תוספת שביעית

  • הרב משה טרגין

תוספת שביעית

שני הפרקים הראשונים של מסכת שביעית מתארים את דיניה השונים של התקופה שלפני שנת השמיטה, המכונה "תוספת שביעית". תחולתם של רוב דיני השמיטה מתחילה אמנם רק בראש השנה של שנת השמיטה, אך קיימות כמה הלכות החלות כבר חודשים מספר לפני מועד זה. בשיעור זה נעסוק באופיו ובתכונותיו של פרק הזמן הזה.

הברייתא במסכת מועד קטן (ג ע"ב- ד ע"א) מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל ביחס למקור דין תוספת שביעית. " 'בחריש ובקציר תשבות' - ר' עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור', אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית". רבי עקיבא לומד, אם כן, מן הפסוק בפרשת כי-תשא "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת, בחריש ובקציר תשבת" (שמות ל"ד, כא) הן את דין תוספת שביעית שלפני שנת השמיטה - איסור חרישה שלושים יום קודם שנת השמיטה - והן את זה שלאחריה - האיסור לקצור את יבולי השמיטה בשנה השמינית. אמנם על פי פשוטו הפסוק עוסק באיסור עשיית מלאכה בשבת, אך רבי עקיבא סובר כי סיומו מיותר, שהרי אנו כבר יודעים כי אסור לחרוש ולקצור בשבת (שכן מלאכות אלו הן מל"ט מלאכות המשכן), ועל כן הוא דורש אותו על סוג אחר של שבת - שבת הארץ; ומכיוון שגם האיסור לקצור בשביעית כבר ידוע לנו מויקרא כ"ה, ד-ה (פסוק שממנו גם ניתן ללמוד על האיסור לחרוש בשביעית, על אף שאיננו מפורש בו), לא נותר אלא לדרשו על תוספת שביעית. רבי ישמעאל, לעומתו, סבור כי אין מקור מן התורה לתוספת שביעית שלפני שנת השמיטה ומקורה הוא בהלכה למשה מסיני: הגמרא מזכירה בכמה מקומות (ראה, למשל, מועד קטן ג ע"ב וסוכה לד ע"א) הלכה למשה מסיני המתירה לחרוש שדה שיש בה עשר נטיעות חדשות עד ראש השנה השביעית, ומהיתר מיוחד זה, שנאמר רק לגבי נטיעות חלשות שניטעו אך לא מכבר, ניתן להסיק כי אין לחרוש בתקופה זו שום קרקע אחרת. ההלכה למשה מסיני המתירה חרישת נטיעות חדשות היא, לדעת רבי ישמעאל, גם ההלכה האוסרת חרישת כל שדה אחר שלושים יום קודם השמיטה.

הגמרא מסיקה כי לדעת רבי ישמעאל בטלה תוספת שביעית מדאורייתא לאחר החורבן, שכן ההלכה למשה מסיני הנ"ל עוסקת רק בזמן שבית המקדש קיים. הרמב"ם פוסק כרבי ישמעאל, והוא אכן סובר כי מקור דין תוספת שביעית הוא הלכה למשה מסיני וכי הלכה זו אינה חלה באין בית מקדש.

מה אופיו של איסור זה? ייתכן שנוכל ללמוד רבות בעניין זה מדברי רבנו תם. תוספת שביעית מתחילה אמנם מדאורייתא רק שלושים יום קודם ראש השנה, אולם חכמים הקדימו את מועד איסורן של פעולות מסוימות: המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת שביעית אוסרת חרישה לאחר פסח של השנה השישית; המשנה הראשונה של הפרק הראשון מתירה חרישת שדות מסוימים עד שבועות;ומכל מקום, ברור שלאחר שבועות אסורה חרישה לחלוטין (מלבד, כמובן, ההיתר המיוחד של עשר נטיעות). לעומת הרחבה זו של איסור חרישה אנו מוצאים כי הברייתא במסכת ראש השנה (ט ע"ב) אוסרת נטיעת עץ רק שלושים יום קודם השמיטה. מדוע, תמה רבנו תם, לא הרחיבו חכמים את איסור נטיעה כשם שהרחיבו את איסור חרישה?

על מנת להסביר הבדל זה מעלה רבנו תם הבנה מחודשת בדין תוספת שביעית. ההבנה הפשוטה היא כי תוספת שביעית הנה הרחבה של שנת השמיטה: התורה מצווה להתחיל את השמיטה עוד קודם ראש השנה, כשם שהיא מצווה להתחיל את השבת ואת יום הכיפורים לפני זמנם. רבנו תם חולק על תפישה זו: לדעתו חרישה אסורה בחודשים שלפני שנת השמיטה מפני שהיא משביחה את הקרקע לקראת שנת השמיטה ותוצאותיה יתבטאו במהלך השמיטה. נטיעה, לעומת זאת, איננה מכינה את השדה לעבודה בשביעית ואינה משביחה אותו לקראתה, ומכאן מסיק רבנו תם כי רק חרישה אסורה מדאורייתא בתוספת שביעית וכי איסור נטיעה שלושים יום קודם השמיטה הוא מדרבנן. על כן החליטו חכמים להרחיב את איסור חרישה, שאסור מדאורייתא שלושים יום קודם השמיטה, והחילוהו כבר מפסח, אך לא הרחיבו את איסור נטיעה לפני השמיטה, שאינו אלא מדרבנן. לדעת רבנו תם תוספת שביעית איננה, אם כן, הרחבה של שנת השמיטה אלא איסור לבצע לפני השמיטה עבודות שייתנו את פרותיהן במהלכה.

גם הרמב"ם טוען בהקדמתו לפרק השלישי מהלכות שמיטה ויובל כי עבודת האדמה אסורה במשך תוספת השביעית מפני שהיא מתקנת את הקרקע לשנת השביעית, ואף שאין הוא מזכיר בדבריו חילוק בין חרישה לנטיעה (הוא משתמש בביטוי הכללי "עבודת הארץ"), נראה מדבריו שהנטיעה אסורה בתקופה זו רק מדרבנן, שכן בהלכה יא באותו פרק הוא כותב כי נטיעה אסורה בתוספת שביעית רק בגלל מראית עין - מחשש שאנשים שיראו את הנטיעה במהלך שנת השמיטה יחשדו שניטעה בשמיטה עצמה, ולא לפניה. הן מלשון הרמב"ם והן מנימוקו עולה, אם כן, כי הוא מסכים עם רבנו תם וכי לדעתו איסור נטיעה בתוספת שביעית אינו אלא מדרבנן, ואף הוא סובר אפוא שתוספת שביעית אינה הרחבה של שנת השמיטה אלא איסור כל עבודה המכשירה את הקרקע לקראת השביעית.

יש לציין כי ההבדלים בהבנת דין תוספת שביעית עשויים להיות תלויים במקור הדין. המקור של רבי ישמעאל, שאיננו מפורש במיוחד, אינו יכול ללמדנו דבר על מהות ההלכה. אולם המקור של רבי עקיבא עולה בקנה אחד עם דברי רבנו תם, שכן בפסוק "בחריש ובקציר תשבת" אוסרת התורה לפני השביעית דווקא את החריש - ולא פעולות אחרות. יתרה מזאת, הירושלמי (שביעית פ"א ה"א) מוסיף ביטוי מעניין לדרשתו של רבי עקיבא - "חריש שקיצורו בשביעית": החריש האסור בתוספת שביעית הוא חריש שיבוליו ייקצרו בשביעית. מינוח זה מזכיר את סברת רבנו תם, שחרישה זו אסורה מפני שהיא מאפשרת זריעה וקצירה בשביעית. איסור השמיטה איננו כולל אפוא רק את עבודות האדמה אלא אף את האיסור להכשיר את האדמה לעיבוד.

כיוון דומה עולה גם בדברי רבנו תם בתוספות למסכת ראש השנה דף ט ע"א. הגמרא שם שואלת מניין לרבי ישמעאל הדין הכללי של תוספת מחול על הקודש (בשבתות, ביום הכיפורים ובימים טובים). ומקשים תוספות: מדוע לא ילמד רבי ישמעאל דיני תוספת אלו מדיני תוספת שביעית, שאותם הוא לומד מהלכה למשה מסיני? רבנו תם משיב כי ההלכה למשה מסיני של רבי ישמעאל מלמדת רק על האיסורים החלים לפני בוא השמיטה, ואילו בעניין תוספת שבת ותוספת יום הכיפורים אנו מחפשים מקור גם לתוספת שלאחריהם. תירוץ זה ממשיך בקו שהציע רבנו תם: לו ראינו בדין תוספת שביעית הרחבה של שנת השמיטה ניתן היה להחילו הן לפניה והן לאחריה; אך אם אנו מבינים שדין זה איננו הרחבה של שנת השמיטה אלא איסור נקודתי על פעולות שייתנו את תוצאותיהן בשנת השמיטה, ברור לחלוטין מדוע ניתן להחילו רק בתקופה שלפני השמיטה ולא לאחריה. טענת רבנו תם כי לפחות לדעת רבי ישמעאל יחול דין תוספת שביעית רק לפני השמיטה עקיבה, אם כן, לשיטתו בדבר תוספת שביעית.

קיים קושי בולט אחד בדברי רבנו תם. אותה גמרא שחיפשה (מאיזו סיבה שתהא) מקור לתוספת מחול על הקודש לדעת רבי ישמעאל לא חיפשה כל מקור כזה לדעת רבי עקיבא, ונראה שהבינה כי הוא יכול ללמוד את שאר דיני תוספת מן הפסוק שממנו הוא לומד את דין תוספת שביעית. בשאלת יכולתו של רבי עקיבא להשתמש בפסוק זה ללימוד דיני תוספת התחבטו ראשונים ואחרונים(ראה גיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר וטורי אבן על אתר). היו ראשונים (דוגמת בעל המאור) שהסבירו כי רבי עקיבא איננו לומד דיני תוספת מתוספת שביעית, בעוד שחכמי ספרד (ריטב"א ורשב"א) אחזו בהבנה הפשוטה העולה מן הגמרא. אם רבנו תם אכן צודק, ותוספת שמיטה אינה הרחבה של שנת השמיטה אלא איסור על עבודות שיועילו לקרקע בשמיטה, לא ניתן להשוות תוספת שביעית לתוספת שבת ויום הכיפורים. מנטיית הגמרא לערוך השוואה כזו וללמוד תוספת בכלל מתוספת שביעית (בדעת רבי עקיבא!) נראה, אם כן, כי לפחות לדעה זו תוספת שביעית היא אכן הרחבה של שנת השמיטה, העשויה לשמש מודל לתוספת מחול על הקודש בכלל.