד לעשות שינויים מרחיקי לכת בסדרי השלטון בארצות שמסביב ליהודה ועל כן לא תועיל הברית שאדום, מואב, עמון, צור וצידון מנסות להקים בראשות צדקיהו. וה' ייתן את צדקיהו ואת העם ביד מלך בבל.

צבי מושקוביץ[3] מבאר יפה את הבדלי הנימוקים בין שני הנביאים. יחזקאל שוקד על התיקון המוסרי של בית המרי ועל כן הוא שם דגש על העונש הבא בגלל החטא. ירמיהו מנסה להשפיע על המציאות הממשית בארצו, ועל כן הוא מתייחס גם לשוכני ממלכת יהודה וגם לעוצמת נבוכדנאצר שה' המשילו, ומאמציהם לפרוק את עולו לא יצליחו.

בפרק זה ראינו גם את דמותו של המלך צדקיהו, שמחד מפר את הברית נגד מלך בבל, אבל גם מעודד את שחרור העבדים וכורת עם העם ברית בבית ה', ומאידך אין בכוחו להתנגד לכיבוש העבדים מחדש.

בשיעור הבא נמשיך בעיון בנבואות ירמיהו על סוף ממלכת יהודה ומלכות צדקיהו.

 

[1]   גורמים אלו מנוסחים יפה בדברי הסיכום של מנחם בולה לירמיהו ל"ד בדעת מקרא והבאנו כאן את דבריו.
[2]   הנביא יחזקאל מתייחס לברית של פרעה תפרע ביחזקאל י"ז, י"ז; ויחזקאל ל', כ'-כ"א.
[3]   בפירושו דעת מקרא ליחזקאל י"ז, הערה 24.