תולדות עבודת ה' במזבחות (קפח) – איסור הבמות (קסד)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור האחרון עסקנו בשחרורו של הנביא ירמיהו וברצח של גדליהו בן אחיקם. בשיעור זה בכוונתנו לתאר את המשמעות של הרצח והשלכותיו.

 

משמעות רצח גדליהו ותוצאותיו – הרקע לרצח

על מנת שנעמוד על מלוא המשמעות של הרצח נזכיר בקצרה נתונים מרכזיים שיכולים להסביר את הרקע לרצח. הזכרנו במשך השיעורים את זיקתה ותמיכתה של משפחת שפן לדורותיה בנביא ירמיהו. מבחינת השלטון הבבלי המדיניות של הנביא ירמיהו בתביעתו ממלכי יהודה למן השנה הרביעית למלך יהויקים ועד החורבן ממש להיכנע לבבל, על כל המשמעות הרוחנית של עניין זה, היתה מבחינתם מדיניות פרו-בבלית.

עובדה זו יכולה להסביר היטב הן את יחסו של נבוזראדן רב טבחים אל הנביא ושחרורו, והן את עצם מינויו של גדליהו בן אחיקם להיות אחראי על שארית העם שנשארה ביהודה ובירושלים.

סביר להניח כי ישמעאל בן נתניה, מעבר להיותו מזרע המלוכה, התנגד באופן ברור לבבל וגם למי שמונה על ידי השלטון הבבלי להנהיג את שארית יהודה במצפה, לגדליה בן אחיקם. אנשי ישמעאל הורגים גם את הכשדים שהיו עם גדליה וככל הנראה הושארו שם על מנת לעזור לגדליה לבסס את שלטונו. החשש של אנשי יהודה בסוף סיפור הרצח מפני נקמה של מלך בבל על הריגת גדליה מלמד כי המעשה התפרש על ידם כמעשה אנטי-בבלי.

ייתכן גם לקשור את בריחתו של ישמעאל בסוף הסיפור לארץ עמון להשתתפות של עמון יחד עם מואב ואדום בניסיון המרידה במלך בבל, מעשה שהביא את ירמיהו לתת על צווארו מוטות ומוסרות על מנת שיהודה וכל המנסים להשתתף במרד ייכנעו לבבל.

ככל הנראה, שיתוף הפעולה בין מלך בני עמון ובין ישמעאל בן נתניה קשור לעובדה כי מלך בני עמון ראה בגדליה את נציג השלטון הבבלי ומתוך כך איום אפשרי על שלטונו בגלל החסות הבבלית.

אבל מעבר לזווית האזורית, אין ספק כי עצם הרצח, מעבר לשאלה של המדיניות הרצויה ביחס לשלטון הבבלי, מבטא פילוג קיצוני בתוך קבוצות שונות בעם, הבא לידי ביטוי בסופו של דבר בכך שיהודי אחד הורג את מנהיג שארית הפליטה.

 

תוצאות הרצח

כשיוחנן בן קרח מזהיר את גדליהו מפני הרצח ע"י ישמעאל בן נתניה ומציע לגדליהו בסתר להרוג את ישמעאל הוא מנמק את הצעתו כך: "לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה" (ירמיהו מ, ט"ו).

בעצם מינויו של גדליהו בן אחיקם על שארית הפליטה שנותרה בארץ יהודה היה סיכוי להתחיל התחלה חדשה, אמנם בחסות השלטון הבבלי, אך מתוך רצון ואפשרות ליישובה של הארץ מחדש. ברור כי התהליך של שיקום העם מהחורבן הינו תהליך הדרגתי, אך היה כאן סיכוי להתחלה חדשה שנעצרה בבת אחת עם הרצח של גדליה. אך על מנת להבין את מלוא המשמעות וההשלכות של תוצאות הרצח יש להתבונן תחילה באירועים שהכתוב מתאר מיד עם הרצח של גדליה.

 

רצח העולים לירושלים

הנביא מתאר מיד אחרי הרצח של גדליה בואם של אנשים משכם שילה והשומרון:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע: וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה': וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם:

"וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר  אִתּוֹ: וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ בָם וַיֹּאמְרוּ אֶל יִשְׁמָעֵאל אַל תְּמִתֵנוּ כִּי יֶשׁ לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ וַיֶּחְדַּל וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים"   (ירמיהו מ"א, ד'-ט').

מתברר כי דבר הרצח לא נודע בינתיים. מעבר להרג של אנשים רבים שהיו עם גדליהו, ישמעאל לקח את שאר האנשים בשבי, מה שמנע את פרסום הרצח.

הכתוב מתאר את בואם של שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים המתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'. הראשונים על אתר מנסים לבאר מהי משמעות התיאור שלפנינו, הן ביחס לאופן בו האנשים נראים והן ביחס להבאתם קרבנות לבית ה'.

רש"י אומר: "כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיה' וגלחו זקנם (ראה מועד קטן כו.). ונתגודדו – לשון שריטה" (ירמיהו מ"א, ה'). לפי דעתו הידיעה על חורבן הבית לא הגיעה לאיזור שילה, שכם והשומרון. הדבר נודע להם רק תוך כדי נסיעתם, והם באים במחשבה להקריב את קרבנותיהם בבית ה'.

הכתוב אינו מפרט מי הם האנשים המביאים את הקרבנות והאם אלו תושבים מממלכת ישראל שנותרו שם לאחר הכיבוש האשורי או שאלו מתיישבים שהתיישבו שם בעקבות הכיבוש האשורי והגליית תושביו לאשור.

הרד"ק על אתר מבאר כך:

"מגולחי זקן וקרועי בגדים – על חורבן בית המקדש; ומתגודדים – ששרטו שריטות בבשרם לאבל [ראה ויקרא כ"א, ה']... להביא בית ה'" – כי כשנסעו ממקומם לא ידעו בחורבן הבית וכששמעו בדרך גלחו זקנם וקרעו בגדיהם והתגודדו. ועל כך תמה הרד"ק ושואל: "ותימה הוא מן החדש החמישי שחרב הבית [ראה ירמיהו נ"ב, י"ב]  עד החודש השביעי איך לא שמעו בשילה ובשכם ובשומרון כי נלכדה ירושלם וחרב הבית וגלו ישראל ממנה ויש לפרש כי שמעו בכבוש ירושלם ובגלות ישראל ממנה אבל חשבו כיון שהשאיר נבוזראדן דלת הארץ (ראה ירמיהו נ"ב, ט"ז) השאיר גם בית המקדש שלא נתצו ושרפו כלו או מקצתו שיקריבו הנשארים בארץ קרבנותיהם וכיון ששמעו בדרך שנשרף בית יי' קרעו בגדיהם ושמעו גם כן כי מלך בבל הפקיד גדליה בארץ והיו באים אליו"   (ירמיהו מ"א, ה').

בכל אופן, יוצא הן לפי רש"י והן לפי הרד"ק כי תוך כדי נסיעתם נודע להם על חורבן הבית והם נהגו מנהגי אבלות על החורבן.

לישמעאל בן נתניה נודע על בואם של האנשים הללו עוד קודם. ישמעאל נוהג איתם במרמה וגורם להם שהוא מזדהה עם צערם, וכך הוא מזמן אותם אל תוך העיר לבוא אל גדליהו בן אחיקם. סביר להניח כי ישמעאל העדיף להרוג אותם בתוך העיר ולא מחוצה לה על מנת שלא יוכלו להימלט, וכך עם בואם הוא, יחד עם אנשיו, שוחט אותם אל תוך הבור.

מתוך קבוצת שמונים האנשים עשרה מהם פונים אל ישמעאל שלא ימית אותם מפני שיש להם מטמונים בשדה שלא נאספו עדיין אל האסמים. הם ביקשו לשחד את ישמעאל והבטיחו לו כי אם לא ימית אותם כל היבול יהיה שלו ושל אנשיו. ואכן ישמעאל הניח להם.

"וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן:

"וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן  נְתַנְיָה: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן: וַיְהִי כִּרְאוֹת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יִשְׁמָעֵאל אֶת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֵת כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּשְׂמָחוּ: וַיָּסֹבּוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ: וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן וַיֵּלֶךְ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן"   (ירמיהו מ"א, י'-ט"ו).

הכתוב מתאר את שביית שארית העם במצפה על ידי ישמעאל בן נתניה. בשארית הזאת מצוינות בנות המלך, מבלי לציין של איזה מלך. האם מדובר על בנות המלך צדקיהו שהושארו על ידי השלטון הבבלי בירושלים? וכן כל אלו שנותרו במצפה לאחר ההרג נשבה גם הוא. ומשם ישמעאל מתכוון להוליך את כולם לעמון.

 

בין ישמעאל בן נתניה לאסא ובעשא

הכתוב מציין כי הבור אליו נשלחו כל ההרוגים הוא הבור שעשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל. על מנת להבין את משמעות הפניית הנביא אל הבור שעשה המלך אסא מפני בעשא, נעיין במלכים בפרטי המעשה:

"וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵיהֶם: וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה"   (מלכים א ט"ו, ט"ז-י"ז).

ישנה כאן מלחמה בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. מתברר כי נכרתה ברית בין בעשא מלך ישראל לבין הדד בן טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק. כך שבעצם המערכה היא בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל וממלכת ארם יחדיו.

המלך אסא פונה להדד מלך ארם ורומז לברית שכרת אביה אביו של אסא עם מלך ארם בצאתו להילחם בירבעם. אסא לוקח את כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך ושולח אותם אל הדד מלך ארם כשוחד על מנת שיפר את הברית בינו לבין בעשא מלך ישראל. בן הדד נענה לבקשתו של אסא ואכן הוא שולח את שרי החיילים אשר לו על ערי ישראל בארץ נפתלי (צפון הגליל העליון) והם מכים את עיון, את דן, את אבל מעכה ואת כל כנרות –ערי ממלכת ישראל בצפון הממלכה.

כששמע בעשה על פלישת הארמים לצפון ממלכת ישראל הוא הפסיק את פעולות הבנייה בעיר רמה ועבר לעיר בירתו תרצה. במקביל המלך אסא הזעיק את העם היושב בממלכת יהודה והם נשאו את אבני הרמה ועת עציה אשר בנה בעשא, והוא בונה בעזרת אבנים אלו את גבע בנימין ואת המצפה (בפסוק המקביל בדברי הימים ב ט"ז, ו' נקראת העיר גבע).

תיאור המעשה מתרחש בצפונה של נחלת בנימין שהיא בעצם צפון ממלכת יהודה הכוללת בתוכה את שבטי יהודה ובנימין. בעשא מלך ישראל מבצר את גבולו הדרומי מול ממלכת יהודה ובונה את העיר רמה המזוהה עם הכפר א-רם ביציאה הצפונית של ירושלים. בעקבות השוחד לבן הדד וכיבוש ערים משבט נפתלי על ידי הארמים, נפסקת פעולת הבנייה בעיר רמה וכתוצאה מכך אסא מלך יהודה לוקח את האבנים מן העיר רמה ובונה בעזרתן את גבע היא גבע בנימין המזוהה עם הכפר ג'בע ממזרח לרמאללה ואת העיר מצפה המזוהה עם תל א נצבא מדרום לאל בירה.

על פי דרכנו הכל מתרחש בצפון נחלת בנימין, בגבול בין שתי הממלכות ממלכת יהודה וממלכת ישראל. בדברי הימים ב הנביא חנני הרואה מבקר קשות את התנהגותו של אסא שנשען על מלך ארם במקום להישען על ה' ומעתה יש עמו מלחמות:

"וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵיהֶם: וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ: הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ: כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת: וַיִּכְעַס אָסָא אֶל הָרֹאֶה וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן הָעָם בָּעֵת הַהִיא"   (דברי הימים ב ט"ז, ו'-י').

מהי המשמעות של ההפניה בירמיהו מ"א, ט' מן הבור אליו הפנה ישמעאל בן נתניהו את ההרוגים אל מלחמת אסא ובעשא? גם אסא וגם בעשא שיתפו לראשונה מעצמה זרה, במקרה זה ארם, במאבק הפנימי ביניהם. בכך נפתח פתח להתערבות ממלכת ארם בנעשה בממלכת יהודה ובממלכת ישראל לדורות.

בנוסף, הגבול בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה עד ימיהם היה פתוח. רחבעם ואביה שאמנם נלחמו נגד ירבעם מעולם לא ביצרו את הגבול ביניהם. סביר מאוד להניח כי הכוונה בהשארת הגבול פתוח הייתה מתוך ציפייה לאיחוד מחדש של שתי הממלכות. בעצם ביצור העיר רמה על ידי המלך בעשא ואחריה בביצור גבע בנימין והמצפה על ידי המלך אסא נקבע גבול מבוצר בין שתי הממלכות. מעשה זה העצים והנציח את הפילוג בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. אם הייתה ציפייה כי המלך אסא יאחד מחדש את שתי הממלכות הוא קיבע במעשיו את הפירוד.

מגמתו של גדליה בין אחיקם הייתה לאחד את שארית הפליטה בממלכת יהודה לאחר החורבן הנורא של הממלכה כולה והגלות של רוב העם לבבל. איחוד זה היה מכוון לכלול בתוכו את הקבוצות השונות בתוך השארית, את אלו שתמכו בבבל וגם את אלו שניסו למרוד בבבל, מתוך הבנה כי כעת הדרך להינצל ולהתחיל בבניין מחדש של העם היושב בארצו תיעשה בהנהגת גדליה בן אחיקם תחת חסותו של השלטון הבבלי.

ישמעאל בן נתניה מגיע, ובעזרת קשריו עם מלך בני עמון רוצח הן את המנהיג ואנשיו והן קבוצה גדולה של אנשים הבאים שבאו מן השומרון כדי להצטרף אל המנהיג, ובכך הוא מחד מנציח כאן פילוג נורא בין קבוצות שונות בשארית הפליטה, ומאידך על ידי מעשהו מסכן באופן ממש את הסיכוי לשוב ולהתיישב מחדש בממלכת יהודה תחת הנהגה אחת. מעשה זה גורם באופן מעשי לאבדן סיכוי השיקום וראשית הגאולה שהחלו להתרקם במצפה. מעבר לכך, הכתוב מתאר את האלימות הגדולה בה ישמעאל בן נתניה רוצח עשרות אנשים ללא רחמים לצד המוכנות שלו לוותר על רציחת עוד עשרה אנשים תמורת שוחד.

יש שרצו להצביע על שמות המקומות המוזכרים כאן כרומזים על שנאת אחים בהקשרים שונים ועל פילוג גדול בין קבוצות שונות באירועים שונים. שכם היא מקום מכירת יוסף ופילוג הממלכה והיא הייתה עיר הבירה הראשונה של ירבעם מלך ישראל. שומרון מזכירה באופן ברור את סיפורי יהוא ובית אחאב. מצפה ושילה מזכירות שתיהן את סיפור פילגש בגבעה, מאבק הדמים הנורא בין שבט בנימין לבין כל השבטים האחרים. ואילו "מים רבים אשר בגבעון", מקום המפגש בין יוחנן בן קרח וישמעאל בן נתניה, מזכיר את מאבק הדמים של אנשי יואב ואנשי אבנר בן נר.

בנוסף, עם מינויו של גדליה בן אחיקם במצפה, הדבר עורר תקווה גם אצל יהודים שברחו מממלכת יהודה למואב, עמון ואדום: "וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאֹד" (ירמיהו מ', י"ב). חלק מן הביטויים מזכירים את פרשת התשובה והגאולה בדברים: "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל  לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה... אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (דברים ל', א'-ד').

ההתחזקות והבנייה מחדש של הישוב היהודי בארץ הייתה יכולה להיות תחילת תהליך של קיבוץ גלויות מחדש ובנייתה המחודשת של הארץ, וישנה כאן החמצה של התחלת הגאולה.

הרב ישראל סמט[1] מצביע על כך כי השורש ש.ו.ב מופיע בתיאור פרשת רצח גדליה שבע פעמים כמספר הופעתה בפרשת התשובה בתורה.

יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים אשר איתו שמעו על רצח גדליה על ידי ישמעאל ורצו להילחם עם ישמעאל בן נתניהו ומצאו אותו "אל מים רבים אשר בגבעון". ישמעאל בן נתניה נמלט עם שמונה אנשים מפני יוחנן והוא הלך אל בני עמון למצוא מקלט בטוח שם הן מפני הכשדים והן מפני היהודים שרצו לפגוע בו.

בשיעור הבא בע"ה נעיין בהשלכה נוספת של רצח גדליה בן אחיקם ונתבונן במשמעות של ירידת שארית העם למצרים וביחסו של הנביא ירמיהו לירידה הזו.

 

[1]   במאמרו "על דברי הצומות, למהותם של צום גדליה ועשרה בטבת", מתוך קובץ "בהיותו קרוב", עמ' 255-267.