תורה סב | אמונה וכפירה

א. דַּע, שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ אַפִּין בְּאַפִּין בִּבְחִינַת ''וַיּאמֶר בּעַז לְרוּת לְעֵת הָאכֶל גּשִׁי הֲלם'' (רות ב, יד), לְעֵת הָאכֶל דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי הָאֲכִילָה, "גּשִׁי הֲלם" – דָּא יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית מד, יח): ''וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָא',' דָּא תִּקְרֻבְתָּא מַלְכָּא בְּמַלְכָּא (זהַר וַיִּגַּשׁ דַּף ר''ו, וְעַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ הרמ''ז). רַק הָאֲכִילָה צָרִיך לִהְיוֹת מֶאוכֶל אַחַר שֶׁנִּתְבָּרֵר, וְאֵין בּוֹ שׁוּם תַּעֲרוֹבוֹת, כִּי מַאֲכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרוֹבוֹת, על ידי מאכל כזה, יוכל האדם לחטוא.

ב. וְהַבֵּרוּר שֶׁל הַמַּאֲכָלִים, הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנָה.

רגש האמונה מתחיל קודם כל באמון במציאות, היעתרות אליה, והיפתחות מראש אל המתרחש בה. הישענות זו על העולם מחברת את האדם בסופו של דבר גם לבורא עולם. אחת החוויות החזקות של אמון שכזה בעולם, היא חווית האכילה. האדם פותח את פיו ומפנים אל תוכו את העולם החיצוני, ניזון ממנו, מקבל חיים ואנרגיה ממנו ואף נהנה מהטעם הטוב של האוכל. לא לשווא אירועים חברתיים סובבים רבות סביב אוכל - המטרה היא להנכיח את האמון בעולם, הבא לידי ביטוי בפעולת האכילה גם בין אדם לחברו. כמו כן "אוכל זה אהבה", אומר ביטוי פולני/מרוקאי ידוע. כשאמא מכינה אוכל לבנה, היא מנכיחה את האמון הזה גם בבית ומביאה לידי בטוי את קשר האמון החזק ביותר הקיים בעולם הזה – קשר שבין אם לבנה.

גם הקשר המתרקם בין רות לבעז, אותו מצטט ר' נחמן, קשר של הזדקקות ולבסוף נישואין, סובב סביב האוכל. ביודעו את הסגולה שבאוכל, מזמין בעז את רות לבוא דווקא בעת האוכל. בסופו של דבר תנועת האמון הזו של האוכל יכולה להתרחב עד האמון בקב"ה, שהרי הכל ממנו. אם רק ייעזר האדם במידת המלכות, אשר המאפיין אותה הוא הביטול והמוכנות להיות כלי ולקבל, תוכל תחושת האמון המתרחשת בשעת האכילה להתרחב ולהתעלות לתחושת מגע בלתי אמצעי. קירבה לה' בכבודו ובעצמו. את המלכות מזכיר ר' נחמן בפסוק "וייגש אליו יהודה" כביטוי לקרבה שנוצרה בין מלכות ומלכות –מלכות בית דוד ומלכות בית יוסף. מידת מלכות זו היא המאפשרת קירבה בעולם, והיא גם מאפיינת כמובן את רות ובעז, אשר מהם יצא דוד. אי אפשר אם כן להתקרב מבלי לשחרר, מבלי להתפרק מן הכוחניות של מלכות בשר ודם ולקבל עול מלכות שמים. מבלי להתבטל, מבלי לקחת את הסיכון של התנועה אל עבר השני. אין אמון בלי סיכון ובלי השלכת יהב.

אלא שדווקא בגלל הפתיחות הגדולה שמאפיינת את תחושת האמון בעולם ה'קבלה מראש' והביטול המאפיינים את המלכות, מדגיש ר' נחמן את ה"בירור" שנדרש במקום פתוח זה. האכילה נותנת תחושת אמון ובכוחה אף לייחד אדם ואלקים. אולם המציאות מלמדת שבדרך כלל אין זו החוויה השכיחה בעת האכילה, וכל כך למה? בגלל ה"בירור של המאכלים על ידי האמונה". אמון הוא בודאי מרכיב מהותי באמונה, אבל לבדו הוא איננו מספיק. האמון חסר ביקורת, ובלי "בירור" סעודה יכולה להיות גם סעודת הוללות, דווקא בגלל האמון הרב מדי שיש בה. ה"אמונה" מכילה בתוכה גם מרכיב של "נאמנות" (מהר"ל נתיב האמונה, א, א), אשר מתעל את ה"אמון" למקום אחד, לראוי לכך בלבד, לנבחר. האמון פותח את הלב ואילו הנאמנות פותחת אותו רק לבני הברית וסוגרת אותו לכל השאר. מתברר, לפי דבריו של ר' נחמן, שמרכיב סוגר זה של בירור הוא מהותי בשביל המעוף של האמון שיוכל להגיע עד שמי שמים, עד בורא עולם. יכולת אמירת ה"לא" למי שאינו ראוי לאמון היא גם זו שמעמיקה את אמירת ה"כן" לראוי לו. הסירוב לקשר של אמון עם הרגעי, החיצוני, החולף והעובר, מאפשר את הנצח עם הנאמן.

איש האמונה יודע לברור את מי ומה שהוא נותן בהם אמון, וזוכר את הקב"ה הרחוק והנצחי בתוך המולת החיים הסוערת, התובענית והמפתה ויודע להגיד להמולה זו "לא". משום כך, מצליח איש האמונה גם לאכול תפוח ו"לא" להתמסר רק להרגשת השובע הרגעית ולתאוות הטעם הטוב, אלא לזכור את הבורא שהביא לו מאכל זה. אכילת תפוח יכולה אם כן להיות חוויה אמונית בלתי אמצעית של קשר עם הקב"ה וטובה יותר מכל הוכחה. זאת, ככל שיש לאדם אמונה. אם אנו מרגישים מעט מאד מחוויה בלתי אמצעית זו, ייתכן שאין זו אלא עדות למידת האמונה שיש לנו. למידת מרכיב ה"נאמנות" שבאמונה שלנו. ייתכן שאנו מפזרים את ה"אמון" שלנו ללא ביקורת וממילא המעוף של האמונה שלנו נמוך קומה.

כדי להדגים לנו עד כמה עבודה זו של בירור הינה מורכבת ועדינה, נותן לנו ר' נחמן דוגמא מעולם אשר קרוב יותר לנושא האמונה מאשר עולם המאכלים, שאת הקשר שלו עם האמונה חידש ר' נחמן. ר' נחמן זורק אותנו לעולם ההתלבטות של המאמין עם קושיות על האמונה, וההתלבטות אותם פותח בפנינו ר' נחמן מגיעות עד הכפירה, עד האפיקורסות. בודאי שכאן האדם המאמין שואל את עצמו שאלות של "נאמנות". עד כמה יכול הוא לפתוח שאלות אלו מבלי לבגוד ולהפר אמונים לאלוקיו? מצד אחד, רוצה הוא לשמור אמונים לאלוקיו,אך מצד שני מנקרות בראשו ובלבו קושיות שאינן נותנות לו מנוח. האם הקב"ה "מרשה" לנו לעסוקבהרהורי כפירה? האם הוא מוכן שנדון בקושיות העולות כלפי האלוקים עצמו? הבה נראה:

כִּי הָאֱמֶת, מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (אָבוֹת פֶּרֶק ב): וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס. כִּי יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הַקֻּשְׁיוֹת כִּי יֵשׁ קֻשְׁיָא שֶׁיָּכוֹל הָאָדָם לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ. עַל זֶה נֶאֱמַר: וְדַע מַה וְכוּ', וְיֵשׁ קֻשְׁיָא, שֶׁאֵינוֹ בְּאֶפְשָׁרִי לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ, רַק לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הַתֵּרוּץ, אָסוּר לְאָדָם לְעַיֵּן בָּהֶם. וְכָל מִי שֶׁסּוֹמֵך עַל שִׂכְלוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ, עַל זֶה נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי ב) : ''כָּל בָּאֶיהָ לא יְשׁוּבוּן'' כִּי עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ, אָסוּר לִסְמך עַל שִׂכְלוֹ, רַק לְהַעֲמִיד עַל אֱמוּנָה. וַאֲפִלּוּ אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה לִפְעָמִים נִסְתְּמוּ שְׁבִילֵי הַשֵּׂכֶל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב וְנִזְרְקָה בּוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת וְזאת הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הִיא לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, יָכוֹל לְהָבִין בֵּין רַב לִמְעַט.

ר' נחמן מחדד את השאלה שהעלנו – מצד אחד "מצווה גדולה לחדד את השכל, להבין דבר על בוריו ועל זה נאמר ודע מה שתשיב לאפיקורס". הרי גם הקב"ה רוצה שהאדם יהיה כן עם עצמו, אמיתי וישר. וכפי שפותח ר' נחמן את דבריו: "כי האמת". ומי שרוצה להגיע לחקר האמת מוכרח גם לשמוע את דבריו של האפיקורס ולהשיב לו. מצד שני יש קושיות ש"כל באיה לא ישובון". בהתלבטות זו בוחר ר' נחמן באופן גורף את מידת הנאמנות. רק מידה זו יכולה להסביר את הדרכתו של ר' נחמן לבדוק מראש האם יש לך תשובה לשאלות האפיקורס או לא, ולפי זה לבחור האם בכלל להתמודד עימם. גישה המטה את החלטותיה לפי נאמנותה ולכאורה לא פתוחה לאמת באשר היא. קושיות שיש תשובה עליהם אפשר להתמודד עמן, וקושיות שאין עליהם תשובה "אסור לעיין בהם". יש להכיר בכך ששכלנו האנושי מוגבל וחוסר ההבנה שלנו אינו מעיד על דבר. יותר מכך, חותם ר' נחמן, גם בשאלות שאפשר להשיב עליהם לפעמים שכלנו מוגבל, כך שקושיות הצצות לשכל זה אין להשליכן על הבורא אלא על קוצר דעת המשיג. נאמנותו של המאמין היא המכוונת אותו לבדוק מראש לאיזה קטגוריה שייכת הקושיה. ולפי בדיקה זו לראות האם יכול הוא להיכנס לעובי הקורה שלה ולהתמודד עימה או שמא להתרחק ממנה ולהעמיד הכל על אמונה.

חייב אדם לדעת ששכלו מוגבל. מוכרח להודות גם בקוצר יכולתו ובמגבלותיו. כל מערכת העסוקה בעצמה בלבד בלא לדעת את מגבלותיה איננה קשובה אל מה שמחוצה לה וממילא דעתה מוטה כל הזמן. ההנחייה של ר' נחמן להודות במקרים מסוימים בקוצר יכולתו של השכל, איננה רק זהירות ואיננה רק הצהרת נאמנות לאמונה, אלא גם פתח לאמונה בעצמה. במקום שבו אדם מודע למוגבלותו, פנוי הוא ופתוח למה שמעבר לו, היכולת להימנע מלהיכנס לקושיות שאין עליהן תשובה, איננה רק נאמנות לאמונה אלא גם האמונה בעצמה, פתח למה שמעבר להשגתו של האדם.

והנה, אף על פי שר' נחמן מדגיש את המסגרת של הנאמנות לאמונה, בתוך מסגרת זו, הוא מרשה לעצמו לפרוץ גבולות ו"להשתולל". להיות הוא בעצמו אפיקורס. "וזאת האפיקורסות היא לכל אחד לפי בחינתו, יכול להבין בין רב למעט". לכל אחד יש אפיקורסות בלב במידה כזו או אחרת. כדי להנכיח את עניין זה מוסיף ר' נחמן:

צָרִיך לַעֲבד אֶת ה' בִּשְׁנֵי יְצָרִין שֶׁיִּהְיֶה הַיֵּצֶר הָרָע כָּפוּף לַיֵּצֶר טוֹב, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת נד ע"א) ''וְאָהַבְתָּ וְכוּ' בְּכָל לְבָבְך'' בִּשְׁנֵי יְצָרֶיך. שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׁלֵם עִם ה'אֱלקָיו שֶׁלּא יִהְיֶה לוֹ מַחֲלקֶת בֵּין שְׁנֵי יְצָרִין, הַיְנוּ שֶׁלּא יִהְיֶה לִבּוֹ חָלָק עָלָיו בְּחִינַת (הוֹשֵׁעַ י, ב) : ''חָלַק לִבָּם''. וּבֶאֱמֶת אִם הָיָה יוֹדֵעַ הָאָדָם יְדִיעָה בְּלֵב שָׁלֵם, שֶׁמְּלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עוֹמֵד בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְשׁוֹמֵעַ הַתְּפִלָּה, וַדַּאי הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל וְהָיָה מְדַקְדֵּק מְאד לְכַוֵּן אֶת דְּבָרָיו. וּבִשְׁבִיל שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ זאת יְדִיעָה בְּלֵב שָׁלֵם, בִּשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ מִתְלַהֵב כָּל כָּך, וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק כָּל כָּך וְכָל אֶחָד לְפִי מִעוּט שִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, כֵּן הִתְלַהֲבוּתוֹ וְדִקְדּוּקוֹ. וְהַיְדִיעָה הִיא מֵהַיֵּצֶר הַטּוֹב שֶׁבַּלֵּב וְהַסְתָּרַת הַיְדִיעָה הִיא מֵהַיֵּצֶר הָרָע שֶׁבַּלֵּב וְהַסְתָּרַת הַיְדִיעָה, הֵן הֵן אֶפִּיקוֹרְסוּת וְקֻשְׁיוֹת, שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מַקְשֶׁה אֶת לִבּוֹ לִפּל בְּרָעָה (ע"פ מִשְׁלֵי כח, יד).

לו היה האדם באמונה שלמה היה בודאי מתפלל בהתלהבות גדולה ומדקדק לכוון בתפילתו. אולם כיוון "שהאדם איננו יודע זאת בידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כל כך ואיננו מדקדק כל כך". ר' נחמן אומר זאת בלשון הווה וכתיאור עובדה כדי ללמדנו שלכל אחד יש מידה מסוימת של אפיקורסות כזו בלב. כל אחד לפי מידתו ולפי שיעור אמונתו. לפי מידת האמון שהוא נותן ויכול לתת לעולם. כפי מידת הייחוד שהוא עושה עם אלוקיו.

לר' נחמן חשוב שנדע שיש גם לנו אפיקורסות בלב, כדי שנוכל לעבוד את השם בכל הלב, בשני היצרים. אם אדם נמנע מלהודות במעט האפיקורסות הזו, הוא לעולם לא יוכל לתקנה. אם לא יתמודד עימה, לעד יישאר מדשדש בתפילתו ובאמונתו ולעולם לא יגיע להתלהבות גמורה בתפילה מכוונת ומדוקדקת כמו שרבינו רוצה שנגיע אליה.

יותר מזה– לעיתים אדם מתכחש לחלק הרע שבו, כיוון שאיננו מסוגל להכיל אותו. נראה לו שה"התייפייפות" כלפי שמיים היא עבודת ה' הטובה, וכי הכחשה גמורה של הרע והפניית גב אליו תבטא נאמנות לה'. במקרים כאלו האדם ימצא את עצמו בעל כורחו "פוזל" לעבר יצר הרע. נמשך אליו כבחבלי קסם מבלי רצונו המודע. היצר הרע ילחש לו ללא הרף שדווקא שם, במקומות האסורים, נמצאת המתיקות, "מים גנובים ימתקו[א1] ". משהו בלבו ילחש לו שדווקא שם נמצא חציו השני, השלמתו המלאה. אם יתכחש האדם לחלקים מסוימים בנפשו, הוא ימצא את עצמו בעל כורחו חוזר אליהם למצוא דווקא בהם בחטא וברע את החופש, הבחירה והקבלה העצמית שנטלו ממנו. מכאן[א2]  ברור מדוע מכנה ר' נחמן את "היעדר הידיעה" כיצר הרע. לא רק בגלל שזה "רע" לא לדעת את השם, אלא בגלל שאי התמודדות עם רע נסתר זה, מולידה דחף להבין אותו וגירוי להציץ בו. ר' נחמן לא רוצה שנעבוד את השם עם לב חצוי – "חלק ליבם", ודווקא בשל כך מוצא הוא לנכון לעמוד באומץ מול היצר הרע ולהתמודד עמו.

אין הדבר סותר את האמירה הראשונה שדאג ר' נחמן לפתוח בה, הצהרת ה"נאמנות" לאמונה. להיפך, דווקא בגלל הביטחון הגדול שלו באמונה וההתעקשות עליה בכל מחיר, יכול הוא גם להודות במקומות בהם היא איננה מצויה בשלמות. לו לא היה בטוח כל כך באמונתו, ייתכן שלא היה מעיז להעלות על דל שפתיו את בגידתו בה לעתים, מחשש פן יאבדנה לחלוטין.

וְהַתִּקּוּן לְזֶה הַמַּחֲלקֶת שֶׁבַּלֵּב, לְתַקֵּן אוֹתוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ הַיְנוּ כִּי עִקַּר הִתְהַוּוּת מַחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע שָׁרְשׁוֹ מִן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּשֶׁהִשְׁתַּלְשְׁלָה מִן דַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל לְמַטָּה נִתְהַוֶּה מִמֶּנּוּ מַחֲלוֹקֶת הַיֵּצֶר הָרָע, בִּבְחִינַת ''חָלַק לִבָּם'' וּמַטִּיל בּוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת וּמַסְתִּיר מִמֶּנּוּ שְׁבִילֵי הַשֵּׂכֶל, אֲשֶׁר אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב. וּמַחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הוּא מַחֲלקֶת תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים שֶׁבַּגְּמָרָא, שֶׁזֶּה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר וּמֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּתָם לְמַטָּה, נִתְהַוֶּה מִמֶּנוּ מַחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע. וּכְשֶׁמְּתַקֵּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי מִמֵּילָא נִתְבַּטֵּל מַחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע כִּי אֵין אֲחִיזָתוֹ אֶלָּא מִשָּׁם וְתִקּוּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, הֵן הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת כִּי פְּסַק הֲלָכָה הוּא הַשָּׁלוֹם וְהַכְרָעָה שֶׁל מַחֲלוֹקֶת הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְעַל יְדֵי לִמּוּד הַפּוֹסְקִים, הוּא נִתְקַשֵּׁר לְהַשָּׁלוֹם שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וּמְתַקֵּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְאָז נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁבְּלִבּוֹ וְאָז יוּכַל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם בְּכָל לְבָבוֹ, בִּשְׁנֵי יְצָרִים, וְנִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַשֵּׂכֶל שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס. וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַהַכְרָעָה וְהַשָּׁלוֹם הַנַּ''ל, וְזֶה אוֹתִיּוֹת שָׁלוֹם, נוֹטְרִיקוֹן וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם, יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁבְּלִבּוֹ. וְזֶה (תְּהִלִּים קיט, ז) : ''אוֹדְך בְּישֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶך'' לֵבָב דַּיְקָא, בִּשְׁנֵי יְצָרִין. אֵימָתַי? כַּד לָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶך, הַיְנוּ עַל יְדֵי לִמּוּד הַפּוֹסְקִים. אֲבָל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תֵּרוּץ, אָסוּר לְאָדָם לְעַיֵּן בָּהֶם רַק לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה, וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת יוּכַל לִהְיוֹת עַל יְדֵי אֲכִילָתוֹ, יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ כַּנַּ''ל (תְּהִלִּים לז, ג) ''וּרְעֵה אֱמוּנָה'', הַיְנוּ בְּחִינַת אֲכִילָה עַל יְדֵי אֱמוּנָה.

"ודע מה שתשיב לאפיקורס" – ראשי תיבות שלו"ם. שלום הוא אחדות ההפכים. היכולת להכיר באחר ממך לחלוטין. מסתבר שהמפגש עם האחר לחלוטין והשונה, עם הלא מוכר ולא ידוע, מעורר גם משהו בך בעצמך. עד כמה יש בך את מידת השלום? ההתמודדות עם האפיקורסות של האחר, איננה אלא התמודדות עם האפיקורסות שלך בעצמך. כפי שמדגיש ר' נחמן "כי על ידי השלום יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו". הקריאה של המשנה לדעת מה "להשיב לאפיקורס" היא קודם כל התמודדות אישית של האדם עם עצמו, עוד לפני שהוא "מחזיר בתשובה" את השני.

תיקון הקונפליקט הקשה המתרחש בלבו של המאמין כשהוא נתקל בקושיות באמונתו, יהיה בהכרתו של האדם שמחלוקת זו שבלבו הינה קמאית וראשונית, וראשית הופעתה הרבה לפניו. זוהי מחלוקת שבקדושה. כמו מחלוקת של תנאים ואמוראים אשר ברור שלשני הצדדים במחלוקת יש אמת, וכל אחד מייצג דרך, שיטה וגישה להסתכל על הדברים. הפוסק הנקרא לבחור בין שניהם איננו נקרא לקבוע מי צודק והיכן מצויה האמת, אלא להכריע ביניהם. לצורך כך, קודם כל עליו להיות בשלום עם שניהם. עליו להכיר ביכולתה של המציאות להיות בסתירה פנימית. בהפכים השוכנים במציאות, אך גם בתוך לבו וברגשותיו. ממש כמו שר' נחמן הדגים זאת בעצמו כאשר פסק שלכל מאמין יש גם חלק בלבו שאיננו מאמין. האמונה הינה ספקטרום שיש בו רצף, חלקו מאמין וחלקו כופר. חלקו נשען וחלקו מנסה לעמוד בזכות עצמו. חלקו חי בארץ וחלקו נשען על השמים. זוהי מחלוקת שבקדושה שנוסדה כבר בריאת העולם. עוד מן הזמן שמידת השלום אמרה "אל ייברא- שכולו קטטה" (בראשית רבה, ח, ה). עם הקטטה הזו הולך האדם בתוך ליבו. ואם רוצה הוא להאמין מוכרח הוא להיעזר במידת השלום.

האמונה הינה אם כן "הכרעה" ואי אפשר שהאדם המאמין לא יעבור את הצומת הזו, בה עליו לבחור בין ימין לשמאל, בין חיוב לשלילה. ר' נחמן משווה הכרעה זו להכרעתו של הפוסק בין התנאים או האמוראים. הוא איננו קובע כי אחד מהצדדים הוא טועה, אלא דווקא מתוך השלום וההכרה שאמת וצדק יש בשני הצדדים. הכרעה זו היא תנועה של אמונה. היא עוד אחד מן הכלים של האמונה להתנהל בעולם חסר וודאות ורצוף מחלוקות כעולמנו.

הנה כי כן לימד אותנו ר' נחמן איך יכול אדם להיות מאמין גמור, ודווקא מתוך כך כופר. רק בהכירו בשני הצדדים באישיותו ומתוך שמכריע הוא להאמין, יוכל גם לפנות אל רבונו של עולם ולומר לו: "השם תעזור לי להאמין בך, תעזור לי להתקרב אליך. דווקא בגלל שאני כל כך מאמין בך, אינני יכול שלא להתמודד עם המקומות שבהם אתה חסר והתמודדות זו היא עצמה אמונה!".

אם נחזור לתחילת דברינו ולתחילת התורה שלפנינו, נוכל להוסיף ולומר שלאחר שהאדם עשה באופן נכון את בירור האמונה – בנאמנות מצד אחד, ומצד שני באמת בשלום – יכול הוא לזכות לקשר בלתי אמצעי עם הקב"ה, קשר של ייחוד. הנאמנות לבדה לא הייתה יכולה להגיע אל ייחוד זה ללא האמת, והאמת לבדה לא הייתה יכולה להגיע אליו ללא הנאמנות. הנאמנות לבדה הייתה דוחה כל מה שהייתה באה במגע איתו כחוצץ לנאמנות זו. ואילו האמת לבדה הייתה נותרת עם המגע עם הקרוב אך מתנתקת מן הבורא הרחוק. אכילה ללא שני קצוות אלה לא הייתה משיגה ייחוד.

יכולתה של מידת השלום להכיל את כל צדדי אישיותו של האדם, גם את הכופר שבו וגם את המאמין, היא המאפשרת לו להתוודע אל מה שמעבר לו. מתוך שמקבל הוא את עצמו, יכול הוא לקבל גם את שמעבר לו. לקשר שכזה קורא ר' נחמן ייחוד. והוא כל כך ישיר ובלתי אמצעי שהוא מעבר לשאלות האמת והנאמנות. הוא הדבר עצמו!