תולדות עבודת ה' במזבחות (קצ) – איסור הבמות (קסו)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם עסקנו בצום גדליה ובמשמעותו מרצח גדליה ועד בניין הבית השני. בשיעור זה בכוונתנו לעיין בירידת שארית הפליטה למצרים וביחסו של הנביא ירמיהו למעשה זה.

"וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה מִן הַמִּצְפָּה אַחַר הִכָּה אֶת גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים אֲשֶׁר הֵשִׁיב מִגִּבְעוֹן: וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם: מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם אֲשֶׁר  הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ:   (ירמיהו מ"א, ט"ז-י"ח).

"וַיִּגְּשׁוּ כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וִיזַנְיָה בֶּן הוֹשַׁעְיָה וְכָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל: וַיֹּאמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא תִּפָּל נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּעַד כָּל הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ: וְיַגֶּד לָנוּ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא שָׁמַעְתִּי הִנְנִי מִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כְּדִבְרֵיכֶם וְהָיָה כָּל  הַדָּבָר אֲשֶׁר יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם אַגִּיד לָכֶם לֹא אֶמְנַע מִכֶּם דָּבָר: וְהֵמָּה אָמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ יְהִי ה' בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן אִם לֹא כְּכָל הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלֵינוּ כֵּן נַעֲשֶׂה: אִם טוֹב וְאִם רָע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו נִשְׁמָע לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב לָנוּ כִּי נִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ:

"וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ: וַיִּקְרָא אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֶל כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וּלְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֵלָיו לְהַפִּיל תְּחִנַּתְכֶם לְפָנָיו: אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם: אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם ה' כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא  נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב: וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם: וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר  אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ: וְיִהְיוּ כָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם יָמוּתוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם:

"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם וִהְיִיתֶם לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה וְלֹא תִרְאוּ עוֹד אֶת  הַמָּקוֹם הַזֶּה: דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם שְׁאֵרִית יְהוּדָה אַל תָּבֹאוּ מִצְרָיִם יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם: כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם כִּי אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֶל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֵאמֹר הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ וּכְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ כֵּן הַגֶּד לָנוּ וְעָשִׂינוּ: וָאַגִּד לָכֶם הַיּוֹם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְכֹל אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: וְעַתָּה יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר תָּמוּתוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם לָבוֹא לָגוּר שָׁם:   (ירמיהו מ"ב).

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם אֶת כָּל דִּבְרֵי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

"וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם: כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד הַכַּשְׂדִּים לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל: וְלֹא שָׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְכָל הָעָם בְּקוֹל ה' לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה: וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁבוּ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם לָגוּר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה: אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וְאֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ: וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וַיָּבֹאוּ עַד תַּחְפַּנְחֵס"   (ירמיהו מ"ג, א'-ז').

 

הרצון לרדת למצרים ושאילת הנביא

בעקבות רצח גדליה, יוחנן בן קרח ושרי החיילים שאיתו לוקחים אתם את שארית העם לאחר ששחררו אותם מן השבי של ישמעאל בן נתניה. הם יושבים על יד בית לחם במקום הנקרא גרות כמהם ומגמתם ירידה למצרים. כוונתם היא להימלט מידי הכשדים בגלל חשש שמא בעקבות הרצח של גדליהו יטילו עונשים על שארית הפליטה ביהודה.

לפני יציאתם לדרך הם מבקשים להימלך בדעתו של הנביא ירמיהו. ברור כי בעקבות החורבן של הממלכה כולה והגלות, הוכח מעבר לכל כי ירמיהו הוא נביא אמת. הרי נבואותיו התקיימו אחת לאחת. על כן הם נשבעו לו מראש שהם יעשו ויפעלו על פי נבואותיו. הפנייה לירמיהו נעשית על ידי כל שרי החיילים – יוחנן בן קרח, ויזניה בן הושעיה – וכל העם מקטון ועד גדול.

יוחנן אינו הראשון ברשימה. ייתכן כי בעקבות המציאות המאוד עגומה, עם רצח גדליה ובריחת ישמעאל בן נתניה, הייתה תמימות דעים כי רוצים לשמוע בקול הנביא, אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא באו לשאול לעצתו. שהרי, בימי המלך צדקיהו כל התייעצותיו עם הנביא נעשו בהיחבא ובחלק מתקופתו של המלך יהויקים הנביא היה עצור. ואילו עתה הנסיבות הקשות מביאות את כל הנשארים לדרוש מן הנביא שיתפלל אל ה' בעד כל השארית, והם מבקשים לדעת באיזו דרך עליהם ללכת ומה עליהם לעשות.

הנביא נענה לבקשתם להתפלל אל ה' ומבטיח להם כי הוא לא יסתיר מהם את תשובת ה'. הם מצדם אומרים כי הם ישמעו לדברי הנביא "לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב לָנוּ כִּי נִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ".

 

תשובת ה' לירמיהו

תשובת ה' מתגלה לנביא לאחר עשרה ימים. מאוד אפשרי כי במשך עשרת הימים הללו, עד שהתגלה דבר ה' לנביא הופיעו בין הקבוצות השונות חילוקי דעות לגבי עניין הירידה למצרים. לאחר פרק זמן דעתם הייתה נחושה שלא לרדת למצרים. יש מפרשים הרוצים להציע כי נתקבלה החלטה שלא לרדת למצרים לפני שפנו לנביא. על פי אפשרות זו, שאילת הנביא היא דרך כבוד אך בלא מחויבות לקבל את דבריו.

אלא שהנביא עונה באופן הפוך מציפיותיהם. בארץ ישראל הכשדים יניחו להם ולא יאונה להם כל רע, אבל אם הם ירדו למצרים הכשדים ישיגו אותם שם. וכשנבוכדנאצר מלך בבל יגיע למצרים ויכה אותה (כפי שהנביא מתאר בעצמו, ירמיהו מ"ו, ג'-כ"ח), הכשדים ישפכו את זעמם לא רק על המצרים בלבד אלא גם על היהודים שחיפשו מפלט ומקלט במצרים. הנביא מבטיח כי אם ישבו בארץ ישראל, הקב"ה יחזק את אחיזתם בארץ.

מאידך, אם הם ירדו למצרים, דווקא שם תחול הקללה והחרפה, והם לא ישובו לארץ ישראל אלא ימותו במצרים. הנביא אומר להם כי בעצם הם רימו אותו – הרי הם ביקשו שהוא יפנה אל ה' ויתפלל בעדם תוך הבטחה לעשות כל שה' יצווה. הנביא הבין מהתייחסות האנשים לדבריו כי בכל אופן כוונתם היא לרדת למצרים והוא חוזר על כך שהם לא שומעים בקול ה'.

למרות הדברים הנוקבים של הנביא, למרות שהמציאות הוכיחה מעל לכל ספק כי ירמיהו דובר אמת ונבואותיו הקשות התקיימו אחת לאחת, ולמרות הבטחתם המפורשת שישמעו בקול ה' ויעשו את דבריו, אחרי שהם יזמו את הפנייה לנביא על מנת שיתפלל בעדם וישמע מהו דבר ה', הם עונים לו כי ירמיהו משקר וה' לא אמר לו שלא ירדו למצרים.

תחילה יש להתייחס לעובדה כי האמירה "שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר" היא אמירה קשה ביותר ביחס לנביא בכלל, ולנביא שהוכחה אמיתת נבואתו בפרט. לאורך שנות נבואתו סבל ירמיהו לא מעט בתקופות שונות מהאשמה כי נבואותיו אינן אמת. אבל אם חשב הנביא כי לאחר החורבן הנורא, האמת הפשוטה והקשה של נבואותיו תתברר לכל, נראה כי לא השתנה דבר. הוא עדיין נחשד באותה אשמה למרות השינוי המוחלט של הנסיבות. מעניין לראות את האירוניה של הכתוב בביטוי הזה, בהשוואה לעובדה כי כשיוחנן בן קרח בא לזהיר את גדליה מישמעאל בן נתניה אמר לו גדליה "שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו מ', ט"ז).[1]

טענתם של המאשימים את ירמיהו היא כי ברוך בן נריה שביקש כל הזמן כי שארית הפליטה תישאר בממלכת יהודה משדל אותו להרע להם, ולתת אותם בידי הכשדים כדי שיגלו אותם לבבל. יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים לוקחים את כל שארית יהודה. גם ירמיהו הנביא וברוך בן נריה יורדים איתם. סביר להניח  כי הם נלקחו בעל כרחם.

מסתבר שככל הנראה בארץ יהודה לא נותרה כמעט כל אוכלוסייה יהודית. הנביא ירמיהו מציין בפרק נ"ב, ל' כי בשנת שלוש ועשרים לנבוכדנאצר (כלומר חמש שנים לאחר החורבן) הגלה נבוזראדן שבע מאות ארבעים וחמישה נפש, כך שככל הנראה נותרו עוד מספר יהודים בארץ, אבל עיקרה של ממלכת יהודה נותרה בלא יהודים. כנראה שמסיבה זו ירמיהו וברוך בן נריה מלווים אותם למצרים, בראותם כי כמעט כבר אין כל ציבור יהודי משמעותי בארץ יהודה; זאת גם כדי להורות אותם שם ללכת בדרכי ה' וגם כדי להשפיע עליהם שם שלא יעבדו שם עבודה זרה.

 

אם נבוא לסכם את הסיבות להתנגדות ירמיהו לירידה נאמר כך:[2]

א. לפי נבואות ירמיהו היו היהודים הנותרים בארץ היסוד שעליו יחזור וייבנה עם ישראל בשובו מן הגולה, אם יתמעטו היהודים בארץ עוד לאחר שכבר נתמעטו אחרי החורבן, תהיה הארץ שמה ונשמה. כפי שהנביא מציין: "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם". מבחינת הנביא, בעקבות החורבן הנורא אמורה להתחיל תקופה חדשה של פריחה, של בניין, בו יגיע זמן הגאולה ושארית הפליטה בממלכת יהודה.

דברי הנביא כאן מזכירים את דברי ה' בנבואת ההקדשה: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א', י'). ברוב שנותיו ניבא הנביא על הנתישה ועל הנתיצה, על האובדן ועל ההרס. לאחר שנבואות אלו נתקיימו מבקש הנביא להמשיך לבניין ולנטיעה.

מבחינתו הירידה למצרים עתה, גם לאחר הרצח הנורא של גדליה, היא הפוכה לגמרי ממגמת הבניין והנטיעה, מניצני הגאולה שהיו צריכים רק ללכת ולהתעצם כל הזמן סביב שארית הפליטה בארץ, ועל כן, מתוך הראייה הרוחנית הלאומית הכוללת צעד זה פוגם באופן ישיר באפשרות התיקון.

ב. ירמיהו ידע כי הכשדים לא יאשימו את כל היהודים הנותרים בארץ ברצח גדליהו בן אחיקם. הם בוודאי ידעו כי רצח זה הינו ביזמת בעליס מלך עמון, והוא מעשה של מעטים כשמגמתם הייתה כילוי הישוב היהודי בארץ.

ג. ירמיהו ידע כי הכשדים היו מעוניינים כי ארץ ישראל תהיה מיושבת וכך יהיו בה מי שיעבדו את שדותיה ויספקו מזון לצבאם.

ד. הירידה למצרים אסורה מן התורה: "וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז, ט"ז). חז"ל אומרים כך:

"בשלושה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים שנאמר "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות י"ד, י"ג) ואומר "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז, ט"ז) ואומר "בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" (דברים כ"ח, ס"ח). בשלשתם חזרו שם ובשלשתם נפלו, הראשונה בימי סנחריב שנאמר "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ" (ישעיה ל"א, א'), השנית בימי יוחנן בן קרח והשלישית בימי טורנינוס"   (מכילתא בשלח מסכתא ב', פרשה ב'; ירושלמי סוכה פרק ה', הלכה א').

חז"ל ראו בכך עונש על חטא ההשתעבדות מרצון, וכדברי הירושלמי: "לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכיבוש הארץ" (סנהדרין סוף פרק י'). ייתכן מאוד כי הנביא ירמיהו ראה בעצם הירידה למצרים חטא של השתעבדות מרצון ועל כן חשב שהוא מנוגד לרצון ה'.

 

מי הם האחראים לכך שלא שוקמה שארית הפליטה

פרופ' אוריאל סימון[3] מנתח את חלקן של שלושת האחראים העיקריים לכך שלא שוקמה שארית הפליטה – ישמעאל בן נתינה הרוצח, גדליה בן אחיקם הקרבן ויוחנן בן קרח היורש. וכך דבריו:

"שלושת גיבוריה של פרשת ההרס העצמי הם: הרוצח (ישמעאל בן נתניה), הקרבן (גדליה בן אחיקם), והיורש (יוחנן בן קרח). הרוצח הונע על ידי הצירוף של שאפתנות עלובה עם נאמנות קנאית לדרך פוליטית, שאם הייתה לה סבירות מה לפני החורבן, הרי שלאחריו היא הייתה בלתי מציאותית לחלוטין. חשיבתו קצרת הטווח לא אפשרה לו לצפות מראש לא את התוצאות המידיות של הרצח (פעולת נגד של שרי החיילים) ולא את נזקיו לדורות (הפסקת השיקום והשיבה, אבדן שריד ההנהגה והגברת תנועת היוצאים לגלות). ההעדר הגמור של מעצורים מוסריים מנע בעדו מלהבין שרצח פוליטי, השובר באורח דרמטי את הטאבו של קדושת חיי אדם, יגרור אחריו שרשרת נוראה של שפיכות דמים. הקרבן הוזהר מראש מפני רציחתו והריסת מפעלו, אבל תמימותו הפוליטית-מוסרית הייתה בעוכריו ובעוכרי כל האנשים שנרצחו עמו. חז"ל, ברגישות מוסרית עליונה, אף תולים בו אשמה לתוצאות הנוראיות של מחדל זה: "מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן (את שבעים הצליינים שפגריהם הושלכו לבור)" (נידה סא.). מכך מסיק רבא את הכלל: "האי לישנא בישא אע"פ דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי" (בעברית: לשון הרע – אף על פי שלא צריך לקבלה צריך לחשוש מפניה).

"היורש, אשר על כתפיו נפלה האחריות לגורל השארית אחרי רצח גדליה ופדיון השבויים, נתפס לבהלה מחמת מעשה הטרור של יריבו. הוא השכיל לבקש את דבר ה׳ מפי ירמיהו, אך לא אזר כוח להישמע לו. מורך לבו, חולשת דעתו וקטנות אמונתו עשוהו שותף לחורבן העצמי, שעליו נוספה ההגליה העצמית. כך הגשים יוחנן בן קרח את מדיניות עזיבת הארץ של יריבו ישמעאל בן נתניה, אך במקום לקחת את "שארית יהודה" לארץ בני עמון הוא הביאם למצרים. באלפיים שנות גלותנו היינו ל"רחמנים בני רחמנים" שאינם מסוגלים לרצוח. אך בשובנו אל ארצנו שוב יש בידינו הכלים, ובנפשנו היכולת, לשפוך דם. "צום גדליהו" נועד לאפשר לנו לעמוד פנים אל פנים מול זוועות העבר, למען נאזור כוח למנען בהווה".

לפי אוריאל סימון, המאפיין את ישמעאל בן נתניה הוא שאפתנות אישית ונאמנות קנאית לדרך פוליטית. גדליה בן אחיקם הוא תמים פוליטי שחז"ל מייחסים לו את האחריות להריגת שבעים האיש שבאו מן השומרון, ואילו אצל יוחנן בן קרח חברו קטנות אמונה וחולשת דעת.

 

דרכו של ירמיהו

מעניין לראות כי הנביא ירמיהו נאמן לדרכו ועקבי למרות השינוי הדרמטי בנסיבות ובמציאות. מחד הוא ממשיך להיות נאמן באופן מוחלט לדבר ה', והמתנתו עשרה ימים רק מחדדת כמה הנביא אינו יוזם את דבר ה' אלא דבר ה' נגלה אליו. מאידך הוא ממשיך להיחשד בשקר כי נבואותיו אינן תואמות את ציפיות העם.

למרות שבשלב זה העמדה העקרונית של הנביא הינה כי היה ראוי להמשיך לחסות תחת שלטון מלך בבל בממלכת יהודה, אין הדבר עומד בסתירה כלל לעמדת הנביא כי יבוא חורבן על בבל (כמפורש בירמיהו נ'-נ"א).  מבחינתו של הנביא, המשמעות הרוחנית של הירידה למצרים מסמנת כיוון הפוך מניצני הגאולה שיכלו להתפתח בנחלת יהודה מתוך בניין ונטיעה לאחר החורבן עליו התבשר הנביא עם הקדשתו; אך יוחנן בן קרח וכל השרים אשר איתו בחרו לרדת למצרים והנביא איתם.

בשיעור הבא נעיין בנבואת ירמיהו לגולי מצרים.

 
[1]   הקבלה יפה זו ראיתי בשיעור של הרב דוד סבתו על רצח גדליהו – "דילמת הירידה למצרים", באתר ה-VBM של ישיבת הר עציון.
[2]   נביא כאן את דברי הסיכום של מנחם בולה לפרק זה בפירושו דעת מקרא לספר ירמיהו.
[3]   במאמרו "רצח גדליהו – אוטונומיה של הרס עצמי" בתוך: בקש שלום ורדפהו, עמ' 224-225.