תולדות עבודת ה' במזבחות | 195 | איסור הבמות | 171

במזמור כ"ג הכתוב מדמה את דוד לכבשה בעדרו של הבורא:[1]

"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי: נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה: אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים"   (תהילים כ"ג).

עיוננו במבט ארץ ישראלי על דימוי של הרועה ימחיש בעיננו הן את דימוייהם של מנהיגי ישראל כרועים והאופן הראוי למלא את תפקידם, והן את דימויו של הקב"ה כרועה את צאנו ואת עמו. כל זאת על רקע נופה של ארץ ישראל. בפסוק הפותח "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" מדמה עצמו המשורר לכבשה בעדר בו נוהג הטוב שברועים "רועה ישראל". חזקה על עדר זה שלא ירעב כי אם ימָצא לו מרעה בכל השנה, בניגוד לעדרים אחרים הסובלים תכופות ממחסור במרעה או במי שתייה בעונות היובש ובשנות בצורת הפוקדות תכופות את הארץ.

מדרש תהלים לפרק כ"ג, פסוק א' מדגיש כי דוד, שהיה בעצמו רועה והכיר את תלאות הרועה ועדרו, בחר לכנות את א-להיו רועם של ישראל: "אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי" (שמואל ב ה', ב'). ומיהו הרועה של דוד? הקב"ה, שנאמר "ה' רועי לא אחסר".

בעוד שבימי המקרא הראשונים נלקחו המנהיגים המדיניים והרוחניים של עם ישראל מאחורי הצאן, נשתנתה מאוחר יותר הגישה לרועה, עם התבסס הממלכה ואחר כך ביתר שאת בימי המשנה והתלמוד. המשנה בבבא קמא ז', ז' אומרת: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל... אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל". על פניו זו תקנה הבאה כביכול להגן על היער מפני פגיעה על ידי הצאן, במיוחד העיזים, אך הגמרא בבבא קמא עט: מסבירה: "אבל מגדלין בחורשים של ארץ ישראל". כלומר, אסור לגדל בהמה דקה מחשש גזל ופגיעה במטעים או במדרגות שבהרים, אבל בחורש וביער התירו לגדלם.

וכך בעצם הרועה חי בשולי הישוב והחברה. הגמרא בסנהדרין קובעת כי רועה פסול לעדות משום שאינו מצוי בישוב או משום שחשוד על הגזל. המדרש מביא את דברי האמורא הארץ ישראלי רב חמא בר חנינא שחי במאה ה-3 לפנה"ס שהקשה:

"אין לך אומנות בזויה יותר משל רועה שכל ימיו הוא הולך במקלו ובתרמילו. ודוד קרא לקב"ה רועה? והשיב כי דוד סמך על רועה גדול שקדמו, על יעקב אבינו שאף הוא פנה לקב"ה בביטוי "הָאֱ-לֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי" (בראשית מ"ח, ט"ו)"    (ילקוט שמעוני, רמז תר"צ).

בפסוקים נוספים בתנ"ך תואר ה' כרועה, כגון: "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף" (תהלים פ', ב'). כוונת רב חמא היתה להדגיש כי רק יעקב אבינו ודוד המלך כינו את ה' כרועה הפרטי שלהם. המדרש בילקוט שמעוני, רמז תרצ"ד מביא דעה אחת לפיה מזמור כ"ג נאמר על ידי דוד בברחו מפני שאול, ואילו לפי דעה אחרת "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי" אלו ישראל, שנאמר "אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם" (יחזקאל ל"ד, ט"ו). תרגום יונתן פירש את המזמור על הליכת בני ישראל ארבעים שנה במדבר.

נבאר את המזמור כאלגוריה על חיי הרועה ועדרו. "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי" – הכוונה לשטחי המרעה במדבר הם נאות המדבר. בשנת בצורת "אֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת מִדְבָּר" (יואל א', י"ט) ובשנה טובה "דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר" (יואל ב', כ"ב). שנת השפע תוארה: "יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן" (תהלים ס"ה, י"ג-י"ד). הצאן המרובות כיסו כאילו הלבישו את שטחי המרעה.

במזמור ס"ה, לאחר תפילה והודאה על ברכת הגשמים בשדות המזרע, עובר המשורר לתאר את הברכה בשטחי המרעה, את שדות המרעה במדבריות שלאחר רדת הגשמים מתכסים פרחי שדה, "עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ" (תהילים ס"ה, י"ב). אותו שפע של צמיחה וניצה שולט בכל מקום שהעין פונה. הבורא פיזר בכל מעגלותיו את ברכת האדמה ופוריותה. "וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן" (שם) – אפשר שמדובר כאן על "מעגלי צדק", אותם שבילים במדבר שדרכם עובר הצאן. השמחה שורה על הרועים ועדריהם הנפוצים בנאות הדשא שבמדבר שבשנה זו הם משופעים בירק – "יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר" (תהילים ס"ה, י"ג). במקום "חגורת שק" שחגרו הגבעות בתקופת היובש והקמילה הן התעטרו בחגורות ירק ופריחה "וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה" (שם), אותו שלל גוונים של פריחה וירק המתמזג בחסות הלבנה של עדרי כבשים המלבישים כביכול את שדות המרעה. "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן" (תהילים ס"ד, י"ד).

נאות הדשא שבמדבריות הן הגבעות המצמיחות בשנת ברכה דשא צפוף ומוריק. יותר משובחים הצמחים העולים בערוצים באפיקי הנחלים או במקומות בהם יש מי תהום ומעיינות. הרועה המנוסה בקיא במקומות הימצאותם של נאות דשא אלה ונוהג שמה את צאנו. בערוצי הנחלים המצמיחים עשב גם בחרבוני הקיץ, קיימת סכנה בעונת הגשמים שלפתע יציפו אותם מי שטפונות שנחשוליהם עלולים להטביע ולגרוף כבשה או אף עדר צאן. אלו המים הזידונים (תהלים קכ"ד, ה'). הרועה הנבון המסור לעדרו דואג להרחיק את צאנו ממקומות הסכנה, ומכאן "עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". הרועה מוליכן אל מקום של מים שקטים. מעיינות גבים ובורות מים.

המבחן העיקרי לרועה הוא דאגתו לבריאות צאנו ולרגיעתן. במיוחד באה דאגה זו לידי ביטוי בטיפולו עם הכבשה העייפה או החולה. הצאן הרועות במדבר עושות במשך יום מרחקים עצומים. וכך לשון המשנה בבכורות ט', ב': "רגל בהמה רועה – שישה עשר מיל". כלומר, ביום אחד עשוי העדר לעבור שדות לאורך 18 ק"מ. על ידי שמעבירים את הצאן במהירות משטח לשטח, הן מכרסמות רק את הצמיחה החדשה אך אינן פוגעות בחלקי הצמח העיקריים הממשיכים לצמוח. בזמן שיש ביניהן חלשות או בהריון "עלות" קיימת סכנה של "וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן" (בראשית ל"ג, י"ג). הרועה המסור נזהר שלא לעייף את צאנו, דואג הוא למנוחתה של הכבשה, "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב".

בערוצי המדבר ותהומותיו קיימת סכנה של הידרדרות הכבשה ואובדנה. הרועה חייב לגלות בקיאות בדרכי המדבר ולהוליך את עדרו באותם שבילים. אלה ערוכים לרוב בקווי הגובה המקיפים בעיגול את הגבעות – "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק". כאן הביטוי נרדף ל"מַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" (משלי ד', י"א), היינו שהרועה מוליך את צאנו בדרכים ישרות ולא עקלקלות המתעות ומסכנות אותן.

עם כל אמצעי הזהירות שנוקט הרועה הטוב, יש שאחת הכבשות מתרחקת מן העדר, תועה ומאבדת את דרכה ולפתע מוצאת את עצמה "בְּגֵיא צַלְמָוֶת", באחד הערוצים האפלים המוקף סלעי מגור. כאן בארץ ציה וצלמוות (ירמיהו ב', ו') צפויות לכבשה התועה סכנות של רעב, צמא וחיה רעה, האורבות לה. הרועה הנאמן מבחין מהר בכבשה הנעדרת ונחלץ לעזרתה "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". במקלו הוא מגרש את החיה המתנכלת לכבשה ובמשענתו מקול הרועה העבה והארוך המשמש לו כמנוף, הוא מסייע לכבשה לעלות במדרגות התלולות ולהיחלץ מן המיצר. את הכתובים הבאים ניתן לפרש כהמשך הטיפול בכבשה התועה שנחלצה מן המיצר ומשיני החיה הרעה. "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי". הרועה מאכיל את הכבשה בעוד שהטורפים זועמים על כך שטרפם ניצול מהם.

במזמור צ"ב נאמר: "וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי" (תהילים צ"ב, י"ב). שורי הן החיות האורבות, מרעים הם הרשעים חורשי הרע. המשמעות המקורית של "מרעים" היא עדת כלבים טורפים או חיות רעות. צירוף זה של מרעים עם שוררים מצאנו בדימוי הרשעים לחיה טורפת "בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי" (תהילים כ"ז, ב'), ובהמשך המזמור באה התפילה "וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי" (תהילים כ"ז, י"א). הצדיק נדמה לשה אובד, שהרועה מצילה משן חיה רעה ומוליכם למקום מבטחים.[2]

לכאורה נחרץ גורלו של היצור התמים שהותקף על ידי חיות טורפות, באשר הוא חסר אמצעי התגוננות ואף לא קרניים כבמקרה הכבשה או האיילה. ואפשר כי גם "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי" הוא המשך סיפורה של הכבשה המתייחס לנוהג הרועים למשוח בשמן את ראשה של הכבשה העייפה או החולה. הוא גם דואג לרוות את צמאונה – "כּוֹסִי רְוָיָה".

המזמור מסיים בתפילה – "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". המשורר לא מסתפק ברווחה חומרית, הוא משתוקק להסתופף בחצרות ה' ולעבדו. "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים".

בחרנו להעמיק בסוגיית רועי הצאן מפני שדווקא ההמחשה של המציאות של רעיית הצאן בארץ ישראל מאפשרת להבין לעומק מהו תפקיד הרועה, ומהן הסכנות העומדות לפתחו, הן מצד עולם הטבע שטפונות וכו' והן מצד חיות רעות ומהי מידת ההשגחה הצמודה והדאגה של הרועה אל כל כבשה על מנת שכל העדר יוכל להתקיים בשלמות.

וכתפקיד הרועה כך גם מנהיגי ישראל המופקדים על הנהגת עם ישראל לדורותיו ולגווניו, על הצורך להנהיג אותם כראוי, להשגיח על קיומם ולהנהיגם בדרך ראויה, לעבר מימוש היעדים הרוחניים והלאומיים. על כן מצאנו בנביאים מחד ביקורת על הרועים הרעים, ומצד שני תיאור של גאולה בה הקב"ה יהיה רועם של ישראל ודוד המלך יהיה מנהיגם של ישראל כולם.

בשיעור הבא נחזור בעזרת ה' אל נבואות ירמיהו ויחזקאל על הרועים.