תולדות עבודת ה' במזבחות | 187 | איסור הבמות | 163
לאחר שעסקנו בשיעור האחרון בתיאור החורבן של בית ה' ושל כל ירושלים והגליית תושבי ירושלים וממלכת יהודה לבבל, בשיעור זה נעיין בגורלו של הנביא ירמיהו ובגורלה של ירושלים וממלכת יהודה לאחר החורבן.
שחרור ירמיהו
שחרורו של ירמיהו מתואר כבר בפרק ל"ט:
"וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יִרְמְיָהוּ בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לֵאמֹר: קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ: וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב סָרִיס וְנֵרְגַל שַׂר אֶצֶר רַב מָג וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ מֵחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן לְהוֹצִאֵהוּ אֶל הַבָּיִת וַיֵּשֶׁב בְּתוֹךְ הָעָם" (ירמיהו ל"ט, י"א-י"ד).
ידוע לנו מפרק ל"ח כי ירמיהו ישב בחצר המטרה עד פריצת הבבליים והבקעת חומות ירושלים. נבוזראדן רב טבחים של מלך בבל מצטווה על ידי נבוכדנאצר מלך בבל לשלוח אנשים ולקחת את ירמיהו מחצר המטרה, לשים עליו עין טובה ולא לעשות לו כל דבר רע. המגמה היא לפעול עמו בדרך שהוא מבקש לבחור.
ואכן נבוזראדן שולח מספר שרים על מנת להוציאו מחצר המטרה, דבר המעיד עד כמה משימה זאת הייתה חשובה ויקרה בעיני המלך הבבלי. לכן גם מסרו אותו אל גדליהו בן אחיקם בן שפן.
משפחת שפן הייתה אחת המשפחות המכובדות בירושלים שהגנה לאורך כל הדרך על הנביא ירמיהו. בימי המלך יהויקים היו אלה גמריהו בן שפן סופר המלך ואחיקם בן שפן שהצילו אותו ממשפט מוות: "אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ" (ירמיהו כ"ו, כ"ד). בהקשר הזה, גדליהו הוא בנו של אחיקם בן שפן. עצם הבאתו של ירמיהו הנביא אל גדליהו נבעה ככל הנראה מן העובדה שהבבליים חששו כי יהודים ירצו להתנקם בנביא לאחר הפורענות שבאה על ממלכת יהודה, על ירושלים ועל המקדש. נוסף לכך, אין ספק כי השלטון הבבלי היה מודע מאוד לנבואות הנביא ירמיהו כבר מימי המלך יהויקים להיכנע לבבל.
שני הנימוקים הללו מסבירים היטב את יחסו המיוחד של המלך הבבלי אליו ואת האפשרות המעשית שניתנת לו לבחור לאן ללכת.
בתחילת פרק מ' מתואר שחרורו של ירמיהו:
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מִן הָרָמָה בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה: וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לַה' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה: וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל בֹּא וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל חֲדָל רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ: וְעוֹדֶנּוּ לֹא יָשׁוּב וְשֻׁבָה אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעָרֵי יְהוּדָה וְשֵׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם אוֹ אֶל כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת לֵךְ וַיִּתֶּן לוֹ רַב טַבָּחִים אֲרֻחָה וּמַשְׂאֵת וַיְשַׁלְּחֵהוּ: וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ" (ירמיהו מ', א'-ו').
על פניו נראה כי פרק מ' מתאר את המציאות לאחר שהנביא ירמיהו שוחרר מחצר המטרה כמתואר בסוף פרק ל"ט. על פי התיאור כאן ככל הנראה נלקח המלך מחצר המטרה אסור באזיקים.
נראה כי בתחילה הנביא נאזק על ידי החיילים הבבליים כמו שאר היהודים בירושלים ובכל ממלכת יהודה, מתוך כוונה לשלוח אותם לגלות בבבל. אבל כשבאו שליחי נבוזראדן לחצר המטרה הם שחררו את ירמיהו מן האזיקים. בהמשך הוא נלקח לעיר רמה הנמצאת מצפון לירושלים, כ-9 ק"מ. העיר רמה הינה עיר בשבט בנימין. העיר מזוהה עם הכפר א-רם מצפון לירושלים המשמר בשמו את השם המקורי של העיר – רמה. שמה קשור כמובן לעובדה שהיא גבוהה מבחינה טופוגרפית. ברמה נראה שנאספו כל שבויי ממלכת יהודה מצפון לירושלים בדרכם לגלות בבל, ומן העיר רמה הלך ירמיהו אל גדליה בן אחיקם שהיה במצפה.
ישנן דעות שונות לגבי זיהויה של מצפה המקראית. הזיהוי המקובל שלה במשך שנים היה בתל אל נצבה דרומה לאל בירה. במרוצת הזמן הועלתה הצעה נוספת לזיהויה והיא בנבי סמואל מצפון לכניסה המערבית לעיר. נראית לנו יותר הדעה לפיה מצפה הינה בתל אל נצבה.
מקום מושבו של גדליה בן אחיקם במצפה מזכיר לנו כי בסוף תקופת השופטים ובימי שמואל הנביא מצפה תפסה מקום מאוד מרכזי ומשמעותי כמקום כינוס של כלל ישראל. כך למשל כל בני ישראל מתכנסים למצפה בהתארגנותם למערכה נגד שבט בנימין בפרשת פילגש בגבעה.
הכתוב מתאר בפיו של נבוזראדן רב טבחים כי הוא אומר אליו: "ה' אֱ-לֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". כביכול הוא מודה בכך כי מעשיהם של הבבליים הם בעצם קיומו של רצון ה'. על פניו מתקיימים כאן דברי התורה:
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, כ"ג-כ"ז).
שהגויים רואים את הפורענות הבאה על ישראל ומייחסים אותה לקב"ה.
נבוזראדן מציע לירמיהו לבחור על פי רצונו – לבוא לבבל או להישאר בארץ ישראל. ירמיהו אינו עונה מיד להצעת נבוזראדן, ולבסוף בוחר ללכת אל גדליהו בן אחיקם למצפה.
הנהגתו של גדליה בן אחיקם
עם כיבושה של ממלכת יהודה, של ארץ יהודה ועריה בראשן ירושלים, הבבליים השאירו ביהודה את דלת העם נטולי רכוש שיעבדו את השדות וכך גם יוכלו לספק לצבא בבל החונה ביהודה את המזון הנדרש ושיוכלו גם להתפרנס. סביר להניח כי הבבליים הניחו שיחס זה ירחיק אותם מאפשרות מרידה בבבל.
הכתוב מציין כי במצפה הופקד גדליה בן אחיקם על שארית הפליטה. ואליו אל המצפה מתקבצים הן חיילים שהסתתרו מחוץ לישוב והן יהודים שברחו למואב לעמון לאדם ולארצות השכנות.
"וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בָּאָרֶץ וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ מֵאֲשֶׁר לֹא הָגְלוּ בָּבֶלָה: וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָה הַמִּצְפָּתָה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן בְּנֵי קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עֵיפַי הַנְּטֹפָתִי וִיזַנְיָהוּ בֶּן הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם: וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר אַל תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם: וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם: וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן: וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאֹד" (ירמיהו מ', ז'-י"ב).
בין האנשים הבאים אל גדליהו ישנם שרי החיילים, בכללם ישמעאל בן נתניהו מזרע המלוכה, יוחנן ויונתן בן קרח, שריה בן תנחומת, ובני עיפי הנטופתי ויזניהו בן המעכתי. גדליהו נשבע להם שלא יפחדו לעבוד את הכשדים.
מדברי גדליהו ניתן לדייק כי הכשדים לא השחיתו את כל אילנות הפירות, ועל כן הושארו הרבה פירות. בחודשים של המצור לא ניתן היה לאסוף את התאנים ובחודשי הסתיו למסוק את הזיתים, כך שבסופו של דבר המתקבצים אל גדליה במצפה היו יכולים לשים בכליהם יין, תאנים ושמן.
הנשארים בארץ היו מסופקים לגבי יחס הכשדים אליהם וחששו מנקמה. לכן גדליה בן אחיקם היה צריך להרגיע אותם ולהבטיח להם כי הוא ייצג נאמנה את רצונם לפני הכשדים, ושלא יאונה להם כל רע. סביר מאוד להניח כי הנביא ירמיהו, עם הגיעו לגדליה, סייע לו בניסיון לחזק את ההשתרשות המחודשת של שארית הפליטה בארץ לאחר החורבן.
לפי תפיסתו של הנביא, ובהמשך לפרקי הנחמה והגאולה שלו בהם עסקנו בשיעורים הקודמים, ישנה חשיבות עליונה להתיישבות המחודשת בארץ, לעבודה החקלאית ולהפרחת השממה. אין ארץ ישראל יכולה להיות שוממה. המתיישבים שנותרו בארץ הם הגרעין ממנו יצמח עם ישראל בשובו מן הגולה. על כן ישנה חשיבות בהתיישבות ובעיבודה החקלאי מחדש של הארץ. דבריו של הנביא אל יוחנן בן קרח ושרי החיילים אשר אתו לאחר רצח גדליה, המבקשים לרדת למצרים משקפים נאמנה את אמונתו של הנביא בחשיבות הרוחנית העליונה של עצם ישיבתם בנחלת יהודה:
"אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם: אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם ה' כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (ירמיהו מ"ב, י'-י"ב).
עיקר דבריו הם כי לאחר ההרס והחורבן הנורא על ידי כיבוש הכשדים, מתחיל פרק זמן חדש של פריחה ובניין בעצם השיבה הא-להית של העם על אדמתם, ועל כן בניינו המחודש של עם ישראל יתחיל מתוך ההשתרשות של שארית הפליטה בארץ יהודה, ומכוחה תתפתח הגאולה.
רצח גדליהו בן אחיקם
"וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם: וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה: וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל:
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה: וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ: וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו מ', י"ג – מ"א, ג').
יוחנן בן קרח בא עם שרי החיילים אשר בשדה אל גדליהו ומודיע לגדליהו על קנוניה משותפת של בעליס מלך בני עמון וישמעאל בן נתניהו להרוג אותו. ייתכן שהקשר ביניהם היה בכך שמלך בני עמון רצה עם חורבן ממלכת יהודה להתפשט מערבה, ואילו ישמעאל בן נתניהו מזרע המלוכה רצה למלוך בעצמו ולא היה מעוניין בשלטונו של גדליהו בן אחיקם, מה שיצר אינטרס משותף לשניהם להרגו.
יוחנן מגיע בסתר לגדליה ומציע לו להרוג בעצמו את ישמעאל בן נתניה. הוא מביע חשש שאם יהרגו אותו "וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה". כלומר, מעבר להריגה הצפויה של גדליה יש בכך סכנה ממשית לדלת הארץ שנשארה ביהודה שתתפזר לכל עבר ולא תישאר כאן בממלכת יהודה. גדליהו לא האמין ליוחנן. הוא חשב שיוחנן משקר ומייחס לישמעאל כוונות לא נכונות.
לפני שנעיין בתיאור של ירמיהו את מעשה הרצח, נציין כי הכתוב במלכים מתאר את המציאות:
"וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן: וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם: וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם:
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה: וַיָּקֻמוּ כָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים" (מלכים ב כ"ה, כ"ב-כ"ו).
התיאור במלכים מאוד תמציתי ומציאותי.
עיתוי הרצח
הכתוב הן במלכים ב כ"ה והן בירמיהו מ"א מדבר על החודש השביעי מבלי לציין את השנה בה האירוע מתרחש. על פניו ניתן היה לומר כי הרצח מתרחש בתחילת חודש תשרי בשנה הסמוכה לחורבן, כלומר כשבעה שבועות לאחר החורבן. על פי הבנה זו גדליהו שימש בתפקידו זמן קצר ביותר. בכל אופן, הכתוב לא התייחס למרווח הזמן בין מינויו וראשית פועלו של גדליהו לבין הירצחו. אלו הטוענים כי הרצח לא התבצע מיד לאחר החורבן מבססים את טענותיהם על הראיות הבאות:[1]
– עם מינוי קרא גדליהו לכל הנותרים בארץ לעבוד את הבבליים ולשבת "בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם". לא סביר שהתארגנות כזאת נעשתה בתוך שלושה חודשים שעברו מאז החורבן.
– הראיה השנייה היא הרושם העז שהותיר רצח גדליהו על פי נבואת זכריה. קשה להניח כי אחרי שלושה חודשים בהם כיהן גדליה בתפקידו הותיר הרצח רושם כה עז שנקבע יום צום מיוחד להנציחו לדורות.
– הראיה השלישית היא כי בפרק מ' נאמר: "כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן: וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה". סביר להניח כי התושבים ששהו בעמון ובמואב ושחזרו לא עשו זאת תוך כמה שבועות. יש להביא בחשבון את פרק הזמן עד שהגיעה השמועה, את הבירור שלהם כי המצב ביהודה התייצב וכי הגיע הזמן לחזור וכן את הזמן שנמשכה הדרך חזרה.
יש שרצו להסיק מכך כי הרצח התרחש לכל הפחות שנה ושבעה שבועות לאחר החורבן, ויש שסוברים שמדובר בשנים ספורות.
הכתוב מתאר את בואו של ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה, אחד משרי המלך עם עשרה אנשים אל גדליהו במצפה בזמן שהם סועדים. על פניו ישנו כאן מפגש בין גדליה הממונה על כל השארית ביהודה לבין אחד משריו המלווה מצד כבודו ותפקידו בעשרה אנשים. האופן שבו מוצג המפגש מראה לכאורה שישנו כאן מפגש ענייני ואין לגדליה סיבה מיוחדת לחשוד בעצם קיומו או בצורתו ובנוכחים הנמצאים בו. למרות כל האזהרות של יוחנן בן קרח, גדליה לא מצא דופי במתרחש. הדבר מלמד כי ישמעאל בן נתניה ידע יפה לגנוב את דעת הבריות על ידי העמדת פנים (כך מוכח גם מהמשך הפרשה במפגשו עם שמונים האנשים שבאו משכם, שילה ושומרון).
הרצח עצמו מתואר באופן פתאומי, כשישמעאל ועשרת האנשים קמים, מכים את גדליה בחרב וממיתים אותו ואת כל היהודים אשר היו אתו – כלומר אנשי הצבא היהודים והכשדים. שד"ל מציע כי הימצאות החיילים הכשדים שם נועדה למנוע מרידה במלך בבל. לא ברור באיזו דרך הצליחו לגבור על חיילים רבים, בין אם אנשי ישמעאל החביאו את נשקם תחת בגדיהם או חיכו בסעודה לשלב שהאחרים ישתו בזמן שהם נמנעו מלשתות. הכתוב אינו מסביר את הגורם שהביא להפתעה ולהכרעה המהירה של גדליהו ואנשיו.
הכתוב אינו מנמק את סיבת הרצח באופן מפורש. ייתכן כי הכתוב בהדגישו "אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ" רומז על האפשרות כי לפי דעתו של ישמעאל (שהיה מזרע המלוכה), לא נכון וראוי לאף מנהיג מישראל לשתף פעולה מתוך כניעה עם השלטון המקומי שהחריב את ממלכת יהודה, את ירושלים והמקדש, שהרג חלק משמעותי מן העם ושהגלה את חלקו הגדול לבבל. זה יכול להסביר את חלקו של ישמעאל בן נתניה במעשה.
בע"ה בשיעור הבא נמשיך לעיין במה שמתרחש לאחר הרצח, במשמעותו ובהשלכותיו ובהתייחסותו של הנביא ירמיהו למתרחש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)