דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 74

תופר | 1 | 'והוא שקשרן'

הרב ברוך גיגי
08.11.2014
קובץ טקסט

תופר (א) - 'והוא שקשרן'

 

גדר מלאכת תופר

על המשנה המחייבת את התופר שתי תפירות בשבת, אומרת הגמרא:

"והתופר שתי תפירות. והא לא קיימא! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שקשרן"          (עד:).

מהו בדיוק הגדר של מלאכת תופר? מהו היחס בין מלאכה זו למלאכת קושר? על מנת לענות על שאלות אלו, נתחיל בביאור הסוגיה לעיל.

פירושים רבים נאמרו בראשונים להבנת דברי רבה בר בר חנה בגדר מלאכת תופר:

1. קבוצת ראשונים ראשונה פירשה כי גם בתופר יש לחייב רק בקשר של קיימא. באופן זה, אכן, יש לחייב שתיים אחת משום קושר ואחת משום תופר. כך למשל פירש המאירי:

"שקשרן - כלומר וחייב שתים אחת משום תופר ואחת משום קושר" (במשנה עג).

וכן היא גם שיטת הרמ"ך בהשגתו על הרמב"ם:

"כתב הרמ"ך התופר שתי תפירות וכו' תימה למה לא כתב שיהא חייב שתים משום קושר ומשום תופר כדברי הירושלמי שזה בודאי עשה שתי מלאכות קושר ותופר[1]" (כס"מ הל' שבת פ"י, הלכה ה).

2. אחרים, הסכימו שמדובר בקשר של קיימא, אך טענו שיש לחייב משום תופר בלבד ולא משום קושר, כיוון שקשר נועד להחזיק את התפירה בלבד, ואין בו עניין לעצמו. כך למשל כתב הריטב"א בשם התוס':

"דכיון שאין הקשירה רק להעמיד התפירה לא חשבינן ליה אלא משום תופר בלחוד".

3. רבים תירצו כי התופר אינו עושה קשר שמחייבים עליו, וזאת מסיבות שונות. כך למשל בתוס' רי"ד:

"וכגון שעשה קשר שאינו של קיימא"

וברמב"ן:

"שמרכיבן זע"ז כעין קשר".

והריטב"א הוסיף:

"ומורי הרב ז"ל פירש דקשרן לאו דוקא אלא שהרכיבן זה על גב זה ושזרן ביד לקיים התפירה[2]. ויש עוד לומר כגון שקשרן על מנת להתיר אחרי כן דמשום קשירה ליכא אבל משום תפירה איכא כיון שהיא מתקיימת עכשיו".

והר"ן כתב בשם היראים:

"שקשר שני ראשי החוט, ומכאן למד הרב ר"א ממיץ ז"ל דקושר קשר אחד לא מחייב שאינו מתקיים".

והיינו שקושר את שני קצוות החוטים בקשר אחד ביניהם, אע"פ שהקשר לא מתקיים, מ"מ הוא מעמיד את התפירה שלא תיפרם מיידית.

4. הרמב"ם פסק:

"התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט"

                                                      (פ"י, הלכה ט).

מדבריו נראה שמדובר בקשר גמור של קיימא. עוד נראה שאינו קושר בין שני קצוות החוט, אלא קושר כל קצה סביב עצמו.

מדוע אם כן אינו חייב לדעת הרמב"ם משום קושר (כך גם הקשה הרמ"ך הנ"ל)?  נראה ליישב בשתי דרכים:

א. הרמב"ם לשיטתו דורש שני תנאים בקושר: קשר אומן וקשר של קיימא, והכא אינו אלא קשר של קיימא אבל אינו קשר אומן (וכן הוא באבני נזר או"ח סי' קפח).

ב. עוד נראה, ומסתבר יותר, שהרמב"ם סבור שאין חיוב קושר אלא כשמחבר משהו באמצעות  הקשר, וכאן שקושר את ראש החוט סביב עצמו אינו מחבר מאומה[3]. שוב ראיתי בספר מרכבת המשנה שתירץ כן:

"ואני אומר דאין ענין לקשירה זו דתפירה למלאכת קושר שכל עיקרה שהוא קושר ומחבר שני דברים נפרדים ועיין בירושלמי פ׳ כלל גדול נראה משם דלא שייך קשירה בתפירה אא״כ קשר שני צדד החוטין להדדי אבל הקושר צד א׳ מכאן וצד א׳ מכאן אין זה מלאכת קשירה[4]".

העולה מדברינו, שרוב הראשונים דורשים כאן קשירה של קיימא דווקא, כדי שנוכל לחייב מצד תופר – כן היא שיטת המאירי, הרמ"ך, הריטב"א בשם התוס', והרמב"ם. לענ"ד זוהי גם שיטת הרמב"ן, הריטב"א והמיוחס לר"ן שמדברים על שזירה או קשר עניבה, שהוא קשר המתקיים. לא נותר בידינו אלא היראים והר"ן שהביא דבריו שמחייב משום תופר אף בקשר שאינו של קיימא שאין לו קיום.

יש לשים לב לנקודה נוספת הנובעת מדברי הריטב"א באחד מתירוציו. לדבריו, אף שצריך קשר שיש לו קיום, מ"מ יכול לקשרו ע"מ להתירו, וסגי בהכי לחייב משום תופר ולא משום קושר, ויש להסתפק אם הראשונים שלא כתבו כן סוברים שכדי לחייב משום תופר בעינן תפירה של קיימא כמו בקושר, שאין בדעתו להתירה, או שמא בסתמא לא ירדו לחילוק זה, ולא מפני שכיוונו לחלוק, וצ"ע.

לענ"ד, ברור שהראשונים שכתבו לחייב כל תופר גם משום קושר מוכח שהתנגדו לדברי הריטב"א, וכן נראה לי מדברי הרמב"ן שהעלה שם אפשרות חיוב כפול בדבריו ושלל אותה, ולא דחה כריטב"א שהוא על מנת להתיר [ז"ל הרמב"ן: 'פי' לא קשירה ממש הוא דא"כ תיפוק ליה משום קושר, ואם לחייבו שתים אין זו מלאכה בעצמה, אלא שמרכיבן זע"ז כעין קשר'], ובדעת היראים נמי אין להסתפק שהוא דורש קשר גרוע יותר וק"ו בקשר שמתכנן להתירו. אין להסתפק אלא בדעת הרמב"ם, והמיוחס לר"ן.

בין תופר לקושר

לאחר הקדמה זו בפירוש הסוגיה, נבוא להגדרת מלאכת תופר, ויחסה למלאכת קושר.

נראה, כי שתי מלאכות אלו יסודן בחיבור חלקים פרודים לדבר אחד. כך כותב רש"י גבי מותח חוט של תפירה:

"ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכין, ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר - זו היא תפירתו"                                                         (שבת עה.). 

כך כותב גם הרמב"ם:

"המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב"        (שם פ"י, הלכה יא).

בדברי הרמב"ם עולה חידוש שלא שמענו מרש"י[5], והוא כי תופר כמדבק ומחבר ואינו חייב להיות בחוט ומחט, ויכול להיות גם בדבק.

מה יהיה הדין לדברי הרמב"ם במחבר שני דברים בלי אמצעי חיצוני? האם יהיה חייב משום תופר? יתכן, כי אין תופר אלא כשמחבר באמצעות דבר שלישי כגון חוט או דבק וכיו"ב, ולכן יהיה פטור.

ספק זה נוגע גם למהות החילוק שבין תופר לקושר, שבשניהם המגמה היא חיבור. בדרך כלל, נהוג להציע כי החילוק הוא כי בקושר החיבור נעשה על ידי הקשר עצמו, דהיינו בלא אמצעי חיצוני, ובתופר הוא חיבור באמצעות דבר נוסף. כך כתב להדיא במרכבת המשנה:

"ומדמה לה רבנו לתופר שהוא מחבר דברים נפרדים ע"י השלישי שהוא החוט וכה״ג בנידון דידן ע"י קולן של סופרים משא״כ בקושר"                                            (הל' שבת פ"י, הלכה יא).

לשיטתו, אין לחייב משום תופר אלא כשמחבר באמצעות גורם אחר, ואפשר שיתחייב משום קושר[6]. אבל 'ערוך השולחן'  טען להבדל מהותי אחר בין קושר לתופר:

"ואם תשאל דא"כ קושר ותופר אחת הם דהא גם קושר מחבר הדברים זה לזה, דאינו כן דחיבור דקשר ראוי להתירו ולהשיבו לקדמותו משא"כ בתופר ומדבק שכשירצה להשיבם לקדמותם בהכרח לקלקלם ולקרוע זה מזה מה שאינו כן בקושר"    (סי' שי"ז, סעיף יח).

לדבריו, עיקר ההבדל הוא שבקושר קיים תמיד הפוטנציאל של ההשבה לקדמותו[7], ואילו בתופר ומדבק הופכים החלקים ליחידה אחת גמורה, שאין אפשרות להשיבם, אלא לקרוע שהוא פעולת הרס וקלקול התפירה. לפי זה במדבק חלקים זל"ז באמצעות ואקום וכיו"ב, תלוי הדבר אם ניתן להבדילם בלי לקרוע ולהרוס[8] - הוי קושר[9], ואם לאו הוי תופר.

בהקשר זה, ראה עוד את דיונו היסודי של האגרות משה בענין זה, ואלו דבריו:

"ולכן צריך לומר עוד יותר דמלאכת תופר הוא רק מה שעשה דבר אחד כ"כ דכשהוא רוצה לחלקם הוא צריך למלאכת קריעה ואף שאפשר לפעמים לחלקם בהוצאת החוט אבל גם זה נחשב ונקרא בפי כל קורע את הבגד כמו בקריעה ממש וכן הוא במדבק ניירות ועורות שהפרדתן הוא קורע ואולי הוא משום שברור פעמים א"א בלא קריעה וגם שהדרך לעשות ע"י קריעה משום שע"י הוצאת החוטים והפרדת הדבק הוא מלאכה הקשה מקריעה כידוע, אבל כשרוצה להפריד החבל והפתיל שיהיו חוטין כמתחלה עושין זה דוקא בהפרדה אף שהוא מלאכה קשה משום שבקריעה א"א לעשותן לחוטין נמצא שלא נעשו אחד ממש שהרי כשרוצין מפרידין אותן לכן אין שייך זה לתופר. אבל לקשירה הוא דומה ממש שגם קושר אף באופן שעושה שיהיו דבר אחד כשרוצה לחלקם הדרך לעשות בהתרת הקשר וכהא שעשו צדי חלזון ברשתות שלהן"                             (או"ח ב, פד).

הגר"מ פיינשטיין ז"ל מחדש יסוד נוסף בדין תופר. הרב פינשטיין משתמש ביסוד שהוזכר ב'ערוך השולחן', ורואה בו סימן כדי להצביע על הנקודה המהותית יותר: תופר הוא המחבר את שני החלקים לדבר אחד מהותי, ומרגע שנתפרו – דבר אחד לפנינו, אבל בקושר הוא קושר בין שני דברים ואף לאחר שנקשרו, הרי לפנינו שני דברים קשורים זל"ז[10].

כיוון שבאנו למסקנה שתופר וקושר הם חיבור, וקבענו במלאכת קושר שאין אנו מחייבים אלא בקשר של קיימא, שאין לו תכניות להתירו, לכאורה, יש להגיע למסקנה דומה גם ביחס לתופר, ולקבוע שאין חיוב תופר אלא בתפירה של קיימא, שאין לו תכניות להתירה. אבל, יש מקום לדחות ולומר, שתופר שיוצר יצירה של דבר אחד גמור מן הבחינה האובייקטיבית, אפשר שאין הרצון העתידי להתיר את התפירה פוגם מהותית ביחידה שנוצרה כרגע על ידי התפירה, אבל בקושר שיש לפנינו גם עכשיו שני דברים מחוברים, אפשר שהתכניות להתיר את הקשר פוגמות, כבר עכשיו, בחיבור  שלפנינו.

אמנם, לדרכו של מרכבת המשנה שחילק בין קושר לתופר מכיוון אחר, שהדבר תלוי אם חיבר ישירות או ע"י אמצעי, יותר סביר להגיע למסקנה שאין לחלק ביניהם בדרישת הקיימא. במחשבה שנייה נראה שאין הכרח, כי ייתכן שחיבור על ידי אמצעי מקבל מעמד של חיבור אובייקטיבי, ואינו דומה לקושר שכל חיבורו הוא בלא שום אמצעי, הרי כל החיבור הוא מצד הכוונה של הקושר, ובזה כוונה להתיר פוגמת, וצ"ע.

תפירה שאינה של קיימא

בתחילת דברינו הבאנו את מחלוקת הראשונים בעניין תופר שתי תפירות שקושרן כדי להעמידן, אם הקשר בזה צריך להיות של קיימא, והדבר תלוי לענ"ד במה שהזכרנו כאן, אם גם תפירה צריכה להיות של קיימא.

ראינו למעלה שרוב הראשונים דורשים קשר של קיימא, והיינו משום שגם תפירה היא חיבור ובעינן חיבור של קיימא. על פי זה, מה שכתב הריטב"א למעלה בשם התוס' כי בקושר שלאחר התפירה אין לחייב משום קושר אלא משום תופר, הוא כיוון שמגמת הקשירה היא לייצב את התפירה שתעשה את שני חלקי הבד לדבר אחד, הרי היא חלק מן המערכת הזו של תפירה (פירוש זה, מתאים מאוד לפשט ה'אגרות משה' במהות התופר). הראשונים המחייבים משום קושר בחיוב נפרד מתופר, אפשר משום שהם סבורים שמדובר בשני ערוצי חיבור שונים כדברי מרכבת המשנה, או שהם סבורים שמבחינה פורמאלית יש כאן שתי מלאכות שאין להטפיל אחת לחברתה.

הראשונים הסבורים שאין צורך בקשר של קיימא כיראים, ואף הריטב"א שכתב באחד מתירוציו בקושר על מנת להתיר, נראה שהם סבורים כדעה האחרת שהזכרנו כאן ששאני תופר מקושר, שבגלל עצמת החיבור שבו, התכנית להתירו אינה פוגמת במהות החיבור שבו. לדעת היראים ודאי שיש לומר שהחיבור בתופר הוא מהותי ויש לו משמעות אובייקטיבית שאין הכוונה הסובייקטיבית הורסת אותו בניגוד לקושר.

אמנם, יש מקום לחלוק על כל המהלך שפיתחנו, אם נטען ששתי תפירות הן החיבור הנדרש, והצורך בקשירה הוא רק כדי שלא יתפרקו תפירות אלו, וכל דבר שיכול להעמידן לתפירות אלו מועיל לחייב משום תופר. לשון דומה נוקט הראבי"ה:

"והתופר שני תפירות, ופריך והא לא קיימא, פירוש שהרי שתי חתיכות בגד הם וכל אחד נמשך מחבירו, ומשני בשקשרם, פירוש אפילו בקשר שאינו של קיימא, דבדבר קל מעמיד התפירות, ואם קשר קשר של קיימא מיחייב שתים" (סי' ר"ו).

לשיטה זו אפשר שנדרוש בתופר - תפירה של קיימא[11], כי אינו רואה את הקשירה בנידוננו חלק אינטגראלי של החיבור שנוצר כאן, אלא  דבר צדדי הבא להעמיד את התפירה, שהיא החיבור.

למעשה, מצאנו שנחלקו בזה הראשונים במפורש אם בעינן בתופר תפירה של קיימא שאין לו כוונה להתירה או לא. כתב בהגהות מרדכי:

"ריב"א פי' בית הצואר שאם נתקשר בשעת כביסתן מתירין אבל אם היה תפור פי בית הצואר או כמו שמדבקים הרצענים זוג של מנעל אסור לנתקן זה מזה שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא לתפירה שאינה של קיימא ורפיא בידי עכ"ל. ורבינו יואל מתיר אפילו בתפירה[12] הואיל ולאו להתקיים עביד וכן אמרינן לקמן בפרק כלל גדול (עג:) וכן כתב ראבי"ה משום רשב"ם"         (שבת פרק ד' סי' תנז).

וביתר ביאור כתב הראבי"ה:

"לשון אבא מורי. מתירין בית הצואר. יש מפרש מתירין שאם נקשר בשעת כביסתו מתירין, אבל אם היה תפור בפי בית הצואר או כמו שמדבקים הרצענים זוג של מנעל אסור לנתקן זה מזה, שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא לשאינה של קיימא כמו שמצינו בקשרים. ורפיא בידי, דשמא בתפירה מיירי... ולי נראה להתיר, דלאו להתקיים עביד לה מעיקרא, כדפרישית... ובשם רבינו שמואל בר' מאיר מצאתי כתוב רבי מתיר לקרוע בית הצואר כשתפור מעט שקורין אשפויינטר שחיברו האומן. וגם נראה בעיני דדמי למגופת חבית, דאמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת, ומתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למגופת חבית, [ו]אמר ליה זה חבור וזה אינו חיבור, שאינו עשוי להתקיים שלינטל עומדת. וכן פירש רבינו שלמה"       (סי' רו).

לפנינו אם כן, מחלוקת אם לדרוש תפירה של קיימא כמו בקושר או לא.

בדברי הרשב"ם מסתמן לענ"ד כיוון נוסף, מדבריו עולה האפשרות כי קשרי כובס ומנעל המוזכרים שנקשרים בהגדרה, אינם מוגדרים חיבור רק לפי שעה ודמו למגופת החבית שברור שאינה חלק מהותי מן החבית. על פי הסבר זה, ייתכן שבתפירה רגילה לא יהיה מוכן להתיר אם אינה של קיימא, וצ"ע.

בהקשר זה, כתב רבינו ישעיה:

"אבל לתפור חוט אחד בבתי ידיו וכשפושטו מרחיבו וכשלובשו מותחו ומהדק בתי ידיו תפירה היא זו ואסור דמה לי תפירה יום אחד מה לי תפירה עולמית"

               (שיבלי הלקט סי' קח, וכן הוא בפסקי הרי"ד שבת עה.).

וכיו"ב איתא בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק:

"אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למתוח אותו בשבת, אלא אם כן יהיו הנקבים שהחוט בהם רחבים קצת, ומתוקנים בתפירה בעיגול"

                               (סי' רפב אות טז, הביאם הטור סי' שמ)

ונראה שהוא סבור שגם תפירה שאינה של קיימא חייבים עליה בשבת.

והנה הבית יוסף, בהביאו דברי הגהמ"ר הנ"ל סיים:

"ואין להקל בפני עמי הארץ"                       (סי' שי"ז).

וכן פסק הרמ"א:

"ולכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אף על גב דהתפירה אינה של קיימא. דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה ש"ק ויש מתירין בתפירה שאינה ש"ק, ואין להתיר בפני עם הארץ"  (שם סעיף ג).

מדבריהם משתמע שמעיקר הדין נטו להכריע שאין תופר אלא בתפירה של קיימא. אולם, צ"ע בדבריהם שהרי בסי' ש"מ פסק בש"ע כדברי רבינו פרץ, ואף הרמ"א לא העיר עליו שם, וז"ל בסעיף ז' שם:

"אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק, אסור למתחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול"                          (סעיף ז).

ויש מקום לומר שסתימת הדברים היא חלק מהוראתם שלא להקל בפני עמי הארץ, אבל, אם כך היה ראוי שגם בסי' שי"ז יסתמו לאסור.

יש שכתבו שכיוון שבסי' שיז רק הרמ"א הביא דברי הב"י הנ"ל, והש"ע עצמו לא הביאם, שיש בזה מחלוקת להלכה אם לסמוך על המתירים והש"ע פסק להחמיר והרמ"א הכריע להקל עקרונית, וסמך בסי' שמ על הערתו בסי' שיז.

עוד נראה שיש לחלק בין שני הסימנים בשתי דרכים:

  • בסי' שיז יש יותר מקום להקל כיוון שמדובר בקורע שלא על מנת לתפור והוי רק איסור דרבנן, ובסי' שמ מדובר בתפירה שיש בה חשש איסור תורה (תהילה לדוד ש"מ, ו).
  • עוד יש לחלק שבסי' שיז יש לצרף גם את סברת הרשב"ם שסובר שדומה למגופת החבית ואין זה חיבור כלל, ושאני מסי' שמ' שהוא תופר גמור אלא שאינו של קיימא[13].  

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

 

 

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   אף רש"י לעיל בעמוד זה גבי סוגיית חלתא שחייב יג חטאות פירש כן: "ואי חייטיה לפומיה - לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר, שצריך לקשור לאחר התפירה". אלא שיש לומר שאינו חייב לקשור באופן שיתחייב משום קושר, אלא ששם מדובר באופן זה, שהרי מגמת הסוגיה היא לצבור חטאות, אך לא נראה כן מדברי רש"י, ויותר מסתבר שהוא סבור שצריכים קשירה שחייבים עליה, שזהו הנימוק שכתב לחיוב משום קושר [יושם לב לביטוי 'שצריך לקשור' בדבריו].

[2]   וכעין זה בחי' המיוחסים לר"ן, ופירש יותר שעשה עניבה.

[3]   מה שמחבר את חלקי הבגד התפור, זהו התופר, והקשר בראש החוט הוא שלא ייפרם, אבל אין כאן חיבור של הקשר עצמו. וראה עוד בעניין זה בדיוננו במלאכת קושר.

[4]   ועיין עוד דיוננו בזה במלאכת הקושר.

[5]   אין אנו יודעים אם רש"י או מי מן הראשונים חולק בזה על הרמב"ם. ועיין מרכבת המשנה על הרמב"ם שדן במקור שממנו למד הרמב"ם דין זה, ובספר ערוך השולחן שיז/יח טען שסברה פשוטה היא שדיבוק ותפירה חד הם, עיי"ש.

[6]   אך אין הכרח לזה כי אפשר שאין לחייב משום קושר, אלא כשעושה מעשה קשר, ועיין עוד מש"כ בדיוננו במלאכת קושר.

[7]   כדוגמת העניבה שאינה קשירה להלכה, כי נחשב מותר ועומד, אבל כל קשר יש בו פוטנציאל של התרת הקשר.

[8]   לאמיתו של דבר, אין הדבר תלוי ביכולת להפרידם בלי לקרוע, אלא בדרך המקובלת לעשות כן, וראה דברי האגרות משה הסמוכים.

[9]   עיין הערה 6.

[10] רעיון זה קשה מפותל חבלים שהוא תולדת קושר ברמב"ם, ולכאורה שם נעשה דבר אחד ממש ולא רק חוטים המחוברים זל"ז, והגרמ"פ ז"ל היה מודע לזה, ויישב: 'נמצא שלא נעשו אחד ממש שהרי כשרוצין מפרידין אותן', וצ"ע.

[11] וכך, אכן סבור הראבי"ה להלן בשם אביו רבינו יואל, עיי"ש. ועיין להלן בדיוננו בעניין הידוק בגדים, שאפשר שחייבים לאמץ כיוון זה אף ביראים, שאף הוא דורש תפירה של קיימא דווקא, ואינו מוכרח, עיין מה שנכתוב שם בזה וצ"ע.

[12] שורש המחלוקת נעוץ בפירוש הסוגיה מח. בעניין פותח בית הצואר, שרש"י במקום פירש שעושה פתח לחלוק חדש, והיינו יצירת פתח בית הצואר, אבל ר"ת פירש שהוא מנתק החוט שהתופרים נוהגים לעשות שם, והא לך תמצית שני הפירושים מן הריטב"א מכות ג: - 'ופירש"י ז"ל פותח בית הצואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב מפני שתיקן כלי... והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושין מכבסי בגדים או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד, ופתח בשבת או[תו] חוט או אותו בגד שהיה שם, חייב חטאת משום גמר כלי, .. ופריק זה של בית הצואר חיבור דתפירת החוט או הבגד שבאמצעיתו חיבור גמור הוא לענין כלאים ולכל דבר וזה של מגופה אינו חיבור וכפתוחה ועומדת היא ולהכי שרי לכתחילה נמי'

[13] מסקנות נוספות למעשה, בסיטואציות שכיחות נביא להלן בהמשך דיוננו במלאכה זו בשיעורים הבאים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)