תולדות עבודת ה' במזבחות (קצב) – איסור הבמות (קסח)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם תיארנו את נבואותיו האחרונות של ירמיהו הנביא אל יהודי מצרים. בשיעור זה נתייחס לחנינת המלך יהויכין ונתחיל לעיין בנבואות הנביא יחזקאל.

 

מספרי הגולים בשלוש גלויות

בשנת שבע למלכות נבוכדנאצר, אחת עשרה שנה לפני חורבן הבית, הוגלו מיהודה שלושת אלפים ועשרים ושלושה אנשים; בשנת שמונה עשרה לנבוכדנאצר, השנה בה מתרחש החורבן, הוגלו מירושלים שמונה מאות שלושים ושנים אנשים; ואילו בשנת עשרים ושלוש לנבוכדנאצר, חמש שנים לאחר החורבן, הוגלו שבע מאות ארבעים וחמישה יהודים. הסיכום הכולל של המוגלים הוא ארבעת אלפים ושש מאות. ההגליה האחרונה מלמדת שלא כל היהודים הוגלו עם כיבושה של ירושלים. מגמת מלך בבל הייתה לרוקן את ממלכת יהודה מיהודים, אבל פרט לדלת העם שהושארה, לכורמים והיוגבים שיכלו לספק אוכל לצבא בבל.

 

חנינת המלך יהויכין

"וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּצֵא אוֹתוֹ מִבֵּית הַכְּלוּא: וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל: וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם לְפָנָיו תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּו: וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת מֶלֶךְ בָּבֶל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ עַד יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו"   (ירמיהו נ"ב, ל"א-ל"ד).

מעניין לראות כי סיומו של ספר מלכים ב כ"ה וכן סיומו של ספר ירמיהו נ"ב זהים ועוסקים בחנינת המלך יהויכין על ידי אוויל מרודך מלך בבל. נזכיר כי הנביא ירמיהו על פי חז"ל בבבא בתרא טו. הוא מחברם של שני הספרים מלכים וירמיהו.

"זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם: בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כָּל נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת"   (ירמיהו נ"ב, כ"ח-ל').

חנינה זו מתרחשת עשרים ושבע שנים לאחר החורבן. אוויל מרודאך מלך בבל בנו של נבוכדנאצר משחרר את יהויכין בסוף חודש אדר, כחצי שנה לאחר שהוא עלה על כיסא המלוכה. הוא נוטה אליו חסד, מוציא אותו מבית הכלא ומתייחס אל יהויכין כחשוב והנכבד מכל המלכים המצויים בבבל. במקום בגדי אסירים הוא נותן לו בגדי כבוד ומעניק לו אוכל לפני שולחן המלך עד סוף ימי חייו (גם בימי המלכים הבבליים שהחליפו את אוויל מרודאך).

סמלית ביותר העובדה כי ירמיהו הנביא בוחר לסיים את ספרו וכן את ספר מלכים ביחס המיוחד לו זוכה המלך יהויכין מטעם המלכות הבבלית כדי לבשר את תחילתה של הגאולה.

בכך אנו מסיימים את עיוננו בנבואות ירמיהו בעשרות השנים האחרונות של ממלכת יהודה, מן השנה השלוש עשרה למלכות יאשיהו דרך ימי יהויכין, יהויקים וצדקיהו מלכי יהודה ועד לאחר החורבן והגלות. תחילה ביהודה ובסופו של דבר תוך ירידה עם גולי ממלכת יהודה למצרים.

מכאן נעבור בעזרת ה' לעיין בנבואות יחזקאל שניבא בתקופה זאת.

 

נבואות יחזקאל

נבואת יחזקאל נאמרת כשהנביא בתל אביב על נהר כבר בבבל, ככל הנראה בקרבת העיר ניפור. תקופת נבואתו הינה כעשרים ושתיים שנה, מן השנה החמישית לגלות המלך יהויכין ועד שנת עשרים ושבע לגלותו. נבואות הפורענות של הנביא נמשכות עד למצור ירושלים. נבואת יחזקאל חופפת במידה רבה את ימי מלכותו של נבוכדנאצר מלך בבל. מבחינת מבנה הספר, ניתן לחלק אותו הן לפי פרקי הזמן בו מתרחשים המאורעות, והן לפי נושאי הנבואה לארבעה חלקים מרכזיים: מפרקים א'-כ"ד – נבואות פורענות לפני חורבן הבית; מפרקים ל"ג-ל"ט – נבואות נחמה שנאמרו לאחר בוא הפליט אשר בישר לנביא על חורבן ממלכת יהודה, ירושלים ובית ה'; פרקים כ"ה-ל"ב בתווך הם נבואות על הגויים; ופרקים מ'-מ"ח הם נבואות עתידיות על המקדש והחלוקה המחודשת של הארץ ועל סדרי השלטון לעתיד לבוא.

הנביא אומר את נבואותיו ליהודים המצויים איתו בבבל. תוכנה של הנבואה מופנה אל האומה כולה, גם אל הגולים בבבל וגם אל תושבי ממלכת יהודה וירושלים.

בכוונתנו לעסוק באותם פרקים, בהם ניבא הנביא יחזקאל, מתוך הנחה כי הם מהווים השלמה ראויה לנבואת הנביא ירמיהו שניבא ביהודה, והם יאפשרו לנו לקבל תמונה כוללת ומקיפה על שנות המלכות האחרונות של ממלכת יהודה לפני חורבן הבית.

בנבואותיו לפני חורבן הבית, הנביא מיידע את העם כי ה' עזב את מקדשו בירושלים. הוא מתאר את מעשה המרכבה ומסעות כבוד ה' אל מחוץ למקדש (בעיקר בפרקים א' ובפרקים י'-י"א מתוך המסע הנבואי לירושלים בשנה השישית לגלות יהויכין, שם רואה הנביא את התועבות הגדולות והצורות השונות של עבודת האלילים אשר זקני בית ישראל עובדים בבית המקדש). הוא ניבא לעם כי ירושלים כבר טמאה, כבוד ה' לא נמצא כבר בתוכה וחורבן הבית הוא רק עניין של זמן. הנביא הוא צופה לנעשה.

חשוב לזכור כי ברקע הנבואה הנביא מתייחס לשתי הקבוצות העיקריות הבאות. קבוצת הגולים בבבל שעלו עם גלות יהויכין, וקבוצת היהודים שנותרו בממלכת יהודה וירושלים. הנביא מתייחס לכך בפרק י"א:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם"   (יחזקאל י"א, י"ד-ט"ז).

פרשנותם של היושבים בממלכת יהודה ובירושלים היא כי הגולים בגלות יהויכין היושבים בבבל התרחקו מה' ומארצו, ועל כן הם אינם נמנים עם יורשי הארץ. הארץ ניתנה למורשה רק למי שנשאר בממלכת יהודה. אבל הנביא מבין כי ה' נמצא גם עם הגולים בבבל.

שאלת מקום ה' בין גולי בבל הינה שאלה משמעותית על רקע העובדה כי כמאה וחמישים שנה לפני כן גלו עשרת השבטים עם חורבנה של ממלכת ישראל, וככל הנראה הם לא הצליחו לשמור על זהותם היהודית הנבדלת. על כן נדרש מן הגולים שינוי תודעתי בהבנה העמוקה כי ה' איתם, ושהם ממשיכים להיות עמו של הקב"ה למרות השקפת עולמם של היהודים שנותרו בממלכת יהודה.

הדבר המדהים הוא כי החורבן של הממלכה, של ירושלים והמקדש, ההרג הנורא והגלות הקשה לא שינו את השקפת עולמם של דלת הארץ שנותרה בירושלים, ש"לנו ניתנה הארץ למורשה", למרות שמדובר באוכלוסייה קטנה. הנביא יחזקאל מתייחס לכך בדבריו בפרק ל"ג:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה:

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ: עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:

"כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' חַי אָנִי אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל  פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ: וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ"   (יחזקאל ל"ג, כ"ג-כ"ט).

מיד לאחר תיאור הגעתו של הפליט מירושלים, כשנה וחצי לאחר החורבן לבשר על חורבן העיר והמקדש, דלת העם שנותרה אחרי החורבן בירושלים מתוארת כ"יושבי החרבות האלו", כיוון שהם ככל הנראה מסתתרים בחורבות ובמערות. הם נאחזים כאן בדמותו של אברהם אבינו וטוענים כי למרות שהיה רק אחד הוא זכה לרשת את הארץ, ואילו הם רבים, ועל כן יש כאן לכאורה קל וחומר שהרבים זכאים לרשת את הארץ; ואז הם חוזרים על הסיסמה "לנו ניתנה הארץ למורשה". לפני החורבן הנימוק ביחזקאל י"א, ט"ו לסיסמתם היה שהגולים רחקו מעל ה'. ואילו כאן הם חוזרים על הסיסמה למרות שהם יושבים בחרבות.

ישנה כאן תפיסה לפיה עצם ישיבתם בארץ הינה ההוכחה לכך שהארץ ניתנה להם למורשה, בלא כל קשר למעשיהם ולמציאות העגומה שקרתה להם בעקבות מעשיהם. עצם העובדה שהם שרדו כאן על פי השקפתם, מוכיחה את צדקת הסיסמה בהתעלמות מלאה מההקשר.

כמו כן, הניסיון להיתלות בנימוקם באברהם אבינו על פניו מנוגד באופן מובהק לפשט הפסוקים. תחילה הקב"ה מבטיח את הארץ לזרעו של אברהם, אך התורה מדגישה "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, י"ט). הבטחת הארץ לזרעו של אברהם מותנית בשמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

השאלה אינה יחיד מול רבים וגם לא מי נשאר בארץ ומי בבבל, אלא מהן הנסיבות האמורות להביא לירושת הארץ; ואלו תלויות באופן מובהק בשמירת תורה ומצוות. ומהנקודה הזו הנביא מפריך את סיסמתם. הנחת היסוד של דבריו היא כי החורבן בא בגלל עוונותיהם, והעוונות הם אלו ששוללים את זכותם על הארץ, ללא כל קשר לעובדה שהם נותרו בחיים לאחר החורבן והם גרים בארץ ישראל.

נראה על פי דברי הנביא שגם כעת לאחר החורבן, דלת הארץ החושבת שהארץ ניתנה לה למורשה והיא ממשיכה בחטאים שגרמו לחורבן עצמו. הם אוכלים על הדם, עובדים עבודה זרה, שופכים דם נקי, עושים תועבות, איש מטמא את אשת רעהו, ולמרות זאת הם חושבים כי יחד עם כל אלה הארץ שלהם. הם מנתקים לחלוטין בין האופן שהם מתנהגים לבין זיקתם (או אי-זיקתם) לארץ.

הנביא מדגיש כי ישנה כאן מידה כנגד מידה – מי ששם מבטחו בחרב יפול בחרב, וכל אחד אחר ימצא את מותו על פי מצבו. מי שעל פני השדה יינתן לחיה, ומי שנמצא במצדות, אותם מגדלים הנמצאים בראש ההרים ובמדברות, ימות בדבר. הנביא מבטיח גם שהארץ תהיה שממה. כבר בפרק ו' ניבא הנביא יחזקאל לפני חורבן הבית נבואות פורענות על הרי ישראל, שם הוא בישר על חורבן הארץ בעוון הגילולים שבראשי ההרים:

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם: וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'"   (יחזקאל ו', י"ג-י"ד).

והוא חוזר על אמירה זאת לאחר החורבן לדלת הארץ ביהודה. במידה רבה התקיימו דברי הנביא לאחר רצח גדליהו. כמו כן הוא אומר כי נשבת גאון עוזה של הארץ. גם עניין זה, ביטול גאוות עזי הפנים, הוזכר לפני החורבן בפרק ז', כ"ד:

"וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם"   (יחזקאל ז', כ"ד).

על ידי הפיכת הארץ לשממה בעקבות התועבות שעשו יידעו כי ה' הוא מקור הפורענות והעונש.

 

בבואנו לעיין בנבואות הנחמה, ברצוננו לבדוק את ההנחה היסודית של התורה והראשונים לפיה ישנו קשר ישיר ביותר בין קיום התורה והמצוות והישיבה בארץ, והיפוך הדבר – אי-קיום מצוות גורם לכך שהארץ מקיאה מתוכה את היושבים בה.

התורה בויקרא אומרת "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא כ', כ"ב). כשהתורה מזהירה את עם ישראל שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען (ויקרא י"ח, ג') היא ממשיכה ואומרת "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם... וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ח, כ"ד-כ"ח). וכן אומרת התורה בדברים: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים י"א, ט"ז-י"ז). כך תובעת התורה "תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים כ"ח, נ"ח-ס"ג).

פסוקי התורה שהבאנו מוכיחים בבירור כי התנאי לישיבה בארץ הוא שמירת תורה ומצוות, ואם לא, הארץ מקיאה את היושבים עליה. בין הראשונים, הרמב"ן הדגיש מאוד את העיקרון המוסרי המתגלה במשך כל הדורות, לפיו החוטא מאבד את מקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, וזהו המובן של "משפט א-להים בארץ", המורה על שלטונו והשגחתו בעולם הארצי הבאים לידי ביטוי במיוחד בארץ ישראל שהיא נחלת ה', וכך לשונו: "שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם" (בראשית א', א').

בכניסה לארץ נאמר: "וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (דברים כ"ז, ג'). הכתוב מתאר את כתיבת התורה על האבנים עם כניסת בני ישראל לארץ. משמעות הדברים היא כי התורה היא הבסיס לנתינת הארץ והיא התנאי המחייב את ירושתה. כפי שגם מסביר הרמב"ן בעונשם של אנשי סדום:

"כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם... כי היה באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'"   (בראשית י"ט, ה').

וכן בפירושו לויקרא:

"והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות. ועל כולם אמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים, ותקיא הארץ את יושביה"   (ויקרא י"ח, כ"ה).

ברור כי התנגדותו הנחרצת של הנביא יחזקאל לתפיסת עולמם של דלת הארץ שנותרה ביהודה לאחר החורבן שורשה בפסוקים רבים של התורה וכהבנתו של הרמב"ן.

בשיעור זה פתחנו את עיוננו בספר יחזקאל ובו נמשיך בעזרת ה' בפרקים הבאים.