תורה כט | איסור והיתר

כשארע שאלה בבית האדם על ידי תערבת אסור בהתר, ואין בהתר כדי לבטל את האסור - בזה מראין לו, שפגם באיזהו יחוד של מעלה. כי כל היחודים והזווגים הם בחינת בטול אסור. וזה בחינת 'ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות'. נמצא שמאסור נעשה התר, כי בתחלה היא ארוסה, ואז היא אסורה, ואחר כך נעשית התר בנשואין. ועל כן גם בזווג התחתון של זה העולם נאמר (תהלים ס"ח): "אלקים מושיב יחידים ביתה", הינו זווגים. כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, (סוטה ב) זה הפסוק לענין זווגים, אזי: "מוציא אסירים בכושרות", הינו שנעשה האסור כשר והתר, בחינת בטול האסור כנ"ל. ועל כן כשאין נתבטל האסור, והשאלה אסורה, היא סימן שפגם ביחוד של מעלה, כי היחוד הוא בחינת בטול האסור כנ"ל:

 

על אף שהאיסור מונע את האדם מלעשות את הדבר הנאסר, יוצר הוא קשר עמו. עצם האיסור גם הוא סוג של קשר. כלומר, זהו ביטוי לכך שמתרחש משהו בין השניים – אמנם כרגע האיסור מונע מהם לממש קשר זה, אבל ייתכן ומניעה זו תוסר והקשר יתממש. שניים שאין ביניהם קשר כלל לא יהיו מותרים זה לזה וגם לא אסורים על זה, אלא סתמיים וזרים זה לזה. האירוסין, שבאים כשלב מקדים לנישואין, מביאים לידי ביטוי את המעבר מהאיסור הקיים בין בני הזוג בשל היותם זרים זה לזה (כשבשלב זה חיבור חלילה ביניהם יהיה פריצות סתמית חסרת גבולות ותוכן), לאיסור הנובע מהיותם בתהליך של בניית קשר, תהליך אשר בשלב זה טרם הגיע לידי סיום.

 

קשר בין איש לאישה יהיה מותר רק כשיהיו הם מחויבים זה לזו. כל עוד אין מחויבות שכזו, הנוצרת על ידי נישואין, יש בחיבורם טעם של ניצול הדדי. אין הם יכולים להביא את כל רבדי אישיותם לקשר ומשאירים הם חלק מעצמם מחוץ לו. חלק זה יכול להיות החלק שהם מסתירים ומתביישים בו ומתגלה רק לאחר מכן, אך יכול גם להיות החלק היפה והמנומס שהם משאירים לסובבים אותם, כשבזוגיותם חסרת המחויבות הם מוציאים דווקא את החלק הפחות יפה של אישיותם. כך או כך, אין חיבורם שלם וטוטאלי גם כשהם ביחד. אין קבלתם ההדדית מלאה ואין הם יכולים למצוא האחד אצל השני חוף מבטחים. באין חוף מבטחים שכזה, גם לא יוכלו הם להתמסר האחד לשני באופן מלא ולא יוכלו לממש איש את חלומו של רעהו. קשר שכזה יהיה אסור על פי ההלכה גם אם יש בו אהבה ותענוג. שכן אין הוא יכול להביא לריפוי הדדי וגם האהבה והתענוג שבכל זאת יש בו אינם מלאים. תקופת האירוסין אם כן מהווה תחילת הקשר בלבד בכדי ללמד את הזוג מסר זה. איסורם זה לזה עד כה נבע מהיותם זרים זה לזה, וקשר של זרים בוודאי אסור והינו זול ונמוך, אולם גם הקשר ההולך ונבנה ביניהם צריך להיות בנוי על מחויבות לקבלה הדדית טוטאלית. כאן האיסור הינו חלק מהתהליך החיובי הנוצר בקשר, שכן הוא בונה סביבו קירות המאפשרים לקשר לא רק לעמוד מפני רוחות חיצוניות, אלא גם לתת לבני הזוג את האינטימיות הנדרשת לקשר עמוק ונצחי.

 

במונחים של ר' נחמן אפשר לומר שבניית קשר בריא בין בני זוג על פי התורה תהייה מושתתת קודם כל על "ייחוד עליון" – על קשר מופשט, עמוק ופנימי. רק על בסיסו יכול לבוא ה"ייחוד התחתון", הפיזי והממשי. בשלב האירוסין בונים בני הזוג יחד את הייחוד העליון, והאיסור לבוא בקשר פיזי מדגיש שזהו היעד. איסור זה איננו אלא צדו השני של האירוסין שלהם זה עם זו ונרמז על ידי דמיון אותיותיהם כפי שמציין ר' נחמן. איסור אשר סופו להתבטל משעה שיעד זה יושג.

 

גם תחילתו של הקשר עם הקב"ה מופשטת ופנימית. גם בו ישנה ציפייה להתקשרות בעלת התחייבות מצד האדם, ציפייה שיבנה האדם את הייחוד העליון עם הקב"ה. כל עוד לא בנה האדם את הייחוד העליון לא יזכה לייחוד התחתון. הייחוד העליון הוא הקשר הישיר של האדם עם הקב"ה – קשר זה שמימי ומופשט ונעשה ללא תיווכים. הייחוד התחתון הינו ההכרה של האדם ביד ה' המשגיחה על הדברים כאן בעולם התחתון ומנהלת עם האדם קשר ממשי ומוחשי דרכם. אם כן, העולם הזה משמש בייחוד התחתון כמתווך. העולם הזה מתנהל בפירוד ואילו האמונה מבקשת לראות בו את הייחוד. ככל שהייחוד העליון חזק יותר, בעקבות המחויבות והנאמנות הנלווים אליו, כך גם יוכל האדם לייחד את העולם התחתון למרות הפירוד השורר בו. יוכל האדם להבין את המסרים האלוקיים הנמסרים אליו מבעד למה שכלפי חוץ נראה כשתיקה גדולה.

 

ייתכן והאדם המאמין היה מעדיף שרק אם יהיה גילוי אלוקי ממשי יותר בעולם התחתון יצטרף הוא בליבו אל הייחוד העליון. ייתכן שהיה רוצה האדם לחזות בניסים וביד ההשגחה בבירור כדי שיוכל לתת את ליבו לה'. אולם לא כך קורה בדרך כלל. הקב"ה, ככלה מאורסה, רוקם אתנו קודם כל את הקשר העליון והמופשט על מנת לנסותנו ובכדי שלא יהיה הקשר עמו נצלני, תאוותני ואגואיסטי. בתחילת עבודתו את ה' ישמע האדם פעמים רבות את המילה "לא": "לא" יבין את המתרחש, "לא" יקבל את אשר ביקש ורצה, "לא" יצליח במעשיו" ואף ייתכן ש"לא" יצליח בעבודת ה'. אם נאמן הוא יידע הוא ש"לא" זה הינו איסור שסופו להתבטל ואיננו אלא צדו השני של האירוסין עם הקב"ה, של בניית הקשר העליון עם הקב"ה ובחינתו.

 

בריאת העולם במידת הדין משרה בעולם התנהלות של חוקים הנחווים כאנונימיים, עיוורים ואילמים. יש שבשל כך לא ינהלו שום קשר עם האלוקים, ויתייחסו אליו בזרות מוחלטת. אולם מבקשי ה' אשר מוכנים לשמוע את קולה של מידת הדין, אפילו אם תקיף וחותך הוא, יראו בחוקים אלו איסור המהווה צדו השני של האירוסין, של בניית קירות הבית. זאת משמעות הפסוק "אלוקים מושיב יחידים ביתה" (תהלים ס"ח, ז'): אלוקים המייצג את מידת הדין הוא היחידי שיכול לחלץ את ה"יחידים" מבדידותם וסגירותם בתוך עצמם, לזווגם ולהושיבם בתוך בית. זאת הוא עושה מתוך שמשכיל הוא קודם כל לבנות סביבם קירות. קירות בדמות איסורים הבונים את המחויבות העליונה שלהם זה לזה, את הייחוד העליון. אלא שאכן, גם איסורים אלו סופם להתבטל.

 

בעולם של הייחוד התחתון יופר קשר השתיקה של מידת הדין ו"תשתתף עמו מידת הרחמים". כשם שאחרי האירוסין באים הנישואין לבניין הבית, כך העולם, כשייבנה בית המקדש ותבוא הגאולה, מתואר כעולם של "שפה ברורה" ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ט'). כך יהיה בבניין בית המקדש, הבית הכללי המעיד על היכולת להגיע לייחוד תחתון בעולם הכללי וכך בזעיר אנפין גם בעולמו הפרטי של האדם. אם יזכה האדם לבנות בלבו בית לה', או אז כל אירוע יהיה כמסר אלוקי אליו. אם יבצר את קירות ביתו הפרטי עם ה', בבחינת "בלבבי משכן אבנה", יוכל לשמוע את קול ה' קורא לו גם מחוץ לבית זה בחיי היומיום, מוסר לו מסרים ומדריכו בעבודת ה' בחיי המעשה. ר' נחמן שחי כך את חייו בחר ללמדנו מסר אחד בלבד מתוך מסרים רבים אפשריים. ר' נחמן בוחר דווקא במסר זה, כיוון שיודע הוא שאם איננו נמצאים עדיין במדרגת הייחוד התחתון, מסר זה יעזור לנו להגיע לייחוד זה, או לפחות להבין מדוע איננו זוכים לו, ומה כדאי לעשות על מנת לזכות לכך. 'חזק את הייחוד העליון שלך – את הקשר הבלתי אמצעי עם ה' – ותזכה גם לייחוד תחתון'.

 

נראה שאין כר' נחמן להדריכנו בחיזוק הייחוד העליון והקשר הבלתי אמצעי עם ה', שהרי התבודדות הינה קשר כזה. אמנם הרבה מחויבות נזקקת בכדי ליישם את עצתו של ר' נחמן יום יום כדבריו. אולם הפער בין האינסופיות שבשיח עם ה', העומקים הרבים שנגלים מתוכו והגוונים העדינים שנחשפים בו, ובין העולם שבחוץ, הינו עצום. לעומת השקיפות שיש בין האדם ובין האלוקים במרחבי הלב, העולם נדמה כעטוף בקיר אטום. לדידו של ר' נחמן פער זה הינו שלב חשוב בקשר שבין האדם לאלוקיו, בדיוק כמו שלב האירוסין. הקיר האטום וקבלתו כמוהו כבניית קירות הבית והמחויבות אליו, ומשעה שתגמר בנייתו של קיר זה יוכל האדם לשמוע מבין כתליו את קול ה', גם בחיי היומיום שלו, כבחיי הנישואין שלאחר האירוסין. או אז יזכה לייחוד תחתון.

 

היחס אל האיסור כצדם השני של האירוסין וכצעד מקדים להיתר מתואר על ידי ר' נחמן כבסיס להלכה של "ביטול ברוב". למעשה הכלל של ביטול איסור ברוב תמוה ביותר. וכי בגלל שיש כנגד האיסור רוב יהיה מותר לאכלו? הרי ברי שהאיסור הוא נמצא בתוך התערובת. ייתכן להסביר שביטול האיסור ברוב נובע מהכרה שגם האיסור איננו דבר שאסור כשלעצמו, אלא מבטא הוא את מערכת יחסים עם הקב"ה. וכך כתוב במדרש: "ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר האדם אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה - אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי כך" (ספרא קדושים פרשה י'). לפי זה גם הלכות ביטול הינם כללים הלכתיים שאינם מתיימרים להורות על משהו ממשי במציאות. תוקפם של כללים מופשטים אלו הוא בנאמנות שהם מבקשים ליצור בין האדם לבין האלוקים. גם אם יאכל האדם איסור בעין, כל עוד שומר הוא על כללים אלו, כשר הדבר בעיני ה'. את צדו השני של אותו המטבע מראה לנו ר' נחמן שכאשר יישאל האדם על תערובת בביתו, וייפסק לו שהאיסור לא התבטל ברוב. או אז יבין האדם כי מסר הועבר לו משמיים, שעדיין זקוק הוא לחזק את נאמנותו לה' ואת ייחודו העליון, ועל כן נדרש הוא לאסור על עצמו תערובת זו. מסר שכזה הינו בעצמו ייחוד תחתון.