ליקוטי מוהר"ן | תורה ה' | תתחזק אתה בעצמך!

הָעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה וְצָרִיך כָּל אֶחָד לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ וּלְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה כִּי יֵשׁ סוֹבְלֵי חֳלָאִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת וְהֵם סוֹבְלִים הֶחֳלָאִים רַק בִּשְׁבִיל נְפִילַת הָאֱמוּנָה בִּבְחִינַת (דְבָרִים כ"ח) : "וְהִפְלָא ה אֶת מַכּתְך מַכּוֹת גְּדלת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" וְנֶאֱמָנִים דַיְקָא כִּי הֵם בָּאִים עַל יְדֵי פְּגַם אֱמוּנָה כִּי עַל יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה בָּאִים מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת שֶׁאֵין מוֹעִיל לָהֶם לא רְפוּאוֹת וְלא תְּפִלָּה וְלא זְכוּת אָבוֹת

"העיקר הוא האמונה"- כשר' נחמן פותח את דבריו ב"העיקר" מכוון הוא אותנו ל"שורש" של הדברים. כך "עקירה" היא מן השורש וכך בלשון המשנה "עקר" משמעו שורש (כלאיים ז,ב). גם אם העיקר, עליו מצביע ר' נחמן, לא נמצא כתוב וגלוי בשום מקום, הרי שבדומה לשורש החבוי מתחת לאדמה, הוא זה שמחיה ומחזיק את האילן שמעליו. האמונה, כמו השורשים, מחלחלת במקומות נסתרים, אפילים ונמוכים על מנת לגלות שם מקור חיות. שולחת היא את פאורותיה הדקיקים להגיע אל מקומות בעומק הקיום ובתוככי הנשמה, מקומות בהם ההצהרות והמילים הרגילות לא מחזיקות מעמד. מי שמחזיק מעמד גם שם היכה שורש ואילנו לא יפול.

"וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה." - 'את עצמו' דייקא, כיוון שהאמונה צועדת לבדה בנתיבותיה. אף אחד לא יכול להחליף את האדם בחפשו את האמונה, חכם ככל שיהיה, אין מישהו שיכול לעשות את זה במקומו, בסופו של עניין, זה רק אתה והקב"ה. האמונה היא מקום ללא נקודת משען מוחשית שניתן להצביע עליה ולראות אותה. האדם המאמין מרגיש שכשהוא הולך בעולם אין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים. האמונה שומטת מן האדם את בטחונותיו בארץ וזורקת אותו אל התלות בשמים ולכן האמונה צריכה כל הזמן "חיפוש וחיזוק". 'חיפוש' מתמיד אחר אותה נקודת משען אלוקית המסתתרת במציאות ו'חיזוק' להצליח להתייצב שם בלי ליפול.

לאמונה אין רגליים, אין לה בסיס ממשי ומוחשי בעולם. לר' נחמן יש סיפור שנקרא "מעשה בחיגר", והרב ארז משה דורון מבאר את הסיפור באחד מספריו ("אבק ברוח"), שהמצב הזה של "האין רגליים", של החיגר, משקף את מצבה של האמונה. כאותו חיגר - גיבור הסיפור- המוצא את עצמו זרוק אי שם ביער לאחר שהסוסים והעגלה ברחו, והוא נשען על הקרקע בלי רגליים ללכת עליהם – הוא יכול רק ללחח עשב –כך הוא המצב של המאמין, הוא מרגיש שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים. גם בסיפורו  המפורסם של ר' נחמן על שבעת הקבצנים (מופיע בתוך הספר "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות"), מוצאים אנו דמות בלי רגליים, הלא הוא הקבצן האחרון הוא הקבצן בלי הרגליים. ואמנם את סיפורו של קבצן זה לא סיפר ר' נחמן ואמר שאותו יספר מלך המשיח, אך ניתן לשער שכך היה אומר לנו קבצן זה: 'אל תחשבו שאין לי רגליים, יש לי, אלא שאין הן גלויות, כיוון שאין הן נשענות על שום בסיס גלוי כאן בארץ ולכן יכולות רגלים אלו לצעוד במקומות בהם אנשים רגילים לא יוכלו לעמוד, להגיע למחוזות אליהם רגליים רגילות לא יוכלו לצעוד, לפסוע על פני זמנים שרגליים רגילות קצרה פסיעתן להגיע אליהם- הרגליים שלי הן רגלי האמונה'. כי באמת למאמין יש רגליים אחרות, הוא מסיר את הרגליים הרגילות שלו בעולם - את ההישענות שלנו בעולם המוכר והבטוח, ההליכה הרגילה שלנו במציאות - והולך עם רגליים אחרות, עם רגלי האמונה. 

אמנם גם לשקר, כמו לאמונה, אין רגליים, גם לשקר אין בסיס. ואכן המאמין מרגיש שכל העולם הזה הוא שקר -'עלמא דשקרא'- ושמאחוריו עומדת אמת אחרת. כך גם לנחש אין רגליים ואומרים בחסידות שְ'משיח' בגימטריה הוא 'נחש', ללמדנו שאותו מקום בסיסי של השקר במציאות, הוא זה שמניע את המאמין להאמין שיש גם מקום אחר, משענת טובה יותר להישען עליה. כל משענת אחרת מנחש ועד משיח הינה לדידו של המאמין זמנית, ארעית, משענת קנה רצוץ שסופה להישבר. כך יודע הנחש ועל כן מתפתל במציאות, כך יודע גם המשיח ועל כן נשען על בוראו. כל מי שנמצא באמצע, בין הנחש ובין המשיח ומאמין בעולם, מאמין במציאות, סוגד לה, מעריץ אותה, רץ אחריה ברגליים שלו וצורך אותה. לדידו של המאמין מטעה את עצמו בשקר שלא נותן לו את המשענת האמיתית אותה הוא מחפש.

האמונה תמיד צריכה חיזוק, אך יש לה נטייה ליפול בגלל שחסרה לה נקודת משען מוצקה ומוחשית. לכן אומר ר' נחמן: "כִּי יֵשׁ סוֹבְלֵי חֳלָאִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת וְהֵם סוֹבְלִים הֶחֳלָאִים רַק בִּשְׁבִיל נְפִילַת הָאֱמוּנָה בִּבְחִינַת (דְבָרִים כ"ח) : "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכּתְך מַכּוֹת גְּדלת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" - וְנֶאֱמָנִים דַיְקָא". הדגש הוא דווקא על "ונאמנים" כי בתוכנו פנימה אנחנו נותנים אמון למחלות ולמכות יותר מכל דבר אחר. משום מה, אנחנו מאמינים מאד בכל המכות שנותנים לנו, אותם קולות שאומרים לנו – 'אתה לא בסדר, אתה אפס', כל הקטרוגים כל הייאוש, כל העצבות וכו' ומהם גם באים כל המחלות. מסתבר שגם הנפילה היא בעצם סוג של חיפוש של אמונה, חיפוש על מה להישען. המאמין מחפש במה הוא יכול לבטוח, על מה הוא מוכן להציג את כף רגלו ולדרוך ברגל יחפה, מה הבסיס לחייו בו הוא באמת מאמין. האדם יהיה מוכן לצלול מטה מטה עד אשר ימצא את אותו משען נמוך ככל שיהיה, בו הוא יכה שורש ומשם הוא ישאב את לחלוחית חייו המרה. רחמים עצמיים, כעס, טרוניה ומרמור כלפי העולם, ציניות, ריקנות ועוד ועוד יכולים להיות קרקע 'פוריה' לשאוב ממנה את משמעותם הרעה של הדברים, קרקע מספיק נמוכה ולא מתיימרת בשביל להיות יציבה לרגליו של הספקן ואמונתו הנפולה. כל החלאים והמכות באים מנפילת האמונה. שכיבתו הנשענת על מיטת חוליו איננה אלא ביטוי להישענות המרה שבנפשו ובקרקעית חייו ולאמונתו בה.

לכן האמונה צריכה חיזוק תמידי וחיפוש - היא צריכה חיפוש כי היא נסתרת מאד, היא שורש, עיקר, מקור חיות מתחת לפני האדמה שיש לחפשו כשורש המחפש מקור יניקה. מבטו של המאמין פונה אל מתחת לדברים ואל מה שמעבר להם. המאמין באמונתו חוזר אל המקומות הקדומים אל מה שמעבר למציאות, ולכן החיפוש הוא חלק אימננטי מן האמונה. אדם המסתכל בעין רגילה על העולם לא יראה את האמונה, מי שרוצה אמונה – צריך לחפש אותה. 

*

כִּי עַל יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה בָּאִים מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת שֶׁאֵין מוֹעִיל לָהֶם לא רְפוּאוֹת וְלא תְּפִלָּה וְלא זְכוּת אָבוֹת.

ר' נחמן יראה מעתה שהן הרפואה, הן התפילה והן זכות האבות, כולן תלויות באמונה, וממילא אם אין אמונה גם שלושתן לא יועילו. נתחיל ברפואה:

כִּי כָל הָרְפוּאוֹת הֵם עַל יְדֵי עֲשָׂבִים וְהֵם גְּדֵלִים רַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית ח) אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא בִּזְכוּת אֱמוּנָה שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" גְּשָׁמִים וְצוֹמְחִים עֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ רְפוּאוֹת אֲבָל עַל יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין גְּשָׁמִים וַאֲזַי אֵין רְפוּאָה גַּם עִקָּר כּחַ הָרְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב הוּא עַל פִּי הַסֵּדֶר שֶׁיֵּשׁ לְהַזְּרָעִים לְפִי הַמָּקוֹם וּלְפִי הַזְּמַן כִּי יֵשׁ עֵשֶׂב, שֶׁעִקָּר כּחוֹ לְרַפְּאוֹת הוּא רַק כְּשֶׁקּוֹצְרִין אוֹתוֹ, עַד שֶׁלּא הֵבִיא שְׁלִישׁ וְאַחַר כָּך אֵין כּחַ לְאוֹתוֹ עֵשֶׂב לְרַפְּאוֹת וְכֵן יֵשׁ עֵשֶׂב, שֶׁכּחוֹ רַק כְּשֶׁנִּגְמָר, עַד שֶׁנּוֹפֵל מֵאֵלָיו, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כְּפִי הַסֵּדֶר שֶׁל הַזְּמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם וְכֵן יֵשׁ סֵדֶר לְפִי הַמָּקוֹם שֶׁבְּמָקוֹם זֶה גָּדֵל זֶה הָעֵשֶׂב, וּבְמָקוֹם אַחֵר גְּדֵלִים עֲשָׂבִים אֲחֵרִים וְעִקָּר כּחָם לְרַפְּאוֹת הוּא רַק עַל פִּי הַסֵּדֶר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם וְסֵדֶר הַזְּרָעִים הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנָה בִּבְחִינַת (שַׁבָּת לא) : אֱמוּנָה זֶה סֵדֶר זְרָעִים שֶׁעַל יְדֵי אֱמוּנָה נַעֲשֶׂה הַסֵּדֶר שֶׁל הַזְּרָעִים לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם שֶׁעַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְרַפְּאוֹת וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין מוֹעִיל רְפוּאוֹת 

הרפואה תלויה באמונה, שכן לעשבים יש סגולה של ריפוי, והם גדלים ע"י הגשמים ואין גשמים באים אלא לבעלי אמונה, ככתוב "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". נמצא שכשיש אמונה יש גשמים וכשיש גשמים יש עשבים וכשיש עשבים יש רפואה. אלא שצריך להבין את כוונת חז"ל ש"אין גשמים יורדים אלא לבעלי אמנה". כיצד הפסוק "אמת מארץ תצמח..." מוכיח את הדברים? מה הקשר בין הפסוק לגשמים? ומה בינו לבין האמונה? והעיקר, סוף דבריהם זוקקים הסבר: כיצד הגשמים יורדים בזכות האמונה עד שר' נחמן נזקק לדרשה זו ומוסיף שאף העשבים התלויים בגשמים אלה, גם הם גדילים אלא על ידי אמונה? אמנם אין הדברים יוצאים מדי פשוטם ואנחנו מאמינים שהגשם בא על פי אמונה וע"פ מעשינו, כך אנחנו למדים, כך גם התורה אומרת. אבל אפשר להוסיף ולהעמיק בפסוק שהגמרא מצטטת "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" וללמוד ממנו את עומק דבריהם של חז"ל: האמת צומחת מן הארץ, כי הארץ כמו גם האמת אומרת 'ככה אני, קבל אותי כפי שאני'. הארץ היא הנוכחות של הדברים באשר הם. הארץ היא הארציות, החומר, אותו המקום של המציאות כפי שהיא. שורשיה של האמת נעוצים בארץ זו. אם אתה רוצה שמשהו יצמח ותוכל להגיד שהוא אמיתי – קודם כל צריך לראות שהוא פה בארץ, שהוא נוכח, שאפשר לדרוך עליו, שאפשר לגעת בו, כמו הארץ הנוכחת והעיקשת.

עד כאן האמת הצומחת מן הארץ. מאידך, נשקף הצדק מן השמיים - "וצדק משמים נשקף": הצדק נשקף מן השמים ולא מן הארץ. מן הארץ רואים את הדברים בצורה חד צדדית, אינטרסנטית, ממקום מסוים, מאותה נוכחות סובייקטיבית שצומחת לה. רק מן השמים אפשר להשקיף על הדברים ממרחק במבט רחב אובייקטיבי מאוזן ושווה. רק מהשמים אפשר להשקיף על המציאות ולראות את הצדק, זה שמחפש את האיזון ואת השוויון, כמו בסמלו המפורסם של הצדק, מאזניים.

ובכן, מרחק רב בין הארץ לשמיים וכמותם רחוקה האמת המציאותית מן הצדק השמיימי. אך אף על פי כן, האמת 'צומחת' מן הארץ – כך אומר הפסוק ולכך היא זקוקה לגשמים ומשמע מכאן שעל אף המרחק הגדול בין השניים, קשורים הם זה לזה. גם האמת הארצית זקוקה לצדק השמיימי שישקה את שורשיה. ללא הצדק השמיימי גם העובדות הארציות מאבדות מטעמן ומערכן. לולי היינו מאמינים שגם שורשי האמת הארצית יונקים מן הצדק השמיימי היו העובדות הארציות נטולות כיוון ומשמעות. כשחז"ל אומרים ש"אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא בִּזְכוּת אֱמוּנָה", רצונם לומר שבעולם הזה יש צדק, שהעולם הזה פועל לפי תכלית, שהוא פועל לפי מטרה וכיוון, ושלמציאות יש ערך, זאת האמירה של האדם המאמין. האדם המאמין מאמין שלמציאות יש ערך. זאת אומרת שאם גשמים יורדים הם יורדים כדי להרוות את הצמחים שעל פני האדמה ולא רק בשל צירוף מקרים, זאת התפיסה שלנו הכי אינטואיטיבית שלנו. האמונה טוענת שכל דבר קורה למען תכלית והגשם הינו הביטוי הכי בסיסי לאמונה זו המחברת שמים וארץ. לכן הגשם הוא הסמל של התורה כשכל עניינה הוא לספר לנו על החיבור הזה שבין שמיים וארץ, לתאר לנו את שורשי המציאות היונקים ממהלכים שמיימים והמכוונת את שומעי לקחה לתכלית ולצדק.

אך אפשר להוסיף ולומר שאיש שהולך בעולם וחושב שהכל הוא תוצר של נסיבות סתמיות, מקריות וחסרות משמעות – הגשמים לא יורדים בשבילו, אין הוא מודע לתכליתיות החבויה במציאות וממילא לא יכול לקבל אותה, אין לו כלים לתפוש אותה. משל לגשמים היורדים מן השמיים ואין לאנשים על הארץ כלים לאסוף את מימיהם. אנשים שכאלו לא יקבלו את הסגולה הגדולה שטמונה בגשמים שיורדים לבעלי אמונה ולא יקבל את כוח הרפואה הטמון בגשמים האלה. אדם שאין לו אמונה לא יקבל את הכח, את ההתחדשות, את הכיוון, את התנופה, את הערך שמקבל האדם המאמין מהגשמים האלה. בשביל האדם המאמין הגשם הינו מסר משמים, הוא צדק שמשמים נשקף. הינו היכולת להשקיף לרגע גם על הארץ מנקודת ראות שמיימית ולראות את התכלית הטמונה פה בארץ. כשאדם המאמין מסתכל במציאות ומנסה לפענחהּ ולהבינהּ, בשבילו המבט הזה הוא כמו גשם, מים חיים להרוות את צמאונו, ובו טמון כח רפואה, כח מחזק, כח שמאפשר לאדם המאמין להיחלץ מהנפילה של האמונה. כי כל הנפילה של האמונה נעוצה במקום שבו אדם 'מוריד את הראש', להיכנע לתמונת העולם הארצית הנמוכה, המיואשת, נטולת השמיים הכיוון והתכלית. אבל אם אדם מבין שאפילו המכות שמגיעות לו, יש גם בהן סדר וצדק, הרי שיש לו כח פנימי להיחלץ מהן, להתרומם מעל קטנותם ולהתחזק. הוא מקבל גם אותם כמסר ורואה בהם כח מרפא, כל של תנופה, של התחיות והתחזקות. אין הגשמים יורדים אלא בשביל המסר הזה של האמונה.

*

אֱמוּנָה זֶה סֵדֶר זְרָעִים שֶׁעַל יְדֵי אֱמוּנָה נַעֲשֶׂה הַסֵּדֶר שֶׁל הַזְּרָעִים לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם שֶׁעַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְרַפְּאוֹת וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין מוֹעִיל רְפוּאוֹת

ר' נחמן דורש: סדר זרעים הוא לא רק "סדר" מתוך שישה סדרי המשנה, אלא מתייחס לסדר שיש לזרעים. בעצמם, לזרעים יש סדר, מתי הם מבשילים, מתי יש להם כח של רפואה, לכל זרע יש זמן מיוחד ומקום מיוחד בו הוא צריך לגדול. זה 'סדר' זרעים. וכך גם האמונה היא אותה אמירה של האדם המאמין שלכל דבר בעולם יש סדר, זמן ומקום. האדם המאמין מרגיש שהוא תמיד בזמן ובמקום שלו. 'בכל מקום שאני נמצא אני מרגיש שאני נמצא בדיוק במקום הנכון לי ואני לומד בדיוק את השיעור הנכון לי'. יכול אדם שעשה טעות לומר לעצמו – 'איך הגעתי לפה' ומיד הוא בורח. אבל האמונה מחזירה אותו למקומו, ללמוד להמתין כאותו עשב הנטוע במקומו וממתין לזמן הבשלתו הראוי לו. במובן הזה אצל האדם המאמין הכל תמיד לכתחילה, אין בדיעבד, אפילו מה שבדיעבד הוא לכתחילה! לכן לאדם המאמין יש כח להנהיג את חייו, הוא לא רודף אחרי החיים ומדדה בחוסר חשק, אלא נמצא בחזית החיים, הוא אומר ומצהיר 'אני פה! נכון רע לי, לא טוב לי, קשה לי, אבל אני יודע שפה אני צריך להיות ולא בשום מקום אחר'. אותו עשב הנמצא באדמה נטוע במקומו ואין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים.

ממשיך ר' נחמן ואומר: וְכֵן תְּפִלָּה הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת אֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת י"ז) "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה", וְתַרְגּוּמוֹ: פְּרִישָׁן בִּצְלוֹ.

את הקשר בין תפילה לאמונה יכול להבין כל אחד, זה פשוט שבלי אמונה אין תפילה, בלי שהאדם מרגיש שיש לו כתובת, שיש תכלית לדברים, שאפשר לשנות, שהעולם הזה הוא לא סופם של הדברים אלא שיש מעבר להם, בלי זה אי אפשר להתפלל. התפילה קשורה מאד באמונה, זה ברור. ר' נחמן מביא חיזוק מהפסוק "ויהי ידיו אמונה" –ואת התרגום המבאר את הפסוק כתפילה. ניתן לומר שאם עד עכשיו דברנו על הרגליים של האמונה, או ליתר דיוק: ל"אין רגליים" של האמונה, או לרגליים האחרות של האמונה - אותה ההישענות של העשב בה אדם עומד על מקומו ונשען זה המקום של הרגליים של האמונה – הרי שלעומתם, הידיים של האמונה הם התפילה. אף שצד אחד של האמונה הוא פאסיבי כאומר לו 'אל תעשה דבר, השען, הכל ב"סדר" ' וללא רגליים נשאר המאמין במקומו הרי שהצד הפעיל של  המאמין – הידיים שלו – הוא התפילה ואל יהא הדבר קל בעיניך שכן בתפילה אפשר לפעול היכן שידיים רגילות אינן פועלות.

*

ובכן, ללא אמונה לא מועיל לא רפואה ולא תפילה ועתה מוסיף ר' נחמן גם את זכות האבות:

וְכֵן זְכוּת אָבוֹת נִתְגַּלֶּה גַּם כֵּן רַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ב) "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" הַנִּצָּנִים אִלֵּין אֲבָהָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ (בַּהַקְדָּמָה א:) הֵם נִרְאִין וְנִתְגַּלִּין בָּאָרֶץ שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז) : "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" בְּחִינַת: עָפָר מָאנָא דְּכֻלְּהוּ (תִּקּוּנֵי זהַר, תִּקּוּן ע ק"כ:) עַל כֵּן עַל יְדֵי נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֵין מוֹעִיל לוֹ לא רְפוּאָה וְלא תְּפִלָּה וְלא זְכוּת אָבוֹת כִּי כָל אֵלּוּ הֵם בְּחִינַת אֱמוּנָה כַּנַּ"ל

אומר ר' נחמן שגם זכות אבות תלויה באמונה, כי כתוב "הניצנים נראו בארץ", והזוהר הקדוש מפרש שהניצנים הם האבות. אברהם יצחק ויעקב הם הניצנים שנראו בארץ. מה זה ארץ? ארץ זה האמונה, כמו שכתוב "שכון ארץ ורעה אמונה". כי באמת הניצנים – האבות – הם ההתחלה, התחלת הצמיחה של היהדות, הניצנים הראשונים. הרגע הכי מרגש, הכי לא פשוט, הכי מפתיע, הכי מהפכני, של צמיחתו של הצמח הוא הניצן כשהוא פורץ את האדמה. הארץ היא המוות, הדממה, היא הקבר, הארץ מבטאת את הדומם. והניצן מסמל את פריצתו של הצומח מתוך הדומם, את המעבר הראשוני הכי בסיסי בין הדומם ובין הצומח. האבות היו הניצנים האלה, כי הם אלו שניסו לפרוץ את הדרך מן האמונה האלילית שמאמינה בעץ ואבן, מאמינה בעולם של ארץ של דממה, של דומם – אל עבר צמיחה של אמונה, של משהו חי, צמיחה המקפלת בתוכה אמירה שיש משהו מעבר לארץ הזו, מעבר לארציות הזו, מעבר לדממה הזו. לכן זהו גם החלק הכי קשה והכי מהפכני ולכן צריך כאן אמונה נחושה בשביל לפרוץ את הדממה הזו.

הניצנים הפורצים את דממתה של הארץ הם המתמודדים עם שאלותיה של הארץ, שאלת הדממה, שאלת המוות. כך האמונה מתמודדת עם המוות, עם הארציות, עם הדממה. אנחנו אומרים בתפילה "ומקיים אמונתו לישני עפר" ומסביר הרב יצחק גינזבורג: 'האמונה הוא אותו מקום שקם מן העפר, מן הארציות, מן הדממה, מן הדומם והמוות. וצומח משם'. האמונה היא מבט אל הנצח. כדי להתמודד עם המוות יש להאמין בנצח, שאע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו, מוכן לחכות לו אפילו לנצח, מאמין שבסוף ' יקיים ה' את אמונתו'. אפילו אם הוא ייכשל יודע הוא שבסופו של דבר גם לכישלון יהיו פירות וצמיחה, כמו העשב שמחכה באדמה ולא קמל. הזנים של העשב עמידים ביותר וכשמגיע הגשם בסוף הוא צומח אף שבהתחלה נראה המצב כשממה דוממת. העשבים יודעים להמתין המתנה נצחית, כי הם רוצים את הגשמים, את השמים תמיד מפליא לראות איך אחר הגשם מתכסה האדמה כולה בירוק, צומחת ופורחת היכן שלפני כן היה נראה כשממה. "כי אין גשמים יורדים אלא לבעלי אמונה" כאותו עשב התלוי כולו בשמים כך המאמין מחכה בסופו של דבר רק לה'. אין הסופי משביע את נפשו ויודע הוא שלאינסופי יש לדעת לחכות לנצח.

האמונה אם כן צומחת מן העפר ומן ההתמודדות עם הארציות והסופיות. שם שורשיה של האמונה בנסותה להכות שורש ולשלוח את שלוחותיה הדקים למצוא מים חיים במקומות צרים ואפילים. וכך פתח ר' נחמן את התורה "העקר היא האמונה". הניצנים הראשונים לשורשים אילו היו האבות והם הטביעו את חותמם לנצח. הם הצמיחו את עצמם מתוך הארציות והדממה, לבשר לכולם את בשורת האמונה. עד היום אנחנו ניזונים ממנו. לחיים שלהם יש השפעה נצחית עד היום. קם אברהם אבינו ואמר: "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו" ועד היום אנחנו מחכים, הכריז ואמר שהכל אחד, וה' אחד, ואנחנו עדיין מחכים לאותו היום שה' יהיה אחד ושמו אחד. זהו חותמם הנצחי של האבות.

*

עד כאן תארנו את מאפייניה של האמונה. דברנו בשבחה, תארנו את התמודדויותיה, את טענתה במציאות ואת בשורתה. אך את כל אלה לא הביא ר' נחמן כדי לדבר עמנו גבוהה גבוהה, לא כדי לתאר תיאורים מושלמים, אלא כדי לעורר בנו השתוקקות וכיסופים ומיד אחר כך מושיט הוא יד למקום שבו אנו נמצאים, הרחק מתיאורים שלימים אלה. אם אכן התעוררו בנו כיסופים אלה, נדע להיעזר בידו של רבינו המושטת לעזרה, הרוכנת אלינו במקומות הנמוכים.

מה יעשה אדם שאמונתו נפלה כאותו חיגר עזוב ונטוש על הקרקע באמצע היער, שאין בליבו לא נצח, לא זכרון זכות אבות, שפתיו יבשות מתפילה ואין הוא מצליח להשקיף על נצח השמיים, על תכליתה של המציאות ועל הסדר החבוי בתוכה, אין בכוחו להמתין כאותו עשב הממתין לגשמים, אך יבש לו, יבש לו כל כך?

וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא שֶׁצְּרִיכִין לַחְתּר וְלִמְצא הַמַּיִם, שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה וְאֵלּוּ הַמַּיִם הֵם בְּחִינַת עֵצוֹת שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה כ"ה) : "אוֹדֶה שִׁמְך כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אמֶן" שֶׁעַל יְדֵי הָעֵצוֹת גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה

העיקר בברסלב זה עצות, איך למצוא עצות, כל אימון צריך שיהיו בו עצות. כל הכשרה צריכה שתדע להדריך איך לנהוג לא רק כשהכל הולך כשורה, אלא גם כשדברים משתבשים. מה אז לעשות? עצות הן הדרכה הלכה למעשה ולא רק בתאוריה, איך לחתור אל היעד במצבים משתנים. כשאדם מבקש עצה הוא מבקש שמישהו ייתן לו הדרכה מן הניסיון, כיוון איך מגיעים לאן שמגיעים. ר' נחמן ביקש מר' נתן לכתוב ספר שכולו עוסק רק בעצות שנובעות מכל תורה ותורה בספר ליקוטי מוהר"ן, ולכן ר' נתן כתב ספר קיצור ליקוטי מוהר"ן בו הוא דולה מכל תורה את העצות שיוצאות ממנה. יש ספר אחר "ליקוטי עצות" עם רעיון דומה שמחפש את העצות. למה עצה היא דבר כל כך חשוב? למה דווקא העצה היא המים שמגדלים את האמונה? עצה טובה היא עצה שעובדת. אדם שתועה בדרך, שהוא אבוד בעולם, כשהוא בא לבקש עצה – הוא קודם כל אומר תן לי עצה שתעבוד, שתעזור לי, שתביא אותי לאן שאני רוצה. עצה שעובדת אנחנו מקבלים בדרך כלל מבעלי ניסיון, ממי שהיה שם, שיודע את הדרך  ולא רק בגדר השערה ואפילו לא על דרך השכל וההיגיון.

לכן העצה קשורה לאמונה, היא קשורה לזה שהאדם המאמין מחפש הדרכה אמיתית להצליח באמת להגיע לאן שהוא מאמין שצריך להגיע. כבר בעצם בקשת העצה טמונה אמונה ביעד אליה היא חותרת ואליו היא מצפה. אלא שאין היא יודעת כיצד להגיע אל מקום זה. מתברר שעצם ההכרה בהזדקקות לעצה, בהבנה שלא ההיגיון יעזור כאן ושיש צורך במישהו אחר שהיה שם בפועל ממש, כל אילו הינם מצע לאמונה. לפעמים עצם המפגש עם נותן העצה, עוד לפני העצה עצמה, מעניקה בטחון בלב ביעד המבוקש, כל שכן אם גם המייעץ מבין את המצב לעומקו ויודע לתת עצה טובה איך להיחלץ ממנו.

לכן 'עצה' ראשונה של ר' נחמן למבקש האמונה היא ללכת אל בעלי האמונה ולבקש מהם עצה והדרכה. יודע ר' נחמן שכבר בעצם בקשת העצה יש תועלת גדולה. אבל יותר מזה: עצות הן לא רק המקום של ההדרכה שאני מקבל מבחוץ אלא הן במיוחד הדרכה שאני מקבל מבפנים.

וְעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת עמֶק הַלֵּב הַיְנוּ כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנוֹפֵל הָאֱמוּנָה עַד שֶׁאֵין מוֹעִיל אֲפִלּוּ קוֹל צְעָקָה, שֶׁהוּא קוֹל בְּלא דִּבּוּר כַּנַּ"ל אֲזַי צְרִיכִין לִצְעק מִן הַלֵּב לְבַד, בִּבְחִינַת (אֵיכָה ב) : "צָעַק לִבָּם אֶל ה" שֶׁהוּא צַעֲקַת הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ק"ל) : "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיך ה" מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא וְעמֶק הַלֵּב זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי כ) "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ" וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֵין מוֹעִיל קוֹל צְעָקָה מֵחֲמַת נְפִילַת הָאֱמוּנָה אֲזַי צְרִיכִין לִצְעק מִן הַלֵּב לְבַד בְּלִי קוֹל רַק מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא וְעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלִּין הָעֵצוֹת כַּנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה" וְכוּ וְעַל יְדֵי הָעֵצוֹת שֶׁנִּתְגַּלִּין בָּעוֹלָם [דְּהַיְנוּ שֶׁיּוֹדְעִין בָּעוֹלָם לִתֵּן עֵצָה לְנַפְשָׁם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁצָּרִיךְ] עַל יְדֵי זֶה גְדֵלָה הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת: "עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אמֶן", כַּנַּ"ל וַאֲזַי חוֹזֵר וְנִתְתַּקֵּן כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל כִּי הָעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת פֶּלֶא בְּחִינַת: "אוֹדֶה שִׁמְך כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק" וְכוּ וְעַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן וּמְקַבֵּל רְפוּאָה לְהַמַּכּוֹת הַמֻּפְלָאוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת: "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכּתְך" וְכוּ

עצה איננה רק ממישהו אחר אלא גם מה שאדם יודע לתת לעצמו עצה- "עצה בלב איש". אדם מבקש מה' 'תן לי עצה' ומקבל עצה בליבו, הדרכה ומסר משמיים. כדי לזכות לעצה שכזו, יש לצעוק צעקת הלב לבד. לצעוק אפילו בלא קול. הצעקה כשלעצמה הינה סירוב לקבל את המציאות כפי שהיא, בה עצמה טמונה מחאה ופניה לבורא עולם. במחאה יש הכנת הלב להתבוננות אחרת במציאות ובפניה פוטנציאל לקבלת תשובה, מסרים עליונים מאותם שמיים שהצדק דרכם נשקף, כך מבטיח ר' נחמן.

איך זה עובד? ר' נחמן בעצמו אומר לנו שעצה היא בבחינת "פלא". ואולי מכאן חשיבותה הרבה בעבודת השם הברסלבאית, שכן המבקש עצה לא רק מביע את אמונתו ועיקשותו לחתור ולהגיע אל מבוקשו, עיקשות שר' נחמן ידע להעריך, לא רק איפשר לתורה לחלחל גם למקומות נמוכים ובלתי צפויים, מקומות אותם שאף ר' נחמן להאיר, אלא במיוחד בגלל שבקשת העצה הינה ביטוי לקשר הפלאי שבין שמיים לארץ ובין האמת והאמונה. האם אפשר להסביר פלא זה? לא. אבל אפשר לנסות!

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php