תולדות עבודת ה' במזבחות | 186 | איסור הבמות | 162

בשיעור הקודם תיארנו את שיחתו האחרונה של הנביא ירמיהו עם המלך צדקיהו ואת הקורות את הנביא ואת העיר עד הבקעת חומת העיר בט' בתמוז בשנה האחת עשרה לצדקיהו את בריחת המלך, תפיסתו על ידי הבבליים, הבאתו לרבלה, וקיום דברי הנביאים לגבי עצם תפיסתו, הריגת בניו לעיניו וכן עוורונו.

בשיעור זה ברצוננו לבחון את תיאור החורבן השלם של העיר והמקדש.

 

החורבן והגלות

החורבן מתואר לשלביו בירמיהו נ"ב (וכן במלכים ב כ"ה):

"וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם: וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ: וְאֶת כָּל חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת רַב טַבָּחִים: וּמִדַּלּוֹת הָעָם וְאֶת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים: וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים: וְאֶת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית ה' וְאֶת הַמְּכֹנוֹת וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת כָּל נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה: וְאֶת הַסִּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת הַמִּזְרָקֹת וְאֶת הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם לָקָחוּ: וְאֶת הַסִּפִּים וְאֶת הַמַּחְתּוֹת וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְאֶת הַכַּפּוֹת וְאֶת הַמְּנַקִיוֹת אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים: הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם אֶחָד וְהַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחַת הַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' לֹא הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה: וְהָעַמּוּדִים שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמֻּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יְסֻבֶּנּוּ וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אַצְבָּעוֹת נָבוּב: וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאַחַת חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׂבָכָה וְרִמּוֹנִים עַל הַכּוֹתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי וְרִמּוֹנִים: וַיִּהְיוּ הָרִמֹּנִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה רוּחָה כָּל הָרִמּוֹנִים מֵאָה עַל הַשְּׂבָכָה סָבִיב: וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף: וּמִן הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר הָיָה פָקִיד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֵת סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת עַם הָאָרֶץ וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בְּתוֹךְ הָעִיר: וַיִּקַּח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אוֹתָם אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה: וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ: זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם: בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כָּל נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:

"וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּצֵא אוֹתוֹ מִבֵּית הַכְּלוּא: וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל: וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם לְפָנָיו תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּו: וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת מֶלֶךְ בָּבֶל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ עַד יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו"   (ירמיהו נ"ב, י"ב-ל"ד).

לאחר תיאור כיבוש ירושלים, תפיסת צדקיהו, שריפת בית המלך ובית העם וניתוץ חומות ירושלים והגליית יתר העם לבבל והשארת דלת העם בירושלים (ירמיהו ל"ט, א'-י'), הכתוב בפרקנו מתאר את חורבן המקדש והשלמת חורבן העיר.

 

התאריך באב

התאריך הוא עשירי בחודש אב, בשנת תשע עשרה לנבוכדנאצר מלך בבל. בפרק המקביל במלכים ב כ"ה התאריך הנקוב בפסוק ח' לגבי החורבן הוא בשבעה באב. אפשר ליישב את הסתירה בשתי דרכים. דרך אחת היא אצל המלבי"ם שמסביר כי בשבעה באב בא נבוזראדן לירושלים, ואילו בית ה' נשרף בעשרה באב.

מאידך, הגמרא בתענית כט. אומרת כי בשבעה באב נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו. בתשעה באב סמוך לחשיכה הציתו בו את האור שהיה דולק והולך כל היום. ר' יוחנן אף אומר שאילו היה באותו דור הוא היה קובע את צום תשעה באב בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף אז.

 

השנה לנבוכדנאצר

בתיאור פרטי החורבן הנביא מפרט את כל הדברים שנשרפו באש: בית ה', בית המלך, כל בתי ירושלים והבית הגדול. במילים אחרות, ירושלים כולה נשרפה שרפה גדולה מבית ה', שזהו כמובן הדבר העיקרי והמרכזי; דרך בית המלך, הכולל כזכור סדרה של בניינים גדולים ומפוארים ובהם בית יער הלבנון, אולם הכיסא ואולם המשפט, הבית של שלמה, הבית של בת פרעה (צריך עיון האם כוונת הכתוב כוללת גם את בית המלך במקומו החדש מימי המלך מנשה, בגן עוזא); דרך כל בתי ירושלים כולם, בתי העשירים האמידים, בתים גדולים ובתים של פשוטי העם.

בחפירות שונות שנעשו בירושלים באתרים השונים (לדוגמה, גם בעיר דוד, החדר השרוף, וגם בגבעה המערבית מצפון לחומה הרחבה באיזור המגדל הישראל) נמצאו שרידי שריפה משמעותיים ביותר המתוארכים באופן ברור לשריפת נבוזראדן רב הטבחים של מלך בבל המתוארת בפרקנו.

 

בית ה' ובית המלך

ברור תחילה מן הדברים כי נבואת ירמיהו הנביא התקיימה במלוא חומרתה ובפועל הבית הזה חרב כמו שילה (על פי הנבואה בירמיהו ז', י"ד; ירמיהו כ"ו, ט').

ייתכן כי שריפת בית המלך מסמלת באופן מובהק גם את הפסקתה של מלכות בית דוד. בפועל, מלכות בית דוד לא המשיכה להתקיים כלל. אמנם זרובבל בן שאלתיאל בראשית ימי שיבת ציון היה אכן צאצא של בית דוד, אך המלכות לא חודשה. רק בימי החשמונאים חודשה מלכות ישראל.

עניין נוסף הוא הזיקה בין חורבן הבית לבין הפסקת המלכות. לאורך השיעורים ניסינו לאפיין את מהותה של ירושלים כמקום המחבר את המלכות הארצית למקדש, או מלכות בשר ודם ומלכות ה'.

באופן מעשי, בבניינה, שני הצדדים הללו של העיר באו לידי גילוי יחדיו עם מלכותו של שלמה. לראשונה מלכות ארצית קבועה ולראשונה מקדש קבוע. המלכות הקבועה מופיעה כאשר לראשונה בימי שלמה, בנו של מלך מולך אחרי אביו והקדושה הקבועה נחשפת כשלראשונה בונים את בית ה' במקום קבוע, במבנה קבע בהר המוריה. וכנגד זה, בחורבן הנורא של ירושלים נשרפים גם בית ה' וגם בית המלך על הדברים שהם מסמלים.

בסופו של דבר, בימי שיבת ציון מלכות בית דוד לא התחדשה, אבל המאפיין המרכזי של התקופה הוא שבמקדש לא שורה שכינה. המבנה המפואר של הבית לשלביו ולדורותיו מימי שיבת ציון ועד חורבנו בשנת 70 לספירת הנוצרים על ידי הרומאים, החדר המקודש ביותר הוא ריק, אין בו לא ארון ולא כפורת ולא כרובים ולא ביטויים נוספים של השראת שכינה.[1]

על כן מעניין לראות את הזיקה העמוקה ביותר בין מלכות בשר ודם לבין מלכות ה', בין מלך בשר ודם "היושב על כיסא ה' למלך" כפי שמתואר בדברים הימים א כ"ט, כ"ג ביחס לשלמה, כלומר ששלמה המלך בעצם מלכותו מייצג את מלכות ה' לחיוב. קביעת המלכות מופיעה במקביל, הן לגבי מלכות בשר ודם במלכותו של שלמה, והן לגבי מלכות ה' בבניין בית ה' המתרחש בימי שלמה המלך. וביטולה של המלכות מופיע גם במקביל, הן לגבי חורבן בית המלך והפסקת מלכות בית דוד, והן לגבי מלכות ה' עם חורבן בית ה'. ומתוך הבנת הזיקה העמוקה בין שני אלו, בימי שיבת ציון לא מתחדשת מלכות בית דוד וגם במקדש שורה בו שכינה, והוא לא נמצא במעלה ובמדרגה של בית ה' בימי בית ראשון.

הכתוב חוזר על מה שכבר נמסר עם תיאור חורבן העיר (בפרק ל"ט), ניתוץ חומות ירושלים, הגליית חלק גדול מן העם לבבל, והשארת דלת הארץ בממלכת יהודה. זאת בנוסף לכמות הגדולה ככל הנראה של המתים בעיר, בדבר בחרב וברעב בימי המצור ועם כיבוש העיר.

 

השלל שנשדד מן המקדש

בהמשך הכתוב מתאר את שלל המקדש שנלקח על ידי הבבליים ובפרט את כל הכלים והחלקים בבית שנעשו מנחושת. מקום משמעותי ביותר בתיאור השלל תופסים עמודי הנחושת. בפסוק כ"א הכתוב מפרט את מידותיהם (שמונה עשרה אמה קומת העמוד, שתים עשרה אמה היקפם, כשהמשמעות היא שהקוטר הוא שתים עשר אמה) את מידות הכותרות (חמש אמות), ועל הכותרות שבכה ורימונים מאה בכל עמוד.

בנוסף מוזכרים המכונות, שאלו הכנים עליהם היו הכיורות וכן ים הנחושת, אותו שברו הכשדים (משקלו מוערך בעשרות טונות), ואת כל הנחושת שלו נשאו לבבל.

מוזכרים הסירות, בתוכם הושם אפר הקרבנות; היעים, שבעזרת כפות אלו היו מעבירים את האפר מעל המזבח אל תוך הסירות; המזמרות, שהם כלי הזמר; והמזרקות, הם כלים בהם היה הדם נאגר וממנו שפכו את הדם על המזבח כל קרבן כהלכותיו.

בנוסף מוזכרים כלי זהב וכלי כסף: סיפות, מחתות, מזרקות, סירות, מנורות, כפות ומנקיות. כל כלי והחומר שלו זהב או כסף.

נבוזראדן רב טבחים לוקח את שריה הכהן, את צפניה כהן המשנה, את שלושת שומרי הסף, ומן העיר הוא לוקח סריס שהיה פקיד על אנשי המלחמה, שבעה אנשים מרואי פני המלך, את הסופר שר הצבא, המצביא את עם הארץ (אחראי על גיוס החיילים) ושישים איש מעם הארץ הנמצאים בסמוך לעיר. את כל אלו הוא לוקח לרבלה והמלך מכה אותם וממית אותם שם.

 

ההגליות מירושלים וממלכת יהודה

בהמשך הכתוב מונה את מספר הגולים בשלוש הגלויות. מבחינת התאריכים מוזכרים כאן שנת 8 לנבוכדנאצר, שנת 17 ושנת 23. על מנת למקם שנים הללו בממלכת יהודה, נזכיר כאן נתונים נוספים המוזכרים במלכים ב':

– המלך יהויכין הוגלה בשנה ה-8 של נבוכדנאצר כמפורש במלכים: "יִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ" (מלכים ב כ"ג, י"ב).

– בתחילת פרקנו בפסוקים י"ב-י"ג מפורש כי חורבן הבית היה בשנה ה-19 לנבוכדנאצר מלך בבל.

– מכאן שמלכות נבוכדנאצר מלך בבל מתחילה בשנה ה-4 למלך יהויקים. נזכיר כי יהויקים מלך 11 שנה, יהויכין 3 חודשים וצדקיהו 11 שנה. ונבוכדנאצר מלך בבל מולך מן השנה הרביעית ליהויקים כך שהחורבן מתרחש בשנה ה19 למלכות נבוכדנאצר.

נחזור להתייחס לשנות הגלות המוזכרות בפרקנו. שנה 7 לנבוכדנאצר, הכוונה למלחמתו עם יהויקים. בתחילת הקיץ של אותה השנה הוגלו יהודים מארץ יהודה. לפיכך אותם יהודים נשבו בידי הבבליים בתשרי ובחשוון שלפני כן עם יהויקים שמת בדרך לבבל.

שנת 18 לנבוכדנאצר היא ככל הנראה מיד עם כיבוש העיר והבקעת החומה בתמוז בשנה ה-11 לצדקיהו. בשנת 23 לנבוכדנאצר מדובר על השנה ה-5, לאחר כיבוש ירושלים. ייתכן כי הגליה זו קשורה למסעו של נבוכדנאצר ומלחמתו בעמון ובמואב. ייתכן שהיו יהודים בממלכת יהודה שעזרו לעמון ולמואב במלחמה הזאת.

כמות הגולים: בשנת 7 – 3023 יהודים, בשנת 18 – 832 יהודים מירושלים, בשנת 23 – 745 יהודים, סך הכל 4600 גולים.

אין כאן כל התייחסות לגלות יהויכין – גלות החרש והמסגר. פרטי ההגליה זאת מובאים בספר מלכים:

"וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה: וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה""   (מלכים ב כ"ג, י"ד-ט"ז).

סך כל הגולים עשרת אלפים, מתוכם שבעת אלפים אנשי חיל ואלף החרש והמסגר. ומאותה תקופה בפרקנו מוזכרים 3023 גולים. אך כפי שבארנו מדובר בשני פרקי זמן שונים. ייתכן שסך כל הגולים לבבל עד כיבושה של ירושלים היה גדול יותר וכי המספרים בפרשתנו מבוססים על מספר הגולים שהשתתפו בשלושת מסעי הניצחון של נבוכדנאצר מלך בבל ומספריהם נרשמו בידי הבבליים.

 

חנינת יהויכין

הפרק מסתיים עם תיאור גורלו של יהויכין בבל. התאריך: בשנה השלושים ושבע לגלות יהויכין, כלומר עשרים ושבע שנה לאחר חורבן הבית בכ"ה באדר. במלכים ב כ"ה, כ"ז, מדובר על העשרים וחמש לחודש. ייתכן כי בעשרים וחמש באדר הוחלט על השחרור ובעשרים ושבע הם שוחררו בפועל.

אויל מרודך מלך בבל הרים את ראשו של יהויכין מלך יהודה והוציא אותו מבית הכלא. הוא נתן את ראשו מעל לכסא המלכים אשר איתו בבבל. סביר להניח כי היהודים שגלו לבבל ראו ביחס ובכבוד הזה שכיבד מלך בבל את יהויכין סימן לגאולה הקרובה. הוא החליף את בגדי האסירים שלו בבגדי כבוד, ויהויכין הוזמן לבוא לפני מלך בבל.

אחד הדברים המתבררים בפרק סיכום הוא העובדה היסודית כי דברי ירמיהו הנביא נתקיימו באופן מלא. כל הנבואות הקשות שהנביא ניבא במשך עשרות שנים בעקביות ובהתמדה בימי יהויקים, יהויכין וצדקיהו, לאורך כל האירועים מתרחשים, ושלא חזר בו מנבואותיו הקשות כל כך התגשמו במלואן.

מעבר לקושי הגדול בעצם המציאות של החורבן והגלות, מתחדדת כאן העובדה כי במציאות כל כך מורכבת של נביאי שקר ישנו נביא אמת שה' אכן דיבר איתו המבשר אמנם חורבן וגלות, אך הוא אכן נביא אמת המביא את דבר ה' כמה שדבר זה קשה.

הפרק המסיים את הספר מתאר מציאות הרבה מעבר לזמן החורבן. מתוארים כאן הגולים חמש שנים לאחר החורבן, ואילו תיאור סוף מלכות יהויכין הינו עשרים ושבע שנים לאחר החורבן.

מאוד מעניין כי סיום ספר ירמיהו שנכתב על ידי הנביא, העוסק בסוף מלכות יהויכין, מבשר על תחילת הגאולה. אם נצר זה מלכות בית דוד משוחרר מכסאו ומועלה למעלה של ראשון במלכות בבל, ישנה בשורה של גאולה בה באמת מסתיים ספרו של הנביא ירמיהו, למרות שעוד קודם סוף הספר אומר הנביא: "עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" (ירמיהו נ"א, ס"ד).

בשיעור הבא נדון בגורלו של הנביא ירמיהו ושל ממלכת יהודה לאחר חורבן הבית.