תורה ומשכן

  • הרב יהודה עמיטל

תורה ומשכן* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת תצוה

פרשת השבוע נפתחת בציווי על העלאת נר התמיד:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כ"ז, כ')

כאשר אנו מעיינים בכל הפרשיות קודם לציווי זה, אנו מגלים שכולן עוסקות בבניית כלי המשכן. לכן, מוזר מדוע לפתע מופיע הציווי על הדלקת הנרות, שהיא אמנם חלק מעבודת המשכן אבל איננה קשורה לכלי המשכן?

למעשה, הקושי מתחיל כבר בפרשיה הקודמת, שם נאמר מספר פעמים ציווי על לקיחת מספר חומרים לשם בניית המשכן:

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת; וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים; שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים" (כ"ה, ג'-ו')

כפי שניתן לראות, בנוסף לציווי על לקיחת חומרי הדלקת המנורה, מופיע גם ציווי על לקיחת חומרי העלאת הקטורת, שגם היא חלק מעבודת המקדש אבל לא חלק מכלי המשכן. נדמה, שההוכחה הטובה ביותר לכך שהמנורה והקטורת אינם חלק מכלי המשכן, היא שבאופן עקרוני תפקיד המשכן הוא לכפר, ואילו המנורה והקטורת אינם משמשים לתפקיד זה כלל. אם כן, מדוע מופיע הציווי על הטבת המנורה והעלאת הקטורת בפרשיות בניית המשכן?

כדי לענות על תמיהה זו, יש להעלות שאלה נוספת, עליה כבר עמדו הראשונים: מדוע שמו של משה איננו נזכר בפרשה? השאלה היא קשה, כיוון שגם בפסוקים בהם מתבקש שיופיע שמו הוא איננו מופיע, אלא רק מוזכר 'ואתה תצוה'. אחד הפתרונות שהעלו הראשונים, הוא שפרשה זו נקראת תמיד בתאריך בו נפטר משה, ולכן שמו איננו מוזכר בה. אולם, לענ"ד פתרון זה איננו מניח את הדעת. לדעתי, העובדה ששמו של משה איננו מוזכר בפרשה, דווקא נועדה להדגיש את חשיבותו של משה.

כידוע, ישנו פער בין החוויה הדתית ובין העיסוק בלימוד תורה. מדובר בשני תחומים שכל העת נמצאים בדיאלקטיקה זה לזה. לאורך כל ההיסטוריה היו ויכוחים על היחס הנכון בין שני התחומים, ובאופן קיצוני ניתן להזכיר את הויכוח בין הגר"א לאדמורי החסידות. הויכוח היה כ"כ משמעותי, עד כדי כך שהגר"א לא הסכים להיפגש עם הרש"ז! לדעת הגר"א, החסידות לקחה את היסוד של החוויה הדתית, והשמיטה את הערך של לימוד התורה. לאחר כמה זמן התברר שהחסידות לא השמיטה את לימוד התורה, אולם נדמה שמזה חשש הגר"א.

אם נחזור לפרשה שלנו, נדמה שכיוון ששני הערכים כיבכול סותרים זה את זה, רצה משה רבנו להיות גם נותן התורה וגם הכהן. הוא רצה להראות שצריך לשלב בין החויה - עבודת המשכן - ובין התורה; הוא רצה לפרסם את העובדה שאין נתק בין התחומים. למרות זאת, הקב"ה קבע שדווקא אהרן ובניו הם שישאו בעול עבודת המשכן. משה רבנו זכה להיות נותן התורה, אולם בציוויים על בניית המשכן הוא איננו מוזכר, כיוון שתחום זה ניתן לאהרן ולבניו.

אולם, משה חשש בדיוק מנתק כזה, בדיוק כפי שחשש הגר"א בשעתו. לכן, כדי להרגיע את חששו של משה מפני נתק אפשרי, מסר הקב"ה את הציווי על לקיחת החומרים להדלקת הנרות (המבטאת את לימוד התורה - "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" [משלי ו', כ"ג]) יחד עם החומרים להקמת המשכן. הקב"ה רומז למשה, שלמרות שהוא איננו ממונה על עבודת המשכן ועל תחום החוויה הדתית - אין נתק בין התחומים.

נדמה, שדברים אלו מבטאים נקודה בעייתית מסוימת הקיימת במנהיגותו של משה.

משה רבנו מסמל את האדם הא-לוקי השלם. המדרש מקצין נקודה זו, וטוען שמחציו ומעלה משה היה מלאך ומחציו ומטה אדם. הדברים באים לבטא את 'חוסר השייכות' של משה לעולם שלנו. לכן, יש בעיה מסוימת שמשה הוא זה שיקבל את התורה וימסור אותה לעם ישראל; שהרי, הקב"ה לא רצה לתת את התורה למלאכים, אלא לבני האדם, עם רצונותיהם ותאוותיהם. אין כוונתו של הקב"ה שמשה רבנו ישאיר את התורה אצלו. לכן, כאשר הקב"ה נותן למשה את הציווי על הדלקת הנרות, שכפי שאמרנו מסמלת את לימוד התורה, הוא אומר לו "ואתה תצוה" - חלק ה'אתה' האנושי שבך הוא זה שצריך לתת את התורה, ולא החלק ה'מלאכי' הקיים בך!

אם כן, הקב"ה מדגיש למשה בפרשיות אלו מסר כפול: מחד, התורה והחוויה הדתית באים ביחד, ואין נתק ביניהם; ומאידך, התורה לא ניתנה ל"משה" הא-לוקי, אלא ל"אתה" האנושי הקיים במשה. מסיבה זו, לא מוזכר שמו של משה בציווי על בניית המשכן ולקיחת חומרי המנורה והקטורת, ולמרות זאת הציוויים מופיעים בזה אחר זה.

 

* השיחה נאמרה בפרשת תצוה תשס"ז ולא עברה את ביקורת הרב.