תורה ל | ארבע גלויות (1)

וְלִפְעָמִים שֶׁנּוֹפֵל חַס וְשָׁלוֹם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינוֹת חָכְמָה תַּתָּאָה, לַגָּלוּת שֶׁל אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כִּי הַמַּלְכוּת הוּא בְּחִינוֹת דָּלֶ"ת, בְּגִין דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם (זוהר ויחי רל"ח ורמ"ט ע"ב) כִּי אִם עַל יְדֵי עַנְפֵי הַשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן הַמִּתְפַּשְּׁטִין לְשָׁם, וְגַם הִיא כְּלוּלָה מֵאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת. כִּי בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם יֵשׁ בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה תַּתָּאָה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת הַחָכְמָה הַמַּנְהֶגֶת אֶת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל, וְכָל הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעַכּוּ"ם כֻּלָּם הֵם תַּחַת הַחָכְמָה תַּתָּאָה הַנַּ"ל, וּמִשָּׁם יוֹנֵק חָכְמָתָם. וּכְשֶׁיּוֹנְקִים חַס וְשָׁלוֹם יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהֶם אֲזַי מִתְגַּבְּרִים חַס וְשָׁלוֹם וְנַעֲשֶׂה מֶמְשֶׁלֶת הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁהֵם אַרְבַּע גָּלֻיּוֹת וּמִי יָכוֹל לִסְבּל אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וְהַזְּעָקָה הַגְּדוֹלָה כְּשֶׁנּוֹפֵל בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת בְּחִינוֹת הַחָכְמָה תַּתָּאָה, בֵּינֵיהֶם, חַס וְשָׁלוֹם בִּבְחִינוֹת: "זַעֲקַת מוֹשֵׁל בִּכְסִילִים" (קהֶלֶת ט, יז) דְּהַיְנוּ הַזְּעָקָה, כְּשֶׁנּוֹפֵל הַמֶּמְשָׁלָה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה תַּתָּאָה, בֵּין הַכְּסִילִים, שֶׁהַכְּסִיל רוֹצֶה לְהִתְחַכֵּם, שֶׁרוֹצִים לִינק וּלְהַמְשִׁיךְ לְתוֹךְ הַחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם כְּסִילוּת בֶּאֱמֶת אֶת בְּחִינוֹת הַחָכְמָה הָאֲמִתִּיּוֹת, בְּחִינוֹת חָכְמָה תַּתָּאָה הַנַּ"ל. וְגַם יֵשׁ עוֹד צְעָקָה גְּדוֹלָה מִזֶּה דְּהַיְנוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל בְּעַצְמוֹ שׁוֹאֵג, בִּבְחִינוֹת: "שָׁאג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ" (יִרְמְיָה כה, ל), עַל נָוֶה דִּילֵהּ (זוהר אחרי ע"ד ע"ב) שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁנּוֹפֵל בַּגָּלֻיּוֹת שֶׁל אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת.

וְצָרִיךְ לִרְאוֹת לַחֲתֹךְ וּלְהַבְדִּיל אֶת בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת הַנַּ"ל, מִבֵּין הָאַרְבַּע גָּלֻיּוֹת, וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִשָּׁם. וְעִקַּר עֲלִיָּתָהּ עַל יְדֵי בְּחִינוֹת הַחֶסֶד בִּבְחִינַת: "וְהוּכַן בְּחֶסֶד כִּסֵּא" (יְשַׁעְיָה טז, ה), בחינת: "קִצְרוּ לְפִי חָסֶד" (הוֹשֵׁעַ י, יב). שֶׁעַל יְדֵי הַחֶסֶד קוֹצְרִין וְחוֹתְכִין אֶת הַדָּלֶת, בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, וּמַבְדִּילִין אוֹתָהּ מֵהֶם וּמַעֲלִין אוֹתָהּ אֶל אוֹר הַפָּנִים. וְעַל כֵּן אַבְרָהָם הָיָה אִישׁ הַחֶסֶד וְהָיָה מִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד לַעֲשׂוֹת חֶסֶד כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּחִינַת הַמַּלְכוּת מֵהֶם, וְעַל כֵּן רָדַף אַבְרָהָם אַחַר הָאַרְבָּעָה מְלָכִים כְּדֵי לְהַכְנִיעָם שֶׁהֵן בְּחִינַת הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא. כִּי אַבְרָהָם הָיָה שׂוֹנֵא מָמוֹן כִּי מָאַס מָמוֹן סְדוֹם כנו שכתוב: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ וְכוּ' וְלא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בְּרֵאשִׁית יד, כג). כִּי אַבְרָהָם תִּקֵּן שַׁחֲרִית (בְּרָכוֹת כ"ו ע"ב) בְּחִינַת שַׁחֲרוּת הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל הַתַּחְתּוֹן הַנַּ"ל, בְּחִינַת חָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁחֲרוּת כַּנַּ"ל, שֶׁזּוֹכִין לְתַקֵּן בְּחִינַת זאת עַל יְדֵי שׂוֹנֵא בֶצַע כַּנַּ"ל.

(תורה ל' סעיף ו')

המלכות מיוצגת על ידי האות דל"ת משום "דלית ליה מגרמה כלום". המילה "דלית", שמשמעה בארמית "שאין", היא המאפיינת את המלכות. ה"מלכות אין לה מעצמה כלום" (תרגום), כיוון ש"אין מלך בלא עם" והמלכות תלויה בהכרה של העם שמחוצה לה. במובן זה המלכות היא חסרת בסיס עצמי. התלות הזו משאירה אותה חסרה, ד"לית", בלא משען ממשי. תחושת חוסר המשען הזו אמורה להביא את המלך ואת האדם בכלל, להישענות על ה'. הישענות אשר רק היא מקבלת את האדם כפי שהוא, ללא צורך במשען חיצוני. מסתבר שרק ההישענות על ה' היא המאפשרת לאדם להיות עצמו באשר הוא, להיות "אני". וכך אכן מכונה המלכות בקבלה – "אני". ה"אני" אותיות אי"ן שכן הוויותו נעלמת, נסתרת, חסרת ממשות פיזית – "דלית" ואף על פי כן ישנה וקיימת. ה"אני" מורגש ביותר על ידי האדם עצמו ואילו לגבי זולתו הינו נעלם ונסתר, "אין" בלבד. דבר המדגיש את מערכת היחסים הבריאה של המלכות, ש"אין" בה תלות במשהו חיצוני אלא רק בה'.

מלכות שכזו צריכה ללכת זקופה, בהרגשה  של תלות רק בה' שבשמיים. אולם, כמו שר' נחמן פותח את דבריו: "לפעמים כשנופל בחינת המלכות דקדושה" – לא תמיד יש לאדם מספיק ביטחון להישען אך על ה', ולהיות הוא עצמו ללא שום תלות. או אז נשען האדם על העולם ובעצם מבטל בכך את הוויתו העצמית. מלך ללא "אני" רוקם מערכת יחסית תלותית בעולם. זקוק הוא למשענת חיצונית על מנת למלא את החלל ש"לית לה מגרמה כלום" של מלכותו, על מנת לתקף את מלכותו. כל אדם "נופל... לפעמים", כפי שפותח ר' נחמן את דבריו, בצורך לקבל את בטחונו בעולם שמחוצה לו, בנסותו לבנות לו עולם יציב עליו יוכל להישען. מבלי משים, מוותר הוא מתוך כך, הן על עצמו והן על אלוקיו.

טול את האדם החופשי, העצמי, המנהיג את עצמו בחופש וללא תלות, מתוך קשב לאמת, לנכון ולישר – לצו ה'; טול את כל אלו, ותישאר עם תמונת עולם בעלת ד' קצוות. ארבעה כיוונים עליהם יכול להישען האדם כשהוא מוותר על מידתו הזקופה והמאמינה: ימין, שמאל, קדימה ואחורה. כל אחד מהכיוונים הללו מייצג השקפת עולם ודרך פעולה וכיוון במציאות. (מהר"ל התחלת נר מצווה) הימין חותר אל החסד, מבקש את הטוב ושואף אל השפע. השמאל, לעומתו, חותר אל הגבורה ומבקש את הפנימיות המסתגלת את המציאות ומתגברת בשבילה. הקדימה, חותר אל העתיד, לתכנן אותו ולצפות אליו ומבקש את האפשרויות הגלומות בו, ופועל מתוך חופש לבחור ביניהן. האחור נשען על הנתון, מחטט בישנו כבר וקיים, נובר בהיסטוריה ובעבר על מנת למצוא בהם את התובנות שינחו אותו גם בעתיד. כל ארבעת הכיוונים הללו יעילים מאוד לאדם שיש לו מלכות. במלכותו יודע האדם להנהיג את עצמו, ומתי וכיצד עליו להשתמש בכל כיוון. אולם משעה שהאדם נשען רק על אותם ארבעה כיוונים, הוא מוותר על מלכותו ועל הווייתו העצמית. הוא מוצא את עצמו נתון בתמונת עולם קבועה ומוחלטת, בעלת כללים נוקשים שהוא משועבד להם וללא יכולת לצאת. ובקיצור – ארבע גלויות.

ניתן לסווג את ארבע הגלויות שעברו עם ישראל לארבעת כיוונים אלו. גלות מצרים היא הגלות של השמאל, המשועבד אל הכוח – בית עבדים. גלות פרס ומדי היא הגלות של הימין, המשועבדת אל השפע, רודפת תענוגים, חיה בין משתה למשתה ורודפת כבוד ובצע. גלות יוון מייצגת את הגלות של האחור, המחפשת את החוק הקבוע והידוע מראש ומנסה לשוות לתמונת העתיד את אותה בהירות כמו שיש במה שכבר עבר. ולבסוף, גלות רומא הינה הגלות של העתיד, תרבות ניהיליסטית המחפשת את החופש, מבקשת דווקא לפרק את המבנים של המובן, להסתפק במציאות, ולהשאירה פתוחה ככל האפשר (מהר"ל שם).

ר' נחמן מביט אל ארבע הגלויות הללו, על ארבע כיוני החשיבה וההתנהלות במציאות, כשהם חסרי מלכות, נטולי הנהגה, בלא "אני" וללא אישיות. הוא שומע את הצעקה החנוקה של ה"אני" שלהן, שלא נתנו לו מקום בעולם ושהכניסו אותו לתוך תבניות ידועות מראש על מנת לשרוד. שלא הצליחו להבחין בקיומו מבעד ל"אין" שמאחוריו הוא מסתתר; שקיצצו את כנפיו ונטלו ממנו את המעוף שהיה יכול להיות מנת חלקו של כל אחד ואחד מארבעה הכיוונים הללו, לו רק היה בו מלכות – מלכות האדם הנשענת על מלכות ה'.

ייתכן שארבעת כנפי הציצית אינם אלא אותן הכנפיים שקיצצו הגלויות משעה שישראל סירבו להישען על ה"אין", נמנעו מלשים עליו בגד, ולהיות מוכן, על ידי כך, להסתופף בתוך הנסתר. ר' נחמן שומע את זעקתו הבלתי נשמעת של ה"אני", הנסתרת ב"אין". בד בבד שומע ר' נחמן גם את צעקתו של הקב"ה הבאה בעקבות צמצום זה. גם שאגה זו נבלעת באין שמאחוריו מסתתר הקב"ה. גם היא מצרה על התבניות המצומצמת שהאדם הכניס את עצמו אליהם, על מנת להימנע מהזכות "להיות", ומהסיכון להישען רק על ה' בשביל הוויה זו. כל כך  הרבה מעוף, תקווה וחופש יכולים היו להיות מנת חלקה של ההוויה, לו היו מוכנים להכניס את הקב"ה לתמונה. כל כך הרבה טוב, מוסר וצדק היו יכולים לשרור במשא ומתן בין האנשים לו היו זוכרים את ה' ולא נופלים לקטנות המצמצמת את עינם מראות.

ר' נחמן מתאר את הגלות כזעקה כדי לתת ביטוי לנשמה, אשר מצמצמים את מרחב החיים שלה. על מנת ולהשמיע את קולה של השכינה, אשר מצרים את דרכיה. קול זעקה זו מביא לידי ביטוי את חוסר היכולת להכחיד את ה"אני" ואת ה' על אף שהם מסתתרים מאחורי ה"אין". בסופו של דבר יזעקו הם את זעקתם. למרות כל זאת, אף אחד לא מוכן לשמוע קול זעקה זו, כיוון שהיא חותרת תחת הקיום הבטוח של האדם, המנסה להישען על העולם ובכך לקבל וודאות. אף אחד לא "יכול לסבול את קול הצעקה והזעקה הגדולה" הזו, כיוון שהיא קוראת לאדם להרפות מאחיזתה האימתנית בעולם ולשחרר את מה שנותן לה ביטחון.

מי שבכל זאת רוצה להשתחרר מן התלות בעולם ולהחזיר לה' את המלכות ולאדם את הנהגת עצמו מוכרח להיענות לזעקתה של הנשמה ולהרפות מאחיזה זו. ר' נחמן נותן לשם כך עצה: עשיית חסד. החסד משחרר את האדם מהעיסוק בעצמו. הוא מנתק את האדם מן הרצון לאגור ולקחת ומכריח את המתהלך במרחבים משוחררים אלו להשתמש בכוח ההנהגה המקורי שלו, שאיננו פועל מתוך שיקולי אינטרס וחנופה. תהליך זו הינו תהליך כואב של פרידה מביטחונות האדם, ומתואר כאן על ידי ר' נחמן כ"חיתוך" ואפילו, בהמשך דבריו, כ"שיסוף" של חרב חדה. אולם בעומק זהו תהליך של הבשלה וצמיחה של הכוחות הפנימיים של האדם, תהליך המכונה אצל ר' נחמן כ"קציר". סופו הטוב של תהליך קשה ומאומץ המגלה את אשר היה טמון בו כל הזמן. תהליך המנתק את התלות שלו בהזנה המתמדת של הקרקע ומשחרר אותו להיות אך עצמו, ללא שום משען חיצוני. מחזיר את האדם להווייתו המקורית שאיננה מסתכלת על עצמה בראי, ועל כן פניה עימה, פונות בלי חשש לאן שפנימיותה מכוונת. איננה פוזלת לתוצאות על מנת שיכתיבו את האינטרסים שלה, אלא פועלת מתוך פנימיות בוטחת ומאמינה, ומתוך הנהגה וביטחון בה'. מי שפועל מתוך פנימיות גמורה כזו, פניו עימו, יש לו "אור על הפנים".