תורה מגינה ומצילה
בתחילת פרק טז חושף המהר"ל דבר מפתיע ביותר. המהר"ל טוען כי האדם הינו היצור הפגיע ביותר מכל שאר הברואים. הוא תולה זאת דווקא בעובדה שיש לו נשמה אלוקית משא"כ לכל שאר הברואים שאין להם אלא נפש חיונית גרידא. היינו חושבים שאם לאדם יש כוח חיים כה גדול זה יאפשר לו להתחזק כנגד כל שאר הברואים ולהתחסן כנגדם. אולם, המהר"ל כותב שההיפך הוא הנכון. מצד הדין אין מקום לנשמה אלוקית החצובה מתחת כסא הכבוד להיכנס לתוך גוף גשמי וחומרי. כיון שכך האדם נמצא בעמדת מגננה להצדיק בפני כל את מציאות הנשמה בתוכו שכן כל החזקת דבר שאינו ראוי לפי מעמדו ומקומו מעורר קטרוג.
כיצד יעשה זאת האדם? כיצד יוכל לשמור על נשמתו בקרבו ללא שיקטרגו על כך? אומר המהר"ל כי המדרש בילקוט שמעוני משלי רמז תתקלה נותן את הפיתרון:
אמר דוד לפני הקב"ה שמרני כאישון בת עין, א"ל הקב"ה שמור מצוותי וחיה, א"ר שמעון בן חלפתא משל למה הדבר דומה לאדם שהוא בגליל ויש לו כרם ביהודה ואחד ביהודה ויש לו כרם בגליל אותו שבגליל הולך לו ליהודה לעדור את כרמו וזה שביהודה הולך בגליל, עמדו זה עם זה אמר זה לזה עד שתבוא אתה למקומי שמור לי בתחומך ואני אשמור לך בתחומי, כך אמר דוד לפני הקב"ה שמרני, א"ל הקב"ה שמור מצוותי וחיה.
א"ר מני אל תהי מצות קריאת שמע קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים שבאדם ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמר הקב"ה אם שמרתם שלי לקרותה כתקנה אני אשמור שלכם וכו'.
הנשמה נפרדה מן המקור שמשם היא נחצבה ועברה לשכון בעולם הגופים וממילא נתערער חוזקה ומעמדה. כדי לשמור על מעמד זה יש לרומם אותה ולקרבה למקור שמשם היא נחצבה וכך היא תתחזק ותישמר מכל המקטרגים כנגד האדם שהיא שוכנת בתוכו. על ידי התורה והמצוות אדם מתקרב אלא ה' ומקבל את אדנותו. אדון לא מפקיר את עבדיו וודאי שלא נותן לאדונים אחרים כטבע וכד' להשתלט על עבדו. מי שבוחר בקב"ה להיות אדונו ה' שומר עליו ועל נשמתו, אך מי שבוחר לו אדונים אחרים מונע כביכול מהקב"ה לשמור עליו ועל נשמתו ומוסר עצמו בידיים למקטרגים עליו. זהו ייחודה של מצוות קריאת שמע בה מקבל האדם עול מלכות שמים על רמ"ח איבריו כמניין תיבותיה ופרשיותיה וממילא הקב"ה מקבלו לעבדו ומגן עליו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)