תולדות עבודת ה' במזבחות \ 191 | איסור הבמות | 167

בשיעור זה בכוונתנו לעיין בנבואות ירמיהו לגולי מצרים. נבואות ירמיהו במצרים מופיעות בפרקים מ"ג, ח' ועד סוף פרק מ"ד:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ בְּתַחְפַּנְחֵס לֵאמֹר: קַח בְּיָדְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט בַּמַּלְבֵּן אֲשֶׁר בְּפֶתַח בֵּית פַּרְעֹה בְּתַחְפַּנְחֵס לְעֵינֵי אֲנָשִׁים יְהוּדִים: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְשַׂמְתִּי כִסְאוֹ מִמַּעַל לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר טָמָנְתִּי וְנָטָה אֶת שַׁפְרִירוֹ עֲלֵיהֶם: וּבָא וְהִכָּה אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לֶחָרֶב: וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּבָתֵּי אֱלֹהֵי מִצְרַיִם וּשְׂרָפָם וְשָׁבָם וְעָטָה אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר יַעְטֶה הָרֹעֶה אֶת בִּגְדוֹ וְיָצָא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם: וְשִׁבַּר אֶת מַצְּבוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֶת בָּתֵּי אֱלֹהֵי מִצְרַיִם יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ"   (ירמיהו מ"ג, ח'-י"ג).

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה וְהִנָּם חָרְבָּה הַיּוֹם הַזֶּה וְאֵין בָּהֶם יוֹשֵׁב: מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי לָלֶכֶת לְקַטֵּר לַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם: וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר אַל נָא תַעֲשׂוּ אֵת דְּבַר  הַתֹּעֵבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי: וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם לְבִלְתִּי קַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים: וַתִּתַּךְ חֲמָתִי וְאַפִּי וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה לִשְׁמָמָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

"וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל נַפְשֹׁתֵכֶם...

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי שָׂם פָּנַי בָּכֶם לְרָעָה וּלְהַכְרִית אֶת כָּל יְהוּדָה: וְלָקַחְתִּי אֶת שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׂמוּ פְנֵיהֶם לָבוֹא אֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם וְתַמּוּ כֹל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב יִתַּמּוּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה: וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל יְרוּשָׁלִָם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר: וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי לֹא יָשׁוּבוּ כִּי אִם פְּלֵטִים:

"וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ: כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ: וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ: וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים:

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הָעָם עַל הַגְּבָרִים וְעַל הַנָּשִׁים וְעַל כָּל הָעָם הָעֹנִים אֹתוֹ דָּבָר לֵאמֹר: הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ אֹתָם זָכַר ה' וַתַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ: וְלֹא יוּכַל ה' עוֹד לָשֵׂאת מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה...

"לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר ה' אִם יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי אֲ-דֹנָי ה' בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְתַמּוּ כָל אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד כְּלוֹתָם: וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר וְיָדְעוּ כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר מִי יָקוּם מִמֶּנִּי וּמֵהֶם: וְזֹאת לָכֶם הָאוֹת נְאֻם ה' כִּי פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה:

"כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ"   (ירמיהו מ"ד).

נבוכדנאצר עתיד לכבוש את מצרים

יוחנן בן קרח, שרי החיילים ושארית יהודה ירדו למצרים ובאו עד לתחפנחס. עיר מבצר זאת נמצאת קרובה לגבולה המזרחי של מצרים, קצת מערבית לקנטרה של היום. ככל הנראה היא העיר המצרית הראשונה אליה באו הפליטים. מקום זה, המזוהה עם חורבת תל דפנה הינו מקום פורה ביותר, המושקה על ידי הזרוע הפילוסית של הנילוס. פה עברה דרך השיירות הקדומה ממצרים לארץ ישראל ולמסופטמיה.

מצרים בעת הזאת הייתה בשיא תפארתה הן במובן הכלכלי והמדיני והן מבחינת אמונותיה במישור הרוחני. שיירת הגולים מיהודה מתקבלת אצל אנשי המקום והם משתלבים ומתבססים במקום מתוך תחושה שסוף סוף הם הגיעו לחוף מבטחים. על רקע מציאות זאת ניבא ירמיהו את נבואתו.

הנביא מצטווה לעשות מעשה שיבהיר ליהודים כי אין כל ביטחון בהימצאותם במצרים. הוא לוקח אבנים גדולות וטומן אתם במלט, במלבן שנמצא בפתח בית פרעה בתחפנחס, לעיני האנשים היהודים ולא לפני המצרים, ומבשר לאנשים כי ה' ישים את כסא נבוכדנאצר מעל לאבנים הללו, והוא יטה את שפרירו[1] עליהם.

הנביא ניבא כי ה' שולח את נבוכדנאצר עבדו. הכינוי 'עבדו' בא לבטא את העובדה העמוקה כי בהקשר הזה מלך בבל הינו כגרזן ביד החוצב. הוא כלי שרת בידי הקב"ה, עבד העושה את רצון אדונו שהוא שיילחם במצרים ויכה אותם, כל אחד לפי דינו (מוות, שבי, חרב). הנביא מדגיש במיוחד כי מלך בבל ישמיד את העבודה הזרה הנמצאת בה, ובכלל זה ישבור את המצבות לאליליהם בעיר בית שמש, היא העיר האון (בפי היוונים הליופוליס – עיר השמש) הנמצאת בחלק המזרחי של קהיר.

המצבות הללו הן אובליסקים הנישאים לגובה של עשרות מטרים (עד שישים מטר). העיר בית שמש הייתה עיר מרכזית לפולחן אל השמש רע. היה בה מקדש גדול, עליו ירמיהו מבשר ששבירת האובליסקים תהיה במבוא למקדש על ידי מלך בבל.

ביקורת ירמיהו על כך שיהודי מצרים עובדים עבודה זרה

הנביא פונה אל היהודים במצרים, היושבים במגדול, בתחפנחס, בנוף ובארץ פתרוס. יש להזכיר כי מצרים ניסתה להמריד את העמים בקרבתה נגד הכשדים. חלק מן היהודים בממלכת יהודה היו פעילים במרידה נגד בבל בניגוד מובהק לנבואת ירמיהו. רבים מן היהודים הללו, כשראו שיד הבבליים על העליונה, ברחו למצרים כבר בימי יהויקים ויהויכין. הנביא ירמיהו כבר התייחס אליהם קודם: "וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ כִּי כֹה אָמַר ה' כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ירמיהו כ"ד, ח'). ומסתבר שיהודים אלו התיישבו באיזור הזה, פתרוס, היא מצרים העליונה, היושבת על שפת הנילוס, כעשרים וחמישה ק"מ מדרום לקהיר.

מעניין מאוד כי בשונה מנבואות רבות הפותחות בלשון "הדבר אשר היה אל ירמיהו", חסרות המילים "מאת ה'". בפנייתו אליהם הנביא מתחיל בכך שגורם מרכזי לחורבן הינה העובדה כי עבדו עבודה זרה. ה' שלח נביאים שונים על מנת שלא יעשו את התועבה הזאת אך הם לא היטו אוזנם אליהם.

היסוד הזה של שמיעה בדבר ה' הינו יסוד גדול בנבואות ירמיהו:

"כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם:

"גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ"   (ירמיהו ז', כ"ג-כ"ט).

שם הנביא מבשר לעם ישראל כי גורל בית ה' יהיה חורבן כגורלה של שילה, והוא משתמש בביטויים זהים לנבואתו כאן.

הנביא מבקר את היהודים היושבים במצרים על כך שהם ממשיכים במעשי אבותיהם. הנביא מבשר להם כי הוא יכרית את שארית יהודה הנמצאת במצרים. במובן זה גורל היהודים שנמלטו למצרים יהיה זהה לגורל היהודים שהיו בארץ יהודה – חרב רעב ודבר. לארץ יהודה ישובו רק פליטי מלחמה שנמלטו מן החרב.

תשובת יהודי מצרים לירמיהו

התשובה של יהודי מצרים היא ש"איננו שומעים אליך". אם לאחר רצח גדליהו האשימו את הנביא בשקר, כאן הם אומרים לו בעזות כי בניגוד מובהק לציפיתו כי עיקר העניין הינו לשמוע את דבר ה', הפעם הם כלל אינם רוצים לשמוע.

ייתכן כי למרות שהתקיימו כל הנבואות הקשות של הנביא, תפיסתם היא כי הם אינם מוכנים יותר לשמוע את דבר ה'. האם ייתכן כי זהו ביטוי לתפיסה כי "עזב ה' את הארץ"? האם העבודה הזרה העניקה להם סוג של ציפייה ותקווה והם לא היו מוכנים יותר לשמוע נבואות חורבן ופורענות? הכתוב אינו מבאר את המניע לתשובתם הקשה. הם אומרים כי ימשיכו לקטר למלכת שמים (הכוונה ככל הנראה אל כוכב הלכת נוגה, אלילה אשורית הקרויה אשחר), ובזה הם ממשיכים את מעשי אבותיהם, מעשי המלכים והשרים בערי יהודה ובחוצות ירושלים. בעיניהם-שלהם הם לא נענשנו על העבודה הזרה שהם עבדו, ועל כן אין להם לשנות את דרכם הרעה. להיפך, מאז שחדלו לקטר הם חסרים הכל – העבודה הזרה אפשרה להמשיך את חייהם וקיומם וביטולה הביא למותם. ייתכן כי הם מבינים כי עד יאשיהו עבדו עבודה זרה ולא אונה להם כל רע, ואילו מאז ביעור העבודה הזרה של יאשיהו באו אסונות (מות יאשיהו, כיבוש ארץ יהודה על ידי פרעה נכו ואחר כך על ידי מלך בבל, חורבן הממלכה כולה והגליית התושבים).

תשובת ירמיהו לשארית יהודה במצרים

הנביא עונה להם כי ה' לא שכח לרגע את כל העבודה הזרה שהייתה בערי יהודה ובחוצות ירושלים שנעשתה על ידי אבותיהם. הוא מבשר להם כי הוא מזדרז להביא את רעתם.

פרעה חפרע מלך מצרים עלה על כיסא מלכותו כשנה וחצי לפני חורבן בית ה'. הוא עודד את צדקיהו למרוד במלך בבל ובא לעזרתו, וכתוצאה מכך הבבליים נאלצו להסיר באופן זמני את המצור על ירושלים. כשהבבליים התקרבו הצבא המצרי חזר למצרים. על עזרה זו אומר הנביא יחזקאל: "וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה" (יחזקאל י"ז, י"ג). הנביא משווה את חפרע מלך מצרים לצדקיהו מלך יהודה ושוזר את גורלם המשותף – כשם שה' נתן את צדקיהו מלך יהודה ביד נבוכדנאצר מלך בבל, כך גם יינתן חפרע מלך מצרים. ואמנם חפרע מלך מצרים אכן נרצח בשנת שמונה עשרה לאחר חורבן הבית, ושנתיים לאחר מותו תקף נבוכדנאצר מלך בבל את מצרים. יוספוס פלביוס (קדמוניות היהודים ספר א', פרק 9 סעיף 7) מציין כי הבבליים לקחו יהודים משארית יהודה במצרים לשבי בבבל.

סוף דברי הנביא קשים ביותר "כי קום יקומו דברי עליכם לרעה". גם בפרק האחרון בחיי הנביא אנחנו רואים שהוא עקבי בעמדתו. תחילה ברור לגמרי כי כשם שהעבודה הזרה בממלכת יהודה הביאה בסופו של דבר לחורבנה, כך העבודה הזרה במצרים על ידי שארית יהודה תביא לכליונם. הנביא עקבי בתביעתו העיקרית והיא לשמוע את דבר ה', בפי עבדיו הנביאים. מי שלא ישמע את דבר ה' יביא על עצמו את חורבנו.

הנביא יכול לראות לאורך כל תקופות נבואתו כי בתחילה מאמינים לנביאי השקר, הניבאים לצדו של ירמיהו, אחר כך טוענים כי הנביא משקר, ואילו בסוף ימיו לא מוכנים כלל לשמוע לו.

הנאמנות המוחלטת של הנביא אל דבר ה' למרות הקושי העצום של הנבואות עצמן (חורבן ממלכה, עיר בירה, מקדש, הרג רב, גלות) ולמרות היחס המאוד קשה אל הנביא בעקבות דבריו, הינה דוגמה ומופת של הנביא שניבא לממלכת יהודה בעשרות השנים לפני חורבה, והמשיך להינבא לשארית יהודה שירדה למצרים.

אנחנו מסיימים בכך את עיוננו בפרקים בספר ירמיהו שעסקו בשנים האחרונות של ממלכת יהודה.

בשיעור הבא נעסוק בחנינת יהויכין ונתחיל בעיוננו בפרקים בספר יחזקאל העוסקים בתקופה זאת.