דילוג לתוכן העיקרי

תורה יט | לשון הקודש

קובץ טקסט
ג. כי גדל יקר הערך של לשון הקדש - שבו נברא העולם, כמאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה י"ח, הובא בפרש"י): "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב) - 'לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש'. וזה בחינת חוה, בחינת (תהלים י"ט): "ולילה ללילה יחוה", הינו בחינת הדבור של לשון הקדש, שבו נברא העולם. וזה בחינת: "לזאת יקרא אשה", הינו הדבור, כמו (בראשית מ"ט): "וזאת אשר דבר להם". ועל ידי לשון הקדש רוממנו מכל הלשונות, שכל הלשונות העמים נופלים על ידי לשון הקדש, הינו שהרע - שיש להלשון של האמה אחיזה בו נתבטל ונופל על ידי לשון הקדש, ואין לו שליטה על ישראל, וזה בחינת: 'לשון נופל על לשון'. והרע הכולל, שכל הרעות של שבעים לשון כלולין בו, דהינו תבערת המדורה של תאות נאוף, שכל השבעים לשון משקעין וכלולין בו, נופל ונתבטל ואין לו שליטה על ידי לשון הקדש. וזה בחינת מדורה של שבעין כוכבין הנזכר בזהר הקדוש (ויקהל ר"ג), הינו הרע הכולל, שהוא תבערת המדורה של תאות נאוף, שכל השבעין אמות כלולין בו.
 
באמצעות דמיון המילים "איש" ו"אישה" רוצה הפסוק להראות לנו את שייכותם זה לזו –"כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב', כ"ג). המדרש לומד מדמיון מילים אלו כי העולם נברא בלשון הקודש, שהרי דמיון המילים, שאדם הראשון מורה עליו, מתרחש בשפה ובלשון ומורה לנו על שייכותם זה לזו בבריאתם הממשית. משחק המילים של אדם הראשון מורה על משהו ממשי בבריאה, ומכאן שיש קשר ביניהם. המילים לא רק מצביעות על המציאות אלא הן אף מבטאות את שורש בריאתה של מציאות זו. ר' נחמן מרחיב את הקשר שבין המילים והבריאה לאמירה כללית יותר, השייכת לכל מערכות היחסים בעולם. לדבריו של ר' נחמן, הקשר בין לשון הקודש ובין הבריאה הינו מהותי; עולם שנברא בלשון הקודש הוא עולם שבו מערכות היחסים בין הדברים קודמים לדברים עצמם. הבריאה הינה ביטוי של מערכת יחסים ותקשורת, והיא קודמת לשני הצדדים של מערכת יחסים זו. אבן הבניין של הבריאה איננה היחיד והפרט אלא התקשורת בין השניים הקשורים זה לזה, שמקורם אחד. כמו האיש והאישה כך גם הפרפר והפרפרה, הזבוב והזבובה, כך בעולם החי וכך בעולם הצומח. כוח זה, הקושר שניים זה לזו, הינו הכוח החזק ביותר בטבע, וממנו העולם פרה ורבה. הדבר שנראה לנו טבעי כל כך איננו אלא פלא שנוצר בכל פעם מחדש. אם כך, השפה והלשון אינם רק גורם המחבר בין השניים אלא הם גם גילוי של מקורם האחד של הדוברים אותה – "כי מאיש לוקחה זאת". העולם איננו עשוי 'פרודות פרודות' הנפגשים זה עם זה במקרה. ההיפך הוא הנכון: המפגשים במציאות הם אלו המחזירים אותנו למקורם האחד של כל היחידים שנפגשו. העולם נברא משפה ולשון, ממערכת יחסים, משניים שמקורם אחד שנפרדו ושמחפשים זה את זה ללא הרף.
 
אם אכן העולם בנוי ממערכת יחסים, כפי שהסברנו, הרי שהשפה המקורית של העולם הינה לשון הקודש: לשון שמכירה בקדושתו של השני, באינסוף המסתתר מאחורי ה'פרוכת' של תווי פניו, ובפנימיות שמסתתרת מאחורי חיצוניותו. מפגש בין פרודות הנפגשות זו עם זו במקרה, כפי שעל פניו נראה העולם, הינו מפגש בין חיצוניות לחיצוניות. אולם מפגש בין שניים החוזרים זה לזה, המתאחדים זה עם זה, כפי שלשון הקודש מתייחסת אל הדברים, הוא מפגש בין פנימיות לפנימיות. יכולת זו, להבחין בפנימיות שמאחורי החיצוניות, באינסופיות שמאחורי הסופיות, קרויה "קדושה". לטענתו של ר' נחמן זוהי השפה המקורית שבה נברא העולם – שפה של קודש ושל התאחדות מחודשת, שכשהיא מתרחשת אכן מורגש שבאופן זה נברא העולם, משניים שהם אחד.
 
שפה שלא נוגעת באחד הזה יש בה צד של ניאוף. היא מפגישה בין השניים בצד החיצוני שלהם בלבד וכיוון שכך, היא איננה מצליחה לגשר על הפער שבין השניים ועלולה ליפול לתוכו (כך ידרוש בהמשך ר' נחמן את המושג החז"לי "לשון נופל על לשון"). כשמערכת יחסים חווה נפילה כזו היא הופכת להיות כוחנית, נצלנית, חנפנית, או כל אופן אחר של התקרבות חיצונית בלבד, שאין בה לא קדושה ולא פנימיות. הופכת היא להיות מערכת יחסים של נאמנות כפולה – בחוץ האדם כביכול נאמן אבל לא כך בפנים. ללשון זו קורא ר' נחמן 'לשון העמים' והיא באה לידי ביטוי בשבעים אופנים של חיצוניות.
 
ר' נחמן ממשיך ומעמיק את העיסוק בקשר שבין השניים, שעל תשתיתו בנוי העולם:
 
וזה שפרש רש"י (בראשית שם): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", 'מכאן שנאסר להם עריות - רוח הקדש אומרת כן'; 'רוח הקדש' הינו לשון הקדש (עיין זוהר אחרי ס"א:), כמו (תהלים ל"ג): "וברוח פיו כל צבאם", שעל ידי לשון הקדש נאסר ונתקשר התאוה של תאות נאוף, הינו המדורה של שבעין כוכבין, שאין לו שליטה על ישראל על ידי לשון הקדש, בבחינת 'לשון נופל על לשון' כנ"ל, שהרוח שטות (סוטה ג) נתבטל על ידי רוח הקדש. וזה בחינת תקון הברית, שהוא בחינת רוח הקדש, בבחינת "ולא קמה עוד רוח באיש" (כמו שדרשו רבותינו ז"ל זבחים קט"ז). וזה: "ויסגר בשר תחתנה" - לא נצרכה אלא למקום החתך (ברכות ס"א), הינו חתוך הדבור. וזה (שם): "ויבן" - עשאה כאוצר, שעקר עשיה ותקון של לשון הקדש תולה ב"יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו ל"ג), כמו שכתוב (קהלת י"ב): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא". וזה: כאוצר של חטים, הינו היראה הוא אוצר, שבו תלוי עשיה ותקון של 'חטה' - כ"ב אותיות של לשון הקדש (תקון ט"ז). וזה בחינת (תהלים ס): "אלקים דבר בקדשו", שדבור הקדש תולה ב"אלקים ירא". ויוסף, על ידי שהיה לו שלמות לשון הקדש, כמו שכתוב (בראשית מ"ה): "כי פי המדבר אליכם" בלשון הקדש, על כן כתוב בו (שם מ"א): "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו"; רוח אלקים - הינו תקון הברית, בבחינת "ולא קמה עוד רוח באיש", כי בלשון הקדש תלוי תקון הברית, בבחינת "מכאן שנאסר להם עריות", כי זה בלא זה אי אפשר להיות, הינו תקון הברית ושלמות לשון הקדש הם תלויים זה בזה.
 
החיבור בין השניים איננו כה פשוט כפי שהיינו יכולים לחשוב. הוא עובר דרך "חתך" ופרידה; כמו שבאדם הראשון ה' חתך בבשרו על מנת ליצור מצלעו את האישה, כך כל חיבור עובר "חתך" שכזה. באותה מידה, כל חיבור עובר דרך פרידה, כפי שמוזכר בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו". באופן אידיאלי אולי היה האדם רוצה להישאר יחידי, להסתגר ברחם (לא "לעזוב את אביו ואת אימו"), ליהנות מגן עדן ולא לגלות ממנו, כפי שקרה מיד לאחר שהופיעה חווה לעולם. בעולם אידיאלי שכזה, היה הוא נשאר בתומתו כילד, עם לב פתוח לתקשורת עם האלוקים המתהלך בגן. אדם שלם בתוך עולם שלם והרמוני. אך מסתבר שאין מנוס מלעשות "חתך" בבשרו של אדם בכדי שתיווצר חווה – אין מנוס משבירת השלימות ההרמונית של היחיד למען האחר, וכנראה שגם אין מנוס מהנפילות שעלולות לבוא בעקבות זאת. אין מנוס משבירת התמימות הילדית על מנת שייעשה הילד ל"איש". וכך מנסח זאת ר' נחמן בתמצות: "וזה: "ויסגר בשר תחתנה" - לא נצרכה אלא למקום החתך (ברכות ס"א), הינו חתוך הדבור."
 
חיתוך הדיבור מקורו אם כן בחיתוך הבשר, בפריצת השלימות הילדית התמימה למען ההיחשפות לאחר. כשם שצריך האדם "לחתוך" את השלמות שלו עם עצמו על מנת להיחשף לאחר, כך "חותך" הוא את דיבורו ומעצב את פתח הדיבור שלו בעשרים ושניים עיצורים. בדיבורו האדם "עוצר" את עצמו, "חותך" את שלמותו ובכך פותח פתח לאחר.
 
ד. ודע, שאשת כסילות הזאת, שהוא כללות הרע של שבעים לשון, אי אפשר להם לינק מאשה חכמה, מלשון הקדש הנ"ל, אלא על ידי בחינת 'עץ הדעת טוב ורע', שעל ידו הוא מפתה את הלשון הקדש ומטיל בה זהמא. ועץ הדעת, שיש בו שני כחות שהן טוב ורע, הוא אמצעי בין לשון הקדש, שהוא אשה חכמה, שכלו טוב, ובין לשון של שבעין עממין, שכלו רע:
 
אין מנוס אם כן מלעבור דרך ה"טוב ורע" שיש בהתקשרות עם האחר, ביציאת האני המוגן בתוך עצמו. אין מנוס מלתקן את תיקון הברית; כל ברית מכילה בתוכה מורכבות של טוב ורע, של פוטנציאל קלקול והצורך לתקן אותו. ההתקשרות הטובה לא תהיה אם כן בדמות שלימות הרמונית וחסרת מכשולים, ללא חתך בבשר וללא כאב. התקשרות אמתית תהיה דווקא מתוך תיקון – יכולת ההתגברות על המכשולים המונחים בכל דרך באשר היא. איש ואישה ירגישו את שייכותם זה לזו מתוך תהליך תיקון זה; מהרגשתם העמוקה שהם מתחברים דווקא במקומות הכואבים, החשופים, החסרים, במקום החתך הקדום שממנו נוצרה זוגיותם. מתוך המשיכה ההדדית של שניהם להתקרב למקום הקלקול ושם לתקן (ועל רעיון זה מבוססת שיטת הטיפול הזוגי "אימאגו"). משם יהיה ניכר כי "מאיש לוקחה זו" – כי למרות שונותם ו'נפרדותם' שייכים הם זה לזו ומקורם אחד. או אז, ייזכרו הם בגן עדן שממנו באו וממנו גלו, ויתחברו זה לזו; אמנם בגלל האישה גורש האדם מגן עדן, אך רק על ידה יוכל הוא לחזור אליו בחזרה.
 
אם כן, כל התקשרות מכילה בתוכה סיכון, פריצה של היחיד השלם ויציאה אל עולם שיש בו "טוב ורע". לא לחינם "עץ הדעת" המרמז על התקשרות דוגמת "והאדם ידע את חוה אשתו", מכיל בתוכו עוצמות של "טוב ורע" והיה הוא גם לסמל של החטא הראשון. הדעת אם כן הינה דבר אמביוולנטי, המכיל בתוכו יכולת התקשרות, אך גם פוטנציאל של נפילה. ברור אם כן מדוע מדגיש ר' נחמן כמה יראת שמיים צריך בשביל לשון הקודש, שהרי האדם צריך מצפן פנימי מדויק וברור בכדי שיוכל להתמצא במרחב שיש בו ערבוב הטוב והרע. "שעקר עשיה ותקון של לשון הקדש תולה ב"יראת ה' היא אוצרו" " (ישעיהו ל"ג)".
 
המורכבות שב"דעת ושב"עץ הדעת" הופכת גם את "לשון הקודש", עליה דיבר ר' נחמן לעיל, למורכבת. גם "לשון הקודש" צריכה להיפרד משלימותה בתוך עצמה ו"לתרגם" את עצמה על מנת שתוכל לתקשר עם האחר. תרגום התורה הינו מורכב, שכן יש בו מעילה במקורה, בלשון הקודש, והגמרא אף אומרת על תרגום יונתן בן עוזיאל ש"נזדעזעה הארץ ארבע מאות פרסה" (מגילה ג.) כשנגמר תרגומו (כמו כן, אנו צמים על תרגום השבעים בעשרה בטבת). למרות זאת, תרגום אונקלוס התקבל כחלק משינון התורה ואף הפך ל"שניים מקרא ואחד תרגום". התרגום יכול להיות "משכיל" (מבהיר, מוסיף הסבר ומביא לידי הבנה), אך יכול להיות גם "משכל" (מועל בטקסט המקורי ובכוונתו), כלשונו של ר' נחמן. הבה ונראה:
 
ועץ הדעת טוב ורע זה לשון תרגום, שהוא אמצעי בין לשון הקדש ובין לשון של שבעין עממין. ולשון עממין, כשרוצים לינק מלשון הקדש, אי אפשר להם לינק ממנו אלא על ידי לשון תרגום. לשון תרגום הוא בחינת "אשה משכלת" (משלי י"ט), בחינת משכיל על ידי תרגמן (פסחים קי"ז), כי לשון תרגום יש בו טוב ורע - לפעמים הוא בחינת משכיל, ולפעמים הוא בחינת משכל. ואשת כסילות הזאת היא מפתה את האשה חכמה על ידי אשה משכלת, כי עקר תגברת הקלפה אינו אלא על ידי לשון תרגום, בבחינת (דברים כ"ו): "ארמי אבד אבי", ובבחינת (במדבר כ"ג): "מן ארם ינחני בלק", שהוא לשון תרגום, שהוא לשון ארמי, שדרך שם מתעוררים לינק מהקדשה. ועקר בנינה ושלמות של לשון הקדש אינו אלא על ידי שמפילין הרע של התרגום ומעלין את הטוב שבתרגום ללשון הקדש, שעל ידי זה נשלם לשון הקדש. ולבן הארמי, שהוא ארמי אבד אבי הנ"ל, רצה לינק מהקדשה על ידי התרגום, ועל כן קרא לו "יגר שהדותא" (בראשית ל"א); ויעקב היה מעלה את התרגום ללשון הקדש, ועל כן קרא לו "גל עד" בלשון הקדש. וזה (שם ב): "ויפל ה' אלקים תרדמה" - מספר תרגום כמובא (עיין לק"ת להאריז"ל פ' ואתחנן), כי על ידי התרגום עקר בנינה של לשון הקדש. ועל ידי שמעלין את הטוב שבתרגום ללשון הקדש ומפילין הרע שבו, נופלין כל השבעים לשון, בבחינת 'לשון נופל על לשון'. וזה: "ויפל" - נוטריקון: פ'ה ל'הם ו'לא י'דברו, (תהלים קט"ו, קל"ה) כי על ידי בחינת תרדמה, שהוא בחינת לשון תרגום, שעל ידי זה עקר בנינה של חוה, שהוא בחינת לשון הקדש, על ידי שמעלין הטוב שבו ומפילין הרע שבו כנ"ל, על ידי זה נופלין כל השבעים לשון, בבחינת "פה להם ולא ידברו" - ראשי תבות ויפל וכו' כנ"ל. ויוסף, על ידי שהיה לו שלמות לשון הקדש, על ידי זה היה יכול לפשר חלמין, כי עקר החלום הוא בשנה, הינו בתרדמה; ושלמות לשון הקדש הוא על ידי תרדמה, שהוא בחינת תרגום כנ"ל, ועל כן יוסף, שזכה לשלמות לשון הקדש, שעקר שלמותו על ידי תרדמה כנ"ל, על כן היה יודע לפשר חלמין שבתרדמה [כי זכה לברר את בחינת לשון התרגום, את בחינת התרדמה, דהינו להעלות הטוב שבו ללשון הקדש ולהפיל הרע שבו, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש על ידי לשון תרגום כנ"ל, ועל כן היה יודע לפתר החלום שבשנה ותרדמה שהוא בחינת תרגום, כי היה יודע לברר הטוב והאמת שיש בהחלום, שהוא בחינת תרדמה, בחינת תרגום, כי הוא זכה לברר את לשון תרגום, שזהו עקר בחינת שלמות לשון הקדש על ידי התרגום שזכה לזה כנ"ל].
 
"תרגום" איננו רק העברת טקסט משפה לשפה. תרגום הינו פעולה רחבה יותר של הסברה והבהרה של מה שמובן לי, אך איננו מובן לאחר. זוהי יכולת העתקה של דברים משדה לשדה, ממרחב למרחב. בתוך הנפש פנימה מצריך הדבר תנועת נפש המסוגלת להתבונן על עצמה מבחוץ, בניסיון לראות מה צריך הזולת כדי להבין אותי. מה יש בי שאיננו מובן לו ומה יש בו שיכול להתחבר אליי. תנועה זו הינה תנועה הקיימת בכל תקשורת, אפילו אם היא מתנהלת בשפה אחת. המיומנות לתקשר עם הזולת "מתרגמת" לו לא רק את המילים אלא גם את התחושות, התובנות והרגשות על כל נימיהם הדקים, בצורה הקרובה ביותר למקור.
 
אלא שבכדי להצליח לעשות זאת צריך להיות מסוגל לנטוש לרגע את שלטון האני האחוז בעצמו, ו'להשאיל' את עצמו לאחר. לתנועת וויתור זו, קורא ר' נחמן "תרדמה". האדם כביכול מניח את ראשו על הכר ומפליג בחלומותיו אל עבר האחר; האחר שבקרבו, והייצוג של האחר אשר בעולמו הפנימי. רק מי שהפליג עד לשם יוכל לאחר מכן לתרגם לאחר זה את עולמו שלו. רק מי שנטש לרגע את עצמו והשאיל את עצמו לאחר, יוכל, לכשיחזור לעצמו, להסביר לאחר זה את עולמו הפנימי. כך, באופן פרדוקסלי, רק מי שמקשיב לשני יוכל גם להסביר לזולת את אשר על ליבו. תנועות הפוכות אלו של הקשבה ודיבור, מזינות זו את זו והם הם ליבה של התקשורת בין אדם לאדם.
 
כדי לשכך את הכאב הגדול שבהתקשרות שבין האיש לאישה, אותו תיארנו לעיל, מפיל ה' תרדמה על האדם. מעין שכחה עצמית חלומית המטשטשת את חושיו של האיש, על מנת שלא ירגיש את הכאב של הפרידה מעצמו וההפלגה אל האחר. תרדמה זו איננה אלא ההתאהבות המסמאת את עיניו של המאוהב בתחושה חלומית והרמונית של קשר. לאחר שתחלוף ההתאהבות הראשונית הזו יבוא זמנה של האהבה. זאת תבוא באופן בוגר יותר, בניסיון מתמיד "לתרגם" את עולמם זה לזו. לדעת האחד את השני. אך על אף שהאהבה הינה שלב בוגר יותר ומתקדם מההתאהבות, לא הייתה יכולה היא לבוא בלעדיה לולא ביקר המאוהב במחוזות מעבר לו בהתאהבות, לא יכול היה לתרגם את עולמו להם באהבה.
 
תקשורת זו בין איש לאישה נקראת "לשון הקודש" – שפה שאמנם מקורה בהרמוניה של גן עדן, אך כיוון שגלתה ממנו חוזרת היא אליו בתהליך של תיקון. התיקון יכלול את תחושת הפער הכואבת והחותכת בבשר של המרחק בין האיש לאישה, אך מתוך כך את הפלא הגדול שביכולת לתקן, לחבר את הנפרדים, ולהחזירם למקורם האחד. דמיון המילים "איש" ו"אישה" איננו אלא ביטוי לפלא הגדול של קרבתם מתוך המרחק שביניהם, ולכך שתהליך זה טבוע בקוד הפנימי שבו נברא העולם, בשפה שבה הוא נברא. מצד אחד, בכל פעם מחדש יהיה הקשר בין האיש לאישה פלא גדול; איך מצאו הם זה את זו? כיצד הצליחו לגשר על הפערים שביניהם? ומצד שני בד ובד ייראה הדבר שוב ושוב כדבר הטבעי ביותר בעולם, שהרי כל העולם, כל מיני בעלי החיים ואפילו הצומח, עשויים מפלא זה. בכך באה לידי ביטוי העובדה שהשפה בה נברא העולם הינה "לשון הקודש" – השפה הקרובה ביותר למקור, בה החיבור בין השניים הרחוקים ביותר הינו גם הטבעי ביותר. שפה של עולם אידיאלי, שיש בו השגחה גלויה, ושהעולם כולו מדבר בו ב"שפה אחת ודברים אחדים" – שפת התורה, שפה בה כל מפגש בין שניים הינו תחילתו של ברית המבוססת על אמון ואמת. אם כן, זוהי שפה בה נברא העולם, קודם לכך שנפרד לשפות שונות ונפוץ על פני כל הארץ. עוד לפני שהיה צריך העולם תרגום.
 
כמקובל במקומות רבים, קושר ר' נחמן בין הפלא הזוגי הזה המצוי בבריאה, לבין הפלא הזוגי הגדול עוד יותר, בין שמיים וארץ ובין אדם לאלוקים. כמו ההתקשרות של האיש והאישה, גם פלא זה איננו אלא טבע. שוב ושוב ירגיש האדם את כמיהתו לחזור לגן עדן, בו יכול היה לשמוע את קול ה' מתהלך בגן. העולם נברא בלשון הקודש וכיוון שכך, האדם מחפש את התקשורת עם בורא עולם כחפש אדם את שפת האם שלו, שפת הבריאה. האדם איננו מוכן להיות כ'פרודה' בעולם ובתוך תוכו מרגיש הוא את הצורך בהתקשרות אל פנימיות העולם. אלא שבדומה לקשר שבין האישה והאישה, גם בהתקשרות זו יש צורך ב"חתך" וגם היא עוברת דרך מרחב של "טוב ורע", בו האדם יוצא מגבולות עצמו וזקוק למצפן פנימי על מנת להתמצא בו. גם בהתקשרות זו יש ניסיון של האדם "לתרגם" את עולמו הפנימי לשפתו של האלוקים, וגם שם יצטרך האדם ליפול ב"תרדמה" על מנת שיוכל לזכות למענה; לפרוש כנפיים פנימיות אל עבר האלוקים במעין חלום חסר בסיס מוצק. האדם נקרא כביכול להקשיב לאלוקים עוד קודם לדיבורו. האמונה מהווה סיכון פנימי, בדיוק כמו האהבה.
 
אפשר לומר שהדוגמה המוחשית ביותר של "לשון הקודש" הזו, הינה דיבוריו של האדם המתבודד והמתפלל לה'. בהתבודדותו ירגיש האדם את ריחוקו האינסופי של ה' ממנו, אך דווקא משם תתחיל השפה המקשרת ביניהם. מתוך מרחק זה ירגיש המתפלל את הפרגוד החוצץ בינו ובין הקב"ה, ובד בבד את הקרבה המתרקמת מבעדו. בהתבודדות יבטא האדם את כאביו ולבטיו בכל אותם מקומות שה' כביכול עזבו פה בארץ להתמודד עימם. ובתפילתו ירגיש הוא כיצד בעצם כל אותם כאבים ולבטים לא היו אלא מכוונים לכתחילה, כדי שיקרא האדם לאלוקיו ויתפלל עליהם. מצד אחד יפנה האדם לה' 'על כנפי שכחה עצמית' המשליכה את עצמה על ה' כחולה אהבה – ב"תרדמה רוחנית" יפליג בחלומותיו אל עבר אותו עולם שמימי מושלם הנראה מרחוק כטבול בהשגחה ועטוף בצדק ובמשפט. מצד שני לכשיחזור לעצמו ולמציאות כפי שהיא, ינסה ל"תרגם" לה' את מצבו הנראה בעיני בשר כנטוש, חסר השגחה וחסר צדק. "תרגום" זה הינו תשתית התפילה – הניסיון "להסביר" את מצבו של האדם כפי שהוא לאלוקים הכל יכול.
 
תהליך "תרגום" זה מורכב אם כן משתי תנועות עקרוניות שתיארנו עד כה בשמות רבים: 'רצוא ושוב', תרדמה ויקיצה, התאהבות ואהבה, שפה פנימית ולשון הקודש. מי שלא 'יאחז בשתי הקצוות' של התהליך, ייפול ולא יצליח לצלוח את מרחק האינסוף שהתרגום מנסה לחצות; אינסוף בין אדם לאדם, בין איש לאישה, ובין אדם לאלוקים. הנפילה יכולה להיות באחת מן השתיים: באפשרות הראשונה, הישארות בשלב ה'רצוא', ההתאהבות, השפה הפנימית והחלומית והתרסקות מתוך כך על קרקע המציאות. במצב כזה, האדם יהפוך למתוסכל כתוצאה מהיעדר הריגוש הראשוני של ההתאהבות, ומחוסר השלימות החלומית שהמציאות מזמנת לו, ויחוש בצורה מתמדת שאין מי שיבין אותו ואין בשמיים מי שקשובים לליבו. האפשרות השנייה היא נפילתם של אלו שלא היו מסוגלים לפרוש כנפיים ל'רצוא'. אנשים אלו לא הרפו מאחיזתם במציאות ולא הרשו לעצמם לחלום, לא הגיעו אף פעם לאהבה כיוון שלא הרשו לעצמם להתאהב ולנוע בשכחה עצמית אל עבר השני. ללא 'משכך הכאבים' של ה'תרדמה', חשו הם היטב את כאבי המציאות, ללא יכולת לתרגם אותם לשפה שמימית. במצבם זה, התבצרו הם במציאות היבשה כפי שהיא, בכניעה או במרמור סמוי. כך או כך לא מסוגלים שני סוגי הנופלים לדבר עם זולתם: נשארים הם בשתיקה ממורמרת הכובשת את חלומם ושבריה בקרבה, או בדיבור יבש וקונקרטי שאין לו ולחלום שום דבר ועל כן לא יכול להגיע אל השני. בשתי האפשרויות המעוף של החלום נכשל והפך לנפילה גדולה, נפילה במרחק האינסופי שבין השניים. במקום להתמסר לתרדמה האלוקית ש"מפילה" את האדם לזרועותיו של האלוקים, בניסיון להרפות מאחיזתו באני, "נפל" הוא במרחק האינסוף שבין האדם לאלוקים. במקום "ויפל אלוקים תרדמה על האדם", נשאר הוא עם ראשי התיבות ויפ"ל - "פה להם ולא ידברו". בשני המקרים הללו נותר האדם עם פה פעור, נטול דיבורים – 'יצא המתבודד לשדה ונשאר בלי מילים מול ה''.
 
ניתן אולי לתאר את חטא עץ הדעת כמורכב משתי נפילות אלו. נפילתה של חווה מצד אחד ונפילתו של אדם מהצד השני. חווה שהתפתתה לפרי האסור כי "נחמד הוא למראה ותאווה לעיניים", חטאה בחטא הרצוא. אדם, לעומתה, שהתנהל בצורה סתגלנית ומרצה, חטא בחטא השוב. בעצם, כל לשונות העולם, במינון כזה או אחר, "נופלים" בחטאים אלו ואינם מצליחים לצלוח את דרך האינסוף בין אדם לרעהו, בין האיש לאשתו ובין אדם לאלוקיו. בתרבויות שונות ניתן יהיה לזהות, במישור שבין אדם לחברו, את עודף התמקדות הדיבור בעצמו או את ההתמזגות היתירה והסתגלנות הקיצונית למציאות שבחוץ. במישור שבין איש לאשתו, את הפיכת ההתאהבות לשעשוע לאומי העסוק בעצמו ובריגושיו, או לבניין מערכת יחסים קרה ותכליתית, נעדרת כל יחס ורגש (כך או כך, לשניהם יקרא ר' נחמן תאוות ניאוף). ובמישור שבין האדם לאלוקיו, את הפיכת האלוקים לכלי שרת בידי האדם, כשהופך הוא מושא לפנטזיות המיתולוגיות שלו מצד אחד, או את פריקת העול וניתוק היחס עם האלוקי, מהצד השני. בכל המישורים הללו ובעוד התקשרויות רבות של 'אומות העולם' כלפי המציאות ירגיש ר' נחמן שאין כאן התקשרות של אמת, שההתקשרות שמנהל הגוי מהולה במסכים רבים של ספק, זלזול, ביטול, נצלנות, חשדנות ועוד ועוד מסכים דקים שרק מי שמכיר את לשון הקודש יכול להבחין בהם. עבורו, יורגש הדבר כמו "תרגום" לא טוב דיו, שאיננו טועם את המקור, על אף שאת המסרים על פני השטח הוא העביר ואת המילים כפשוטם הוא תרגם.
 
ר' נחמן בוודאי לא בא לתקן בתורה שלפנינו את הגויים, אלא את מה שנטמע מהם בנו, את הניאופים הקטנים והדקים שבהם גם אנחנו חוטאים, בנאמנויות כפולות שאפילו אנחנו איננו מודעים להם עד תום. רק מי שדובר את שפת המקור על בוריה יוכל להכיר שיש כאן זיוף דק מן דק והוא יעמידונו על טעותנו. 'רק אל תתפלא שכשאתה יוצא לשדה לא יוצאות לך מילים מהפה', יאמר לנו ר' נחמן, 'הסיבה לכך היא שמשהו מלשון הגויים נכנס בך' – "פה להם ולא ידברו". כלומר, בנאמנותך הכפולה גם אתה "נפלת" כמותם בפער האינסוף שבינך לבין האלוקים. בשל הפער הזה גם אתה כמותם 'העמדת לך אלוהים אחרים' על מנת להחליף את הא-ל החי נכחו אתה אמור לעמוד ועמו אתה אמור לנהל דיאלוג חי ופורה, אך לא מצליח. השפה הדתית שלך הינה תרגום קרוב למקור, אך תרגום זה לא יעמוד במבחן ההתבודדות, והקרבה החיה שאמורה לשרור בהתבודדות ללא תתגשם. כמו שני אוהבים שמרגישים את הניואנסים הדקים ביותר שביניהם, כך מי שאוהב באמת ירגיש את ההבדל בין התרגום למקור, ל"לשון הקודש".
 
כמו פעמים רבות אחרות, גם כאן מפנה אותנו ר' נחמן לצדיק שיידע לעמוד על הניואנסים הללו, "לתרגם" לנו את מה שאנו בעצמנו אומרים ולא מבינים ולפתור לנו את חלומותינו. יוסף הצדיק, שאת דוגמתו מביא את ר' נחמן, יודע את לשון הקודש. חולם חלומות הוא, מרשה לעצמו לפרוש כנפיים, להיות נוכח, קשוב לעצמו אך גם יודע לעמוד במבחן תיקון הברית ולהוכיח את עצמו כירא אלוקים ("את האלוקים אני ירא"). קשוב הוא גם לאחרים. יודע הוא את סוד התרדמה והתרגום. כלומר, יודע הוא גם להיות קשוב לעצמו ולחלומותיו, ואף לגייס את האחר לחלומות אלו כפי שניכר בחלומותיו על אחיו. אך יודע הוא גם לתרגם חלומות אלו למציאות, אף כשהיא טופחת על פניו וחותכת אותו בבשר, כפי שניכר בתלאותיו הרבות לאחר חלומות אלו. מה שונה הוא משר המשקים ושר האופים ונאמנויותיהם הכפולות; ספק רצו למרוד במלך, ספק התרשלו במלאכתם. שר המשקים אף שכח את יוסף, מיטבהו, ולא שמר לו אמונים. יוסף מזהה את הניאוף שבמערכות היחסים שלהם, והוא "מתרגם" להם את המשמעות של ניאוף זה. כלומר, מראה הוא להם כיצד הוא נראה מהצד השני, צדו של פרעה, אותו צד שהיו עיוורים אליו, מתאוות שלטון בניסיון למרוד בו (שר האופים), או מרשלנות מזלזלת (שר המשקים). כיוון שמדבר הוא לשון הקודש מבין הוא 'איך עובד' העולם, ומהו הזיווג הנכון במצב זה. באופן מושאל מהזיווג שבין האיש לאישה שניכר באישה "כי מאיש לוקחה זאת", יודע הוא גם בסיפור חלומותיהם של שר המשקים ושר אופים מהו התרגום הנכון עבורם.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)