דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה ל"א | שלמות כל הדברים היא האמונה

קובץ טקסט

 

א.

שְׁלֵמוּת כָּל הַדְּבָרִים הִיא הָאֱמוּנָה, וּבִלְתִּי הָאֱמוּנָה כָּל הַדְּבָרִים חֲסֵרִים (בָּבָא- בַּתְרָא ט'): לְעִנְיַן צְדָקָה, 'הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ, וְהַמְפַיְּסוֹ בְּאַחַד-עָשָׂר' וּבֵין בְּנוֹתֵן צְדָקָה וּבֵין בִּמְפַיֵּס הֶעָנִי הַנַּ"ל, חָסֵר א' כִּי רָאוּי לִהְיוֹת שֶׁבַע וּשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וּכְנֶגֶד שְׁנֵים-עָשָׂר מַזָּלוֹת כִּי צְדָקָה הוּא בְּחִינוֹת גַּלְגַּלִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קנ"א:): "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ"- גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם

אומר ר' נחמן שהמציאות של כל הדברים בעולם חסרה בלי האמונה. ר' נחמן מביא את הגמרא במסכת בבא בתרא שאומרת על נותן הצדקה לעני ,שמתברך הוא בשש ברכות ואם בנוסף גם מפייס הוא את העני אזי מתברך באחד עשרה ברכות. שואל על זה ר' נחמן הן שש הברכות והן האחד עשר חסרות אחת? ולמה?  כי היה ראוי שיהיו 7 וְ- 12 ברכות, 7 כנגד 7 כוכבי לכת ו-12 כנגד 12 מזלות! ומדוע כך היה ראוי? כי הצדקה היא כנגד הגלגלים, כי כתוב 'בגלל הדבר הזה יברכך', ודורשים חז"ל בגלל הדבר הזה - גלגל הוא שחוזר בעולם. התורה מבטיחה לך שבגלל נתינת הצדקה הקב"ה יברכך. חז"ל מרחיקים ראות ומילת הסיבה "בגלל" "מתגלגלת" הרבה מעבר לחוקי הסיבה הקטנים של ריווח והפסד, אל עבר סיבתיות הרבה יותר רחבה שיכולה להיות ניבטת רק ממרומי גלגלי השמיים והכוכבים. העולם "עגול" ומה שהיום אתה נראה כבעל כוח, מחר יכול להתגלגל להיפך ,ומה שנראה היום כהפסד יכול להתברר מחר כריווח. גלגל הוא חוזר בעולם היום אתה נותן מחר אתה תקבל. הצדקה, כמו הגלגלים, מזכירה לנו שהעולם עגול. בגלל השוואה זו בין הצדקה לגלגלי השמיים טוען ר' נחמן שהיה ראוי שיהיו כתובים 7 ו-12, כנגד 7 כוכבי הלכת וְ-12 המזלות. מדוע אם כן החסירו מברכותיו של המברך והמפייס ברכה אחת? החיסרון של האחד בא אולי להצביע שנתינת צדקה לבדה, כשלעצמה יכולה להיות חסרה משהו, ושחסרון זה אמנם קטן הוא – אחד בלבד – אך בכל זאת חסרונו קוטע את סגירת המעגל של אותה סיבתיות קוסמית עליה הורו חז"ל.

וּכְמוֹ שֶׁהַגַּלְגַּל יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי תְּנוּעוֹת, אַחַת תְּנוּעָה הַטִּבְעִית מִמַּעֲרָב לְמִזְרָח, וְאַחַת תְּנוּעָה הַהֶכְרֵחִית מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, מַה שֶּׁהַגַּלְגַּל הַיּוֹמִי חוֹזֵר וּמִתְגַּלְגֵּל מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, וּמַכְרִיחַ עִמּוֹ כָּל הַגַּלְגַּלִּים

מסביר ר' נחמן שקיימות שתי תנועות בסיסיות של הגלגלים – אחת נקראת תנועה הכרחית – המעגל היומי, מה שכדור הארץ מסתובב סביב עצמו, זו תנועה הכרחית יומיומית, ובתנועה זו אנחנו רגילים כמובן שכל הכוכבים כולל השמש נעים מהמזרח למערב וגם הכוכבים, כדור הארץ נע גם כן באותה צורה. ויש תנועה אחרת רחבה יותר, קוסמית יותר, היא התנועה הטבעית של הגלגלים של כל הכוכבים כולם. אם היינו עוצרים את כדור הארץ היינו רואים שהכוכבים נעים הפוך מהמערב למזרח.

ממשיך ומסביר ר' נחמן שבמקביל לשתי תנועות גלגלים אלו, יש שתי תנועות בצדקה שגם היא נעה, כפי שאמרנו לעיל, על בסיס תנועת גלגלי השמיים:

כֵּן לְעִנְיַן צְדָקָה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל-הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם הַבַּעַל-הַבַּיִת'

חכמינו אומרים דבר שעל פניו נראה תמוה – מה זאת אומרת שהעני עושה עם בעל הבית יותר מאשר בעל הבית עם העני? מה בעל הבית נותן לעני, אנו יודעים. אך מה הוא, העני, נותן לבעל הבית?! מסביר ר' נחמן ששתי הנתינות, האחת מבעל הבית לעני והשנייה מן העני לבעל הבית הן בעצם שתי בחינות של שתי התנועות – ממערב למזרח וממזרח למערב. התנועות של הגלגלים מקבילות לשתי הנתינות האלו, האחת ניכרת והשנייה עליונה יותר ועל כן נסתרת.

כִּי כָּל הַשֶּׁפַע וְהַבְּרָכוֹת בָּאִים עַל יְדֵי הַגַּלְגַּלִּים, כִּי עַל יָדָם מַנְהִיג הַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא הָעוֹלָם כַּיָּדוּעַ וְעַל כֵּן הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרִים אֵצֶל צְדָקָה שֶׁבַע וּשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, כְּנֶגֶד הַגַּלְגַּלִּים אַךְ בָּזֶה הוֹרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַצְּדָקָה חֲסֵרָה וְאֵין לָהּ שְׁלֵמוּת, וַעֲדַיִן חָסֵר אַחַת, הֵן בַּנּוֹתֵן וְהֵן בַּמְפַיֵּס הַיְנוּ שֶׁחָסֵר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ הַצְּדָקָה חֲסֵרָה עֲדַיִן, וְעַל יְדֵי הָאֱמוּנָה נִשְׁלָם וּמְאִירָה בְּחִינוֹת הַצְּדָקָה: וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "וְהֶאֱמִין בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה", שֶׁעַל יְדֵי הָאֱמוּנָה נֶחֱשֶׁבֶת הַצְּדָקָה, כִּי בִּלְתִּי הָאֱמוּנָה הִיא חֲסֵרָה

מהו אם כן הדבר האחד שהצדקה חסרה כדי להגיע לשלמות? האמונה! ככתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו,ו'), זאת אומרת שיש קשר בין האמונה ובין הצדקה. כדי להעמיק בהבנת קשר זה קושר ר' נחמן את הדברים גם לשבת:

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לַעֲנִיִּים', כִּי שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, כִּי שַׁבָּת הוּא מֵעִיד עַל יִחוּדוֹ וְעַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים וְעַל יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת, מְאִירָה הַצְּדָקָה וְזֶה: "שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה", שֶׁמֶשׁ לְשׁוֹן אוֹר, הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, מְאִירָה הַצְּדָקָה כַּנַּ"ל וְכֵן הַתּוֹרָה גַּם כֵּן חֲסֵרָה בְּלִי אֱמוּנָה.

כדי להראותנו עד כמה רחבה התופעה של החיסרון האחד הזה מוסיף ר' נחמן את התורה לרשימת החסרים ומוכיח ממדרש חז"ל שאכן מה שמשלים את החסר היא האמונה:

וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מַכּוֹת כ"ד) בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַד-עָשָׂר, בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, נִמְצָא שֶׁחָסֵר גַּם כֵּן אֶחָד מִן הַמִּנְיָן, מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵצֶל צְדָקָה שֵׁשׁ וְאַחַת- עֶשְׂרֵה, כִּי הַתּוֹרָה חֲסֵרָה בְּלִי אֱמוּנָה, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: 'עַד שֶׁבָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', כִּי עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה נִשְׁלָם הַתּוֹרָה

אם כן, לא רק הצדקה אלא אפילו התורה עצמה חסרה בלי אמונה, ורואים את זה מאותו מדרש חז"ל ידוע במסכת מכות (דף כ"ד) בו מנסים להעמיד את התורה על מספר כללים עקרוניים. בסופו של המדרש מוזכר ש"בא דוד והעמידן על 11 בא ישעיה והעמידן על 6"– שש ואחד עשרה, מספרים אלו מוכרים לנו ממה שראינו לעיל בנוגע לברכות, וגם אלו חסרות את האחד. אולם החיסרון של היה רק "עד שבא חבקוק והעמידן על אחת". חבקוק כביכול מצא את ה'חתיכה החסירה', את האחת שהייתה חסרה כל הזמן גם לקודמיו, דויד וישעיה, ומשעה שמצא, נשלמה התורה.

 

וְזֶה כַּוָּנַת הַתַּנָּא שֶׁהִתְחִיל בַּמִּשְׁנָה 'יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע כֵּיצַד הֶעָנִי' וְכוּ' 'פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים', שֶׁבִּתְחִלַּת שַׁבָּת הִתְחִיל תֵּכֶף בְּמִצְוַת צְדָקָה, לְרַמֵּז שֶׁבְּשַׁבָּת נִשְׁלָם וּמְאִירָה הַצְּדָקָה כַּנַּ"ל

המשנה הראשונה של מסכת שבת פותחת בתיאור פרוזאי של עני שמושיט את ידו לקבל צדקה. יש בה תיאור שקשור לכאורה רק לעניין הוצאה מרשות לרשות. מעמיק ר' נחמן ואומר שהמשנה בכוונה פותחת את מסכת שבת בעניין של צדקה, כי השבת שהיא האמונה מאירה את הצדקה.

'שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לַעֲנִיִּים' כִּי עַל-יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, נִשְׁלָם וּמְאִירָה הַצְּדָקָה, וְעַל יְדֵיהֶם נִתְמַלְּאוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁהָיוּ חֲסֵרִים כִּי אֱמוּנָה הוּא מְקוֹר הַבְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ"ח): "אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת" (בְּהַזֶּמֶר "לְכָה דוֹדִי")

 

ב.

הצדקה משויכת בקבלה לספירת המלכות, וספירת המלכות אחראית על השפע שיורד אל העולם. על המלכות כתוב ש"לית לה מגרמא כלום", אין לה מעצמה כלום, כך שהמלכות היא בעצם ענייה. ברור אם כן מדוע היא צריכה צדקה. אך מדוע מאופיינת המלכות בעניות? והלא רוב המלכים נחשבים דרך כלל כעשירים! התשובה נעוצה באפיון נוסף של המלכות, עליה נאמר ש"אין מלך בלא עם". הגדרתו של המלך תלויה בעצם בעם שלו. הוא מקבל את ההגדרה שלו מבחוץ. כדי להיות מלך הוא חייב את ההכרה והקבלה של העם אותו. וכיוון שכך כל מהותו של המלך נובעת מן העם, ולא ממנו עצמו, אין לו מעצמו כלום, כשלעצמו הוא כלום, עני! מה יעשה המלך כשיצא לפנסיה? אין לו שום דבר, אם אין עם אין מלכות. רוב המלכים נוטים בגלל התלות הזו, ליפול לאחת מן השתיים – או לכוחנות או לחנופה, במטרה להראות או לשכנע את העם שבאמת אני המלך. כאן כדאי להבהיר שאנחנו לא מדברים על מלכים שנמצאים בארמונות אי שם, אלא על אותו המלך הקטן שבתוכנו, על אותו הרודן שבתוכנו, שרוצה לשלוט במציאות. שהיא תתנהל לפי הרצונות והתכניות שלו. ומלך זה לא מחפש דווקא שרים וצבא אלא הוא בסה"כ רוצה כוס קפה בבוקר, עם 2 כפיות סוכר, ואבוי אם חלילה ננסה יום אחד שלא לממש את מאויו– איך הוא ישתולל...

לכל אחד יש משהו מעצמו, לסנדלר יש סנדלים, לחיט יש בגדים, לנגר יש רהיטים, כל אחד יש לו מעצמו משהו, רק המלכות לית לה מגרמא כלום! ומה בכל זאת יש לה? יש לה דבר אחד יקר ונדיר שאין לאף אחד  - יש לה את עצמה! כך המלכות בקבלה נקראת "אני", וניתן להסביר באמת בעומק שהאני באל"ף הוא בעצם עני בעי"ן. בעומקו של עניין מי שרוצה להיות אני – להיות הוא עצמו -  צריך להיות מוכן ומסוגל להיות עני. מי שאומר שהאני שלו נמצא רק בתנאי שאהיה כך וכך הרי שבאותו השלב זה כבר לא אני. רק אם אני מוכן להיות מה שאני איך שאני, כפי שאני, אז אני אני. במלים אחרות, להיות מוכן להיות אני, זה להיות מוכן להישען, לקבל את עצמו ואת המציאות, להאמין, לבטוח ולהיות, זאת החוויה הכי בסיסית של המציאות של האני. המלכות האמיתית מסתבר היא לא חילות ולא שרים ולא צבאות – המלכות האמיתית היא בהנהגה הפנימית שלי, אם אני מוכן להיות אני יש לי הנהגה, אם אדם מוכן להיות אני – עצמו, אז יש לו מלכות ואז ממילא אנשים ילכו אחריו אם זו מלכות אמיתית, המלכות הכוחנית והמתחנפת שתיארנו לפני כן היא לא מלכות נכונה, בדיוק הפוכה.

אם נעצום לרגע עיניים וננשום עמוק וננסה לגשש את האני, נוכל להרגיש ולחוש שהאני שלי לא אני עשיתי אותו, הוא נמצא, אפשר רק להישען עליו, אפשר רק לבטוח בו, אפשר רק להיות. רובנו לא מקבלים את האני כפי שהוא, אבל במקורם של דברים שורש ההוויה הוא שורש האמונה. לכן הקב"ה שם את האני בתוך טריטוריה של אין, של הסתר, 'אני' זה אותיות 'אין', האני שלי הוא אין בשבילך, והאני שלך הוא אין בשבילי. ההגדרה של האני, הטריטוריה שבו היא נמצאת היא בתוך חביוני האין, בתוך המסתור. בכוונה  שם ה' את האני בתוך האין כדי לרמוז לו לאדם – ראשית כל היה, היה מה שאתה. כידוע, יש קשר בין המלכות ובין הכתר (כמוזכר בפתח אליהו "מגיד מראשית אחרית"), ויש קשר בין המקום הזה הנמוך של האני ובין נקודת האין העליונה והאינסופית. יותר מזה, בניגוד למה שאנחנו חושבים, אין סתירה בין ההוויה שלי לבין ההוויה של הקב"ה, להיפך – שתי ההוויות מזינות זה את זה, ככל שאני יותר מוכן להיות אני ממילא נזקק יותר להאמין בו, לבטוח, ההוויה שלי נשענת בשורשה על ריבונו של עולם, אם אהיה מוכן. אלא שרובנו לא מוכנים להיות כך באַין, לא מוכנים להיות עניים. בצורה מודעת או לא, בצורה גסה או דקה, האני שלי רוצה להיות שווה משהו, קצת מוצלח, קצת משהו, שיש לו עטיפה, אבל אי שם בירכתי הספינה, בעומק, נמצאת נקודה שאם היינו מוכנים להישען עליה, מוכנים להיות בה – אם היינו מוכנים – היינו מרגישים את זה שאין לנו לבטוח אלא באבינו שבשמים. שבאמת באמת עצם ההוויה שלנו היא הישענות גמורה, המוכנות שלי להיות, לעמוד על קצה בהונות ההוויה ולהאמין. זאת האמונה. פה יש פרדוקס, שצריך להעמיק בו, שעצם האני, עצם ההיות, הוא כל כולו המוכנות שלי לא להיות. ביטול, אותה הישענות שאנחנו מכירים אותה גם בתחושה הכי בסיסית של הישענות, שלא אני עשיתי, אין לי מלכות ושלטון שם, זו אמונה בבוראי. במבט רחב יותר ניתן לומר שמערכת היחסים שלנו עם הבורא היא תמיד עוברת דרך האין, דרך הנסתרות הזו. גם הקב"ה בכבודו ובעצמו, משדר לנו מסר דומה-היה! כשם שאני הוויה פשוטה, נעלמת, נסתרת, ענווה, גם אתה היה כך. נקודת האמונה כרוכה אם כן בעצם ההוויה הנשענת על עצם היותה. ההרגשה הזו עצמה היא דבר עמוק מאד בתחושה של האדם המאמין.

 

ג.

כעת אנחנו יכולים להבין מה הכוונה באומרנו שהאמונה עומדת על רגל אחת, כשם שחזקיהו העמידה. כי האמונה עומדת על עצם היותה, אין לה רגל שנייה, היא נשענת על קצה בהונות ההוויה שלה, על עצם היותה, על האני, אין לה שום משען, כל משען אחר הוא כבר לא אמונה. יותר מזה – אנחנו מבינים עכשיו שהאמונה נובעת ממקום של חירות ומכיוון שכך האמונה היא סוג של חסד, צדקה. זאת לא עוד מחווה מהמחוות הרגילות שלנו בעולם שפועלות מתוך אינטרסים או סיבות, היא באה מחירות גמורה, מעצם ההוויה, היא צדקה, היא חסד. כמו שכתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו, ו') ועל כך יש שני פירושים– רש"י ורמב"ן – רש"י מסביר שאברהם האמין בה' והקב"ה החשיב לו זאת כצדקה, לפי פירושו אפשר להסביר במובן מסוים שהאמונה היא צדקה כלפי ה' יתברך. כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו עומד כעני בפתח, והפעם העני מרמז על ה'אני' האלוקי שהוא אין, ומבקש– 'תאמינו בי', ואנחנו מוכנים להאמין. האמונה הזו היא צדקה בעיני ה' יתברך, כי באמת אני לא חייב, האמונה היא מחווה של חירות, חסד, צדקה, כי האמונה היא תנועה פנימית של חסד. לעומת רש"י מפרש הרמב"ן שאברהם האמין בה' והוא עצמו חשב שזו צדקה להאמין בה'. כי באמת המקום, אותו תארנו, בו אדם עומד ומאמין בה' ומרגיש את אותה הוויה פשוטה שכולה הישענות, על רגל אחת, הרי שזו הרגשה של צדקה, של חסד גמור, שכן ההישענות מתרפקת על כך שההוויה כולה לא מתחילה בי ולא מגיעה ממני - והיא יכולה צדקה.

החסד תמיד חסר, בהיותו שופע מלמעלה תלוי הוא כל הזמן ב"חסדי שמים". כשלעצמו אין לחסד הוויה עצמית, הוא תלותי וממילא חסר. בהיות האמונה הישענות הבריאה על בוראה על מנת לאפשר לשפע עליון לשפוע, צדקה מלמעלה, חסד עליון, תמיד היא נזקקת ואף פעם לא תוכל לעמוד על רגלי עצמה. וכמטפורה לדברי חבקוק אפשר לומר שיש לה רק רגל אחת. נשענת היא על מקום של חירות גמורה (כפירושו של רש"י) ודווקא בשל כך מחפשת היא כל הזמן משען נוסף שאיננו נמצא בתוכה. על כן לעולם האמונה תרגיש חוסר שיווי משקל, תלויה על בלימה, חסרה ולא שלימה, לא מהוקצעת בהגדרותיה, לא ברורה ביעדיה, חולמנית מעט, "בעזרת השם" היא תאמר ולא תוכל לפרט יותר. רבים ניסו למצוא את הרגל השנייה של האמונה, ניסו למצוא לפחות משענת חיצונית, מעין מקל הליכה, לדרכה הארוכה כל כך, הצופייה לאין סוף, ולא צלחו. הוכחות, הסברים, דרשות...ועדין חסר. מוסר, הגיון, היסטוריה, צו קטגורי, תרבות, כל אלו רק הדגישו עד כמה צולעת האמונה. איפה? איפה הרגל השנייה?

האמונה בעצם הגדרתה תמיד תעמוד על רגל אחת. לו היינו מוסיפים עוד רגל הרי שכבר לא הייתה זו אמונה. בגלל שהאמונה היא חסד ונובעת ממקום שכולו חירות, אי אפשר לתת לה סוג מסוים של משען חיצוני, או משהו צפוי מראש, בהגדרה היא צריכה להיות תנועה של חירות. היא חסרה תמיד אך זו הגדרתה. אם כך מה ישלים את האמונה? העלינו בדברינו לעיל שלמלך יש יתרון אחד שאין לכל אחד בכך שיש לו את עצמו באמת וזאת דווקא בשל עניותו. מכאן אפשר למצוא תשובה לשאלתנו - כל מה שהאמונה חסרה כל הזמן הוא רק בשביל שתהיה שם, כי כל מה שהיא חסרה – חסרה את אותו אחד – הרי שחסרה היא אותך! תחושת חוסר שיווי המשקל המתמיד של האמונה מכריחה את המאמין לאותה השענות עצמית פשוטה שאין לה אלא את עצמה ואת אלוקיה. כמו הולך על חבל דק נזקק המאמין לערנות מתמדת הנושאת את עצמה ויודעת בחושים פנימיים איך וכיצד להישען. דווקא היותה מקום לא יציב ולא שלם מעורר את האמונה להיות ערנית וחיה ובמיוחד מכריח את המאמין להתייצב בחזית אמונתו, להיות נוכח בה. לא יועילו בה הצהרות, סיסמאות, מניפסטים – אלו עומדים על שתי רגליים יציבות אך לא תמיד מורגשת בהם האמונה ומי שעומד מאחוריה. האמונה על רגלה האחת, תתחבט, תתלבט, תתייסר, תמעד, תיפול ותקום, אבל תמיד תהיה נוכחת. ורק היכן שהיא עצמה נוכחת תוכל לחוש את הנוכחות (בובר), נוכחות ה', תחושה שהיא תורף האמונה.

להאמין אם כן משמעו להישען על עצם ההיות, לבטוח בה' ולא בשום דבר חיצוני מעבר למה שיש. לקבל את המציאות כפי שהיא ולהלך בה כעל חבל דק מתוך חיפוש מתמיד של השיווי המשקל הנכון של האמונה. לעמוד על רגל אחת מתוך הכרה שאכן חסרה רגל אחת ושחיסרון זה הוא מובנה ולא יושלם אלא על ידי האמונה עצמה. האמונה לא מוסיפה רגל נוספת לרגלה האחת, האמונה מוסיפה אותך! אותך בעצמך! אותך נשען על ה' יתברך בלבד ללא כל תוספת. האמונה מוסיפה מלכות. אותה מלכות עניה שאין לה אלא את עצמה ואת אלוקיה. ומתוך עניותה זו כל הווייתה היא צדקה. כאותו עני המקבץ נדבות, מחפש המאמין דווקא את נקודת התלות בחסד העליון, על אף שיודע שתלות זו, ככל תלות בחסד, כשלעצמה היא חסרה. ומה היא חסרה? חסרה אותך! אותך בעצמך זו המוכנות שלך להאמין, זו המוכנות שלך להרפות, לא לעשות, המוכנות שלך להיות ולהישען.

ר' נחמן מקשר את האמונה לשבת. השבת היא ההזדמנות להיות שלם במקום שבו אתה נמצא. לא צריך לרוץ לשום מקום. כעומד על רגל אחת נשאר האדם נטוע במקומו וכלשון הנביא "אם תשיב משבת רגלך". מה שיש כאן ועכשיו הוא טוב ושלם. השבת היא הביטוי לכך שאני מוכן להרפות מל"ט אבות מלאכה ולומר טוב לי, באשר אני. טוב לי עם מי שאני. טוב לי שלא אעשה דבר ובלבד שתהיה לי אמונה, ובלבד שאהיה עם ה'. לא לשווא מונה המשנה את לט' אבות המלאכה האסורות בשבת כ"ארבעים חסר אחת" וכי למה להוסיף אחד למניין ואחר כך להחסירו? מדוע לא לנקוב במספר עצמו? אולי כדי לרמז לנו על אותו חיסרון מובנה המזמין את האמונה להשלימו. אותו חיסרון שבשלו הברכות שמקבל הנותן צדקה והמפייסו היו חסרים אחת. אותו חיסרון שהתורה הייתה חסרה אחת כשהעמידה דויד וישעיה על 12 ועל 6. אותו חיסרון שהשומר שבת בוחר בו עצמו ומוכן להיות חסר בשבילו ולוותר על לט' המלאכות שיכולות היו להשלים את החסר ולתקן את המציאות ובלבד שיהיה לו את האחד, את הרגל האחת של האמונה. ולכן כשאדם נותן צדקה אם הוא נותן אותה לא בשבת, כפי שהסביר ר' נחמן, חסרה היא אחת, אמנם הנותן מקבל 6 ברכות והמפייס 11 ברכות, אך חסר אחד – חסר אותך בעצמך. וכי מה היא הצדקה – האםזה הכסף שאתה נותן? כמובן שגם הממון המוחשי חשוב, אך האור של הצדקה, עליו ר' נחמן מדבר הינו בעצם משהו אחר שניתן בצדקה והוא-אתה בעצמך. הצדקה היא הדבקות, האמפתיה שלך לעני, הצדקה היא הרגש, הקשר שבינך לבינו, ממקום של אמונה, ממקום של הוויה. אם לא הדבקות שבינך לבינו – אז זה לא יהיה שלם. אך בשבת זה שלם, כי יש שם את האמונה, יש אותך בעצמך. "הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, מְאִירָה הַצְּדָקָה".

ד.

ולכן, אומר ר' נחמן, שיש שתי תנועות בעולם – תנועה אחת במעגל ההכרחי, של היממה בה כדור הארץ מסתובב סביב עצמו, והתנועה היא מהמזרח למערב. בעצם תנועה זו היא התנועה הכי בסיסית, הכי קרובה אלינו, בה אדם מרגיש שבסופו של דבר הוא סובב סביב עצמו, ש"אני המרכז של העולם, הכול סובב סביבי, בסופו של דבר". התנועה הזו היא תנועה כ"כ חזקה, כ"כ קרובה אלינו שהיא משנה בעיננו את כל המציאות עד כדי כך שבאמת נראה לנו שכל המציאות נעה מהמזרח למערב. 

אך בסופו של דבר אם אדם מרגיש שהוא רק סובב סביב עצמו התחושה הכי בסיסית שלו, החוויה הקיומית שלו, היא, כדרכה של תנועה ממזרח למערב, שגם אם הדברים באמת זורחים הרי שמיד אחר כך הם שוקעים, כל מה שנברא גם כלה, כל מה שפורח גם קמל, כל מה שישנו בסוף נגמר! אדם לא יכול לנעוץ את הציפורניים במציאות וכל מה שיהיה לו לבסוף גם לא יהיה, זו התנועה מהמזרח למערב, תנועה כזו של זריחה ושקיעה וחוזר חלילה. כך גם הלך רוחו של האיש הנהנתן שמרגיש כל הזמן צורך להחליף את הנאותיו מחדש, הוא מרגיש כל הזמן צריך לשוב ולשוב לזרוח, כי שוב הדברים יקמלו. 

אבל התנועה הזו ממזרח למערב מסתירה תנועה שונה, קוסמית יותר, עליונה יותר,תנועה אמתית שבה הדברים נעים מן המערב למזרח. זו תנועה הרבה יותר בסיסית, אך איננו שמים לב אליה, כמעט שאיננו יכולים לשים לב אליה. התנועה מן המערב למזרח מן הלילה אל היום, מן השקיעה אל הזריחה, מן החושך אל האור, זו התנועה מן האין אל היש, היא היא התנועה המקורית של הבריאה יש מאין, שהמכיר בה מבין שבעצם שום דבר לא מובן מאליו, שכל דבר שיש לנו בעולם באמת הוא בא מאין, באמת הוא מתנה, באמת הוא חסד. באמת, כל המציאות היא חידוש עצום, אלא שאנחנו לא שמים לב אל זה, כי אנחנו שבויים בהרגל ובשגרה, בה הכול מובן מאליו ונדמה לנו שאחיזתנו בעולם הזה איתנה. אך מתי מתעוררת בנו תודעת האַין? בדרך כלל כשאֵין, כאשר אני עני, כשאני חסר, כשלוקחים לי, או אז אני פתאום מתעורר אל התנועה הזו. אז מתברר שזה לא שלי, אז אתה נזכר באין, באני. במובן זה לפעמים אדם יכול להיאלץ אל האמונה, כמעט בלית ברירה, כשיורד החושך מן המערב מצפה הוא בכיליון עניים לזריחה שתבוא מן המזרח. ואכן פעמים רבות מופיעה האמונה בליבו של אדם דווקא מתוך מצוקה ומתוך חוסר אונים. ה'אדיאולוגיה' של העוני, אותה הצגנו פה, מוצאת מקום בליבו דווקא בשעות של דלות. בשעה שאין לך קל להתעורר אל התודעה שמקור הדברים הוא בכלל לא אני ולהיזכר באני, באין ובה' יתברך.

אבל אפשר וגם אפשר להגיע אל האמונה גם מתוך אושר ועושר, כיצד? תן צדקה. אם אתה נותן צדקה, כשאתה עשיר, אז אתה נוגע בנקודת האמונה עוד לפני שלקחו לך, אתה מעצמך נותן מתוך עשירות, אם אתה מוכן לתת מתוך עשירות צדקה, אז אתה זוכה כי בגלל הדבר הזה יברכך. אם אתה מוכן לתת מתוך עשירות אז אתה כביכול נחלץ מהמעגל ההכרחי הזה שעל עולם הסובב סביב עצמו סביב האני שלו ובעצם פותח את העיניים, את עצמך, למעגל קוסמי הרבה יותר עמוק שמניע את העולם.

ר' נחמן אומר לנו שכל מה שאני רוצה במובן מסוים הוא חסר, כל מה שאני עושה בעצם הוא חסר, אפילו התורה בעצמה יכולה להיות חסרה. יכול להיות שיהיה לי משהו שהוא גבוה מאד, ועדיין הוא יחסר, מהסיבה הפשוטה שאני עשיתי אותו. אפילו בתפילה בכוונה יכול להתגנב איזה מקום כזה בלב שאומר אני עשיתי את זה, אני התפללתי, אני התכוונתי, ואז מסתבר שאפילו בתפילה יהיה חסר משהו – הכול יהיה חסר אחד. אז אומר ר' נחמן שיש פתרון לצאת מהמקום של המעגל ההכרחי בו אני סובב סביב עצמי – לפני התפילה צריך לתת פרוטה, גם בשביל זה, שיכול להיות שזה יועיל גם לתפילה, שהנתינה שלי היא פריצה אמיתית של המעגל של הסובב סביבי, ואז לא יהיה חסר אחד. ע"י צדקה הוא נהיה מודע לזה שבאמת מה שמניע את העולם איננו רק אינטרסים וכוחנות-כפי שנראה אולי למתבונן, אלא שבאמת יש מעגל אחר, הרבה יותר עמוק, שהוא מניע את העולם. גם אותו אחד שעובד כל היום בשביל הכסף, אינטרסים, בשביל מה הוא עושה את זה? בשביל הגוזלים שלו, להביא לאשתו מתנה וכו'. יתכן שכל הכוחנות והאינטרסנטיות בעולם נאספת גם היא בסופו של דבר אל הנתינה הפשוטה והתמה. יש בכל זאת מקום אחר שמניע את העולם שהוא הרבה יותר עמוק, אך לא שמים לב אליו. מי שרוצה להעמיק יכול להיעתר לכיוון הזה במעגלים הולכים ומתרחבים בחייו. לתת למישהו כי הוא צריך, לתת לשני, נתינה פשוטה מכל הלב, זה להצטרף אל המעגל הטבעי הזה שנע אחרת, שנע ממקומות אחרים, שנע מהאין אל היש, שמאמין שמה שיש לי זה לא שלי אלא מאת ה'. אני רק צינור, היום לך אין מחר לי לא יהיה. התחושה הזו היא הבנה שמה שכבר יש לי זו ברכה וההיעתרות השבתית לכך היא מקור הברכה. כשבעל הבית נותן פרוטה לעני הוא מצטרף לתנועה הזו במציאות וגם עושרו מתברך ממקור הברכה. לא שמקבל הוא יותר ממון - לא שם מקור הברכה. אלא שגם מה שיש לו איננו גוזל את הווייתו, את פנימיותו, את הנהגתו הפנימית ואת המלכות שלו והוא נשאר 'אני', 'עני', הנשען על אלוקיו.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)