ליקוטי מוהר"ן | תורה ס"ז | בראשית לעיני כל ישראל

[חִבּוּר הַתְחָלַת הַתּוֹרָה בְּסוֹפָהּ] "בְּרֵאשִׁית לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" כִּי יֵשׁ עֲנָנִין דִּמְכַסְיָן עַל עֵינָא, שֶׁהֵם רוֹמִי רַבָּתִי וְרוֹמִי זְעִירָתָא כַּמּוּבָא (בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, פִּינְחָס דַף רנב קהֶלֶת י"ב) : "וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם" זֶה מְאוֹר עֵינַיִם, שֶׁהוֹלֵך אַחַר הַבְּכִיָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קנא:), שֶׁעַל יְדֵי הַבְּכִי הוֹלֵך וּמִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם וְזֶה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב כִּי בְּמִזְרָח חַמָּה זוֹרַחַת וּבְמַעֲרָב שׁוֹקַעַת נִמְצָא שֶׁמַּעֲרָב הוּא שְׁקִיעַת הָאוֹר וְכָל זֶה עַל יְדֵי בְּחִינַת הַבְּכִי, שֶׁעַל יָדוֹ מִסְתַּלֵּק מְאוֹר הָעֵינַיִם כַּנַּ"ל שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל כִּי מַעֲרָב רָאשֵׁי תֵבוֹת: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (יִרְמְיָה ל"א), (כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל) כִּי שְׁכִינָה בְּמַעֲרָב (בָּבָא בַּתְרָא כה) וְהַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת, כִּבְיָכוֹל עַל יִשְׂרָאֵל בְּחִינַת (יִרְמְיָה ל"א) : "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" שֶׁהִיא בּוֹכָה עַל צָרַת יִשְׂרָאֵל, הַמְפֻזָּרִים בַּגּוֹיִים וְאֵינָם עַל מְקוֹמָם וְעַל כֵּן שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב כִּי עַל יְדֵי הַבְּכִיָּה מִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת כּתֵל הַמַּעֲרָבִי שֶׁשָּׁם הַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי בְּ"מַעֲרָב" שָׁם רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כַּנַּ"ל וְיֵשׁ מְאוֹרֵי אוֹר וּמְאוֹרֵי אֵשׁ (עין זוהר בראשית כ:) וְהֵם זֶה לְעֻמַּת זֶה שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ כּחַ לִמְאוֹרֵי אוֹר, אֲזַי נִכְנָעִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְכֵן לְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁנִּכְנָעִין וְנִסְתַּלְּקִין מְאוֹרֵי אוֹר, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי מִתְגַּבְּרִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְזֶה בְּחִינַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִקְדָּשׁ, בְּחִינַת (אֵיכָה א) : "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בָּעַצְמתַי" כִּי נִתְגַּבְּרוּ מְאוֹרֵי אֵשׁ עַל יְדֵי שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מְאוֹרֵי אוֹר בִּבְחִינַת "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" כִּי הַבְּכִיָּה הוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת מְאוֹרֵי אוֹר כַּנַּ"ל וַאֲזַי מִתְגַּבְּרִין, חַס וְשָׁלוֹם, מְאוֹרֵי אֵשׁ בְּחִינַת: "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ" וְכוּ כַּנַּ"ל

*

אומר ר' נחמן: יש שני עננים שמכסים את העיניים הנקראים 'רומי רבתי' 'ורומי זעירתא', רומי כידוע זו מלכות רומי שהיא מלכות אדום, הגלות האחרונה, הגלות שלנו. אנחנו נמצאים היום בתוכה, אולי כבר  בסופה של מלכות זו אבל עדיין בה. גם אם פיסית אנו בארץ ישראל, רוחנית אנו חיים במרחב של תרבות המערב, ששורשיה נעוצים במחשבת אדום-עשיו, תרבות שבה האני הוא המרכז. מסתבר שכשאדם מתמקד באני והאני שלו הופך להיות נקודת המרכז, אז הוא נהיה קצר רואי. עננה מכסה את עיניו- זוהי עננה של רומי. פתאום הוא כבר לא כל כך רואה את מה שמעבר לו, ואם הוא רואה אז זה באופן מטושטש. כך אנו רואים שבתרבות המערב ששמה את כל מבטחה באני, קיומו של האחר מוטל בספק. באופן כללי שאלת הקיום של כל מה שמחוצה לי היא אחת  השאלות הבוערות בתרבות המערב, ולמה? כי כאשר מציבים את האני במרכז, אז באופן ברור וטבעי כל אחד נהיה קצר רואי לגבי מה שמעבר לו ואז הוא מטיל ספק במה שמחוצה לו. 

התיאור ששרטטנו זה עתה על האני הוא רומי זעירתא – רומי קטן. מי ששם את מבטחו על האני, עדיין יש לו איזו שהיא נקודה להשען עליה; אבל יש רומאיות גדולה יותר - שגם אותה אנחנו מכירים בתרבות המערב וכיום היא הרבה יותר נוכחת - וזה המקום שאפילו אין אני, האני כשלעצמו כבר לא יכול להיות לנקודת משען. זהו כבר ניהיליזם ופוסט מודרניזם, מקום של פירוד גמור, של כאוס תרבותי שרואה וחווה את המציאות כמפוזרת ומפורקת לחלוטין. הכאוס הפוסטמודרני הוא פועל יוצא של המפעל המודרני.  אם שמים את האני במרכז כבר נוצר חיץ בינו לסובב אותו ולא פלא שכל תמונת עולמו נראית בעיניו חצויה ומפורדת המצביעה על פירוד עקרוני במציאות שאי אפשר לגשר עליו. לפי השקפה זו, באמת אין שום קשר אמיתי ומהותי בינינו. זה הענן השני שהוא 'רומי רבתי' שר' נחמן מתאר כאן. זה מקום הרבה יותר חזק אבל הוא נובע מאותה רומאיות ראשונה, בשניהם יש עננים שמכסים את העיניים.

אולם מסתבר שהגלות הזאת של אדום של תרבות המערב, איננה טעות מקרית, אלא מהותית בהוויה ומקופלת בה כבר מששת ימי בראשית. על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום" דורשים חז"ל (בראשית רבא ב) אלו ארבע גלויות: תהו – בבל, בהו – פרס, חושך – יוון, על פני תהום – רומי. התורה פותחת את מעשה בראשית עם גלויות אלו, משמע שמהותיות הן בבריאה (מהר"ל). משמע שהחשיבה המערבית שדובר עליה לעיל היא לא המצאה פילוסופית, אלא היא באמת יסוד בעל אחיזה חזקה במציאות. זו עובדה קיימת שכל אחד מאתנו מכיר בה, שיש לכל אחד איזה 'אני' שהוא מרגיש בו את המקום הכי ודאי, הכי מרכזי בהוויה שלנו. הפירוד האינסופי שיש ביני לבינך, אינו המצאה של תרבות המערב, אלא גם הוא קיים מששת ימי בראשית. כבר שם אנחנו למדים על כך שביני לבינך רובצת תהום.

בלשון התורה ובלשון חז"ל 'מערב' נקרא 'אחור' – "אחור וקדם צרתני" (תהלים קל"ט, ה'), כך בפסוק "ימה וקדמה צפונה ונגבה" (בראשית כ"ח, יד'), קדמה זה מזרח וממילא מערב זה אחור. כשאדם עומד מול המזרח ומימינו הדרום ומשמאלו הצפון - המערב נמצא מאחוריו. באופן מהותי יותר ניתן לומר שאיש המערב טוען שהעולם מראה לנו את אחוריו - העולם מראה לנו את האחור אבל לא מראה לנו את הפנים. המערב הוא מקום שקיעת השמש, מבחינתו של איש המערב העולם הוא בשקיעה מתמדת - העולם חשוך. השמש השוקעת מבטאת את החשיכה של המציאות, את המקום שבו המציאות מראה לנו את האחוריים ולא את הפנים - היא לא מראה לנו את הפנימיות, היא לא מראה לנו את כוונתה ואת סודה, היא לא מאירה לנו. המציאות אפילו באור יום, היא מציאות חשוכה, במובן הזה שהיא מראה לנו את פני השטח של הדברים, את החיצוניות שלהם, ולא את הפנימיות. המערב הוא זה שמצביע על השקיעה הזו, ומבכה עליה. "רחל מבכה על בניה" ר"ת מערב. ר' נחמן מזכיר את הגמרא שאומרת שהראייה הולכת אחר הבכי, שהבכי הולך ומסלק את מאור העיניים. תרבות המערב היא הבכי, הבכי על השקיעה, בכי המכנס את האדם בתוך עצמו, מקצר את ראייתו ומפזר עננים המכסים את עיניו.

אמנם יש לא מעט גאווה בליבה של תרבות המערב על החשיכה שהיא מצביעה עליה. לדעתה, הוודאות האחרונה שנותרה לו לאדם היא חוסר הוודאות וגאה היא לעמוד עליה ולהעמיד אחרים עליה, גם במחיר חורבן עולמם. אך בסופו של דבר, למרות גאוותה זו, יודעת גם היא שראשיתה בחשיכה, בחוסר הוודאות, בריק. כל הישג המצביע על עוד חוסר וודאות, כל פירוק, כל ביקורת, הינם יחד עם ההצלחה, גם נפילה המגדילה את החלל, שקיעה המתמדת, נפילה ללא סוף לתהום. הדבר הוודאי היחידי שיודעת היא בוודאות הוא הנפילה ורק בה ובשכמותה נותנת היא אמון. הסוף ברור, הסופיות נתונה, המוות וודאי ובינתיים "אכול ושתה כי מחר נמות". אין זו נהנתנות פשוטה, אלא נהנתנות מתוך ייאוש המתנפצת על קיר הקיום האטום. "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", אומר אביה של אדום ומגלה שההעדפה שלו של נזיד העדשים איננה רק נהנתנות אלא ייאוש מן הבכורה. גם מה שנשאר (אכול ושתה), איננו אלא סוג של אין ברירה (כי מחר נמות). כך גם 'עיקרון הוודאות' המרכזי כל כך בחשיבה המודרנית המערבית מתנפץ אל עבר הוודאות כבאין ברירה, מהי הוודאות? מה שאי אפשר להטיל בו ספק, כך תאמר. משמע הוודאות היא ההתנפצות האחרונה בתהום הספק, הקרקעית שלה, ובדרך כלל גם היא איננה אלא מבשרת את הוודאות שבחוסר הוודאות וממשיכה את נפילתה אלי תהום.

לעומת המערב, בצידו השני של העולם מתקיימת לה תרבות המזרח, תרבות שמבטה פונה אל הזריחה שבמציאות. זו רואה במציאות דווקא את האור ולכן היא גם זו שסוגדת לשמש, לירח, לכוכבים, או לכל מה שהיא רואה בו כוח ואור. היא כלל לא מסתכלת על השקיעה מכיוון שאחרי כל שקיעה תבוא זריחה. היא מצביעה על הקיום שיש במציאות, על האור, על הכוח, על החוק, על הסדר, היא מראה את האור שיש במציאות וסוגדת לו. מסוגלת היא לסגוד לא רק לשמש עצמה אלא לכוחות אחרים במציאות המבטאים לדעתה את הכוח והעוצמה הבוקעים ממעמקי הקיום. הלילה והחשיכה אינם אלא מדגישים את הפלאיות שבזריחה ולכן מתפעל איש המזרח דווקא מן העוצמות המתגלות בתוך עולם החומר הסופי ורואה בהם עדות לאינסופיות הטמונה בהם. זו תרבות המזרח.

*

באותו מנעד שמתוח בין מזרח למערב, היכן מתמקם לו היהודי? היכן נמצאת השכינה? אומרים חז"ל שהשכינה במערב (בבא בתרא כ"ה, א'), והשאלה שעולה היא מה היא עושה שם? למה השכינה דווקא במערב? היהדות בוודאי מתנגדת למזרח, היא מתנגדת לעבודה זרה, לעבודת אלילים. זאת אנו רואים בתורה כולה. אבל מה היא עושה במערב החשוך ושמשו השוקעת? מסתבר שגם היהדות רואה את הסופיות שבמציאות, רואה את המוות, את החלל, את הריק, אבל בהבדל אחד -  ממאנת היא להינחם. עומד היהודי במערב ורואה את שקיעת השמש, את החושך, את התהום וממאן להינחם. גם הוא בוכה אבל זה בכי אחר, בכי על "בניה כי איננו". גם היא מצביעה על ה 'אין' ("כי איננו") אבל בכיה איננו של ייאוש אלא של געגועים. אותו המקום שהביא את תרבות המערב אל הייאוש ולתהום, אותו מקום עצמו – אצל היהודי הוא צעקה וקריאה. אותה חשיכה, אותו צמצום, אותה סופיות, אותו מוות, אותם דברים שאיש המערב מצביע עליהם –אלה מעוררים ביהודי את הצעקה את הקריאה, את התפילה. 

היהודי ממאן להתייאש ולומר שזה חזות הדברים, שזה הכל; אלא הוא ממשיך להאמין שדווקא בגלל שהחשיכה היא כל כך גדולה במציאות, דווקא בגלל זה הוא מאמין באור שחבוי מאחוריה ומעבר לה וממאן להינחם. הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג דורש 'מדרש תמונה' את אותו פסל נוצרי של שתי נשים האחת גבוהה ותמירה, גלויית עיניים, ולעומתה ניצבת אשה שניה – שפופה כפופה ומכוסת עיניים; הפסל הזה מנסה לתאר את הנצרות כאותה אשה גלוית עיניים שזכתה לראות את האור ולעומתה את היהדות, בלעג, כאותה אשה מכוסת עיניים המסרבת לראות את האור. פרנץ רוזנצווייג לוקח את אותו פסל וכביכול מקבל את התמונה אך לא את הפרשנות - לא את המשמעות של התמונה. הוא אומר: 'נכון, הנוצריה היא גלוית עיניים, והיהודיה מכוסת עיניים. אבל דווקא הנוצריה גלוית העיניים היא זו שבעיניים הפתוחות שלה שמה את כל העולם בחשיכה. כמה שלא יקרע האדם את עיניו ויפתחם לרווחה לא יראה אלא את סופיותו של העולם למולו, עדיין יישאר בחשיכה. "חושך על פני תהום, חושך זה יוון" – מקורה של תרבות רומי הוא ביוון וחשכה של זו רובץ על פני תהומה של רומי, כביכול מט הוא שם לנפול. גם היסטורית, רומי לקחה את התרבות היוונית ואת האלים היוונים וגייסה אותם לתרבות שלה ובעצם המשיכה את התרבות היוונית. פקיחת העיניים, כאותו חטא קדמון, הינה סימן לגלות מן העולם המואר והפנימי שבגן. הנוצריה גלוית העיניים היא זו שמצביעה על החשיכה ועל השקיעה בעולם, על האחוריים שיש במציאות – וטוענת שזו כל המציאות. ואכן, כך גם נראית המציאות – אחורית, שוקעת, חשוכה.

מה עושה היהודי מול כל החושך הזה? ממאן להינחם! הוא עוצם את העיניים כדי לפקוח את מבטו לראייה גבוהה ושלמה יותר. בדומה לקריאת שמע בה אנו עוצמים ומכסים את העיניים כדי לפקוח עין להתבוננות בייחוד האלוקי ובאינסופיותו. מיאון זה הוא ראשיתה של האמונה– המיאון לקבל את הייאוש והסירוב לקבל את החשיכה. הקריאה הגדולה שיש ליהודי לומר היא "שאף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו" – אפילו שיש חשיכה ודווקא אולי בגללה היהודי לא רואה אותה כתמונת עולם שאין בלתה, אלא כהסתר פנים בלבד ושם את כל מה שנמצא מאחורי הסתר זה מול עיניו הפנימיות.

כך טוען עמנואל לווינס שהמונותאיזם נמצא בדיאלוג עם שתי תפיסות: מצד אחד המונותאיזם נמצא בדיאלוג עם הפולותאיזם – ריבוי האלים, ומצד שני נמצא בדיאלוג עם האתיאיזם. יש במונותאיזם - באמונה בא-ל אחד - משהו מזה ומשהו מזה. מצד אחד יש מכנה משותף עם האלילות- בדתיות שלהם, שכן הדתיות היא המענה לשאלה המהותית: 'למה כל זה? בשביל מה כל זה? בשביל מה אני פה? למה אני חי? מה התכלית שלי בעולם?'. זאת שאלה דתית דרכה מחפש האדם הדתי את הייעוד, את התכלית ואת התוכן. השאלה הזו היא כל כך חזקה, שבמשך שנים ארוכות היה ברור שהתשובה האתאיסטית פשוט לא באה בחשבון. במשך שנים רבות מאד האתיאיזם נתפס כחוסר מוסריות. 'אני שואל אותך למה אני פה, בשביל מה התכלית של העולם, ואתה עונה לי 'סתם, כלום'. זו הפקרות, זה לא מוסרי לומר דבר כזה, 'תענה תשובה, תגיד לי אבן, שמש, כבוד, אהבה, תאווה, אוכל, אבל משהו, אל תשאיר אותי בלי כלום'. השאלה הזו שבוערת בעצמותיו של האיש הדתי לא מקבל מענה בתשובה האתאיסטית. האלילות מוכנה לסגוד לסופי ובלבד שיהיה לה מענה לשאלת הקיום שלה. הצד השווה שבין המונותאיזם והפולותאיזם הוא בדתיות שלהם, ששניהם מתייחסים לשאלה הדתית הזו. 

מצד שני, ממשיך לווינאס, יש גם משהו שמחבר בין המונות' לאתאיזם, ומהו? ששניהם לא מקבלים את העולם הזה כתשובה. גם המונות' וגם האתאיזם לא מקבלים את העולם הזה, הסופי, כתשובה. המונות' לא מקבל את העולם הזה כתשובה ולכן מרחיק את תשובתו אל מעבר לעולם, והאתאיזם נשאר עם האי-תשובה, כטענה במציאות, ריקנית ככל שתהיה. אבל בנקודה זו שניהם שווים, שניהם במערב, שניהם נמצאים בצד החשוך, אך עם נקודת הבדל אחת משמעותית - שהיהודי ממאן להינחם, הוא לא מוכן לקבל את התמונה הזאת כסופם של דברים. גם הוא כביכול מסתיר את העיניים שלו כדי לראות באיזו עין אחרת – נצחית – את האור שנמצא אי שם מאחורי ההסתר הזה. במין מסירות נפש, כמו מישהו שצועק 'שמע ישראל' ועוצם את העיניים שלו, היהודי ממאן לקבל את המציאות הזאת הגלויה והחשוכה של תרבות המערב וטוען לאור שמסתתר מאחורי הסתר הפנים הזה.

*

וְיֵשׁ מְאוֹרֵי אוֹר וּמְאוֹרֵי אֵשׁ (עין זוהר בראשית כ:) וְהֵם זֶה לְעֻמַּת זֶה שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ כּחַ לִמְאוֹרֵי אוֹר, אֲזַי נִכְנָעִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְכֵן לְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁנִּכְנָעִין וְנִסְתַּלְּקִין מְאוֹרֵי אוֹר, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי מִתְגַּבְּרִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְזֶה בְּחִינַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִקְדָּשׁ, בְּחִינַת (אֵיכָה א) : "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בָּעַצְמתַי" כִּי נִתְגַּבְּרוּ מְאוֹרֵי אֵשׁ עַל יְדֵי שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מְאוֹרֵי אוֹר בִּבְחִינַת "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" כִּי הַבְּכִיָּה הוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת מְאוֹרֵי אוֹר כַּנַּ"ל וַאֲזַי מִתְגַּבְּרִין, חַס וְשָׁלוֹם, מְאוֹרֵי אֵשׁ בְּחִינַת: "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ" וְכוּ כַּנַּ"ל

האור הוא ההיפך מאותו ערפל שפיזרה תרבות המערב מול עיניו של האדם, הוא היכולת להאמין בקשר אמיתי עם האחר. אומר לנו ר' נחמן שהאור הוא חיוני לאדם. אדם שאין לו אור - יש לו אש. אור זה הינו חיוני כל כך שהעדרו גורם לאש שתתלקח בעצמות האדם לפצותו על העדר אור זה. אך בעוד האור מאיר את השני, האש מכלה ושורפת, כביכול מנסה היא לייצר את האור החסר לה מתוך עצמה אלא שמתכלה היא בשל כך. האש היא התאווה המנסה לפרנס את האהבה שחסרה לה מתוך עצמה. לכן ברגע שנסתלקו מאורי האור מן המקדש ונסתלקה השכינה, החלה לאחוז האש בבית המקדש. אך בכל זאת השכינה עודנה במערב - והכותל המערבי, שריד של חורבן, של שקיעה, הוא אותו המקום בו היהודי ממאן להינחם ושומר את אותו קצה אור שבקצה המנהרה: 'אני יודע שחשוך, אני יודע שהשמש שוקעת, אך יודע אני שזהו רק הסתר פנים'. הבכי של רחל הוא האחיזה האחרונה בקצה האור, בקצה המנהרה, אחיזה ששומרת על השפיות של היהודי, שומרת עליו שלא יבער באש, שלא יישרף, שלא יבער באש של הפירוד, של התאוות, של היצרים, כי כשאין אור – יש אש. לכן בהמשך אומר ר' נחמן:

נִמְצָא, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עַל הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעַ מְאוֹרֵי אֵשׁ, וּמִתְגַּבְּרִין מְאוֹרֵי אוֹר, שֶׁהֵם בְּחִינַת שַׁבָּת כַּנַּ"ל מִתְאַבֵּל רָאשֵׁי תֵבוֹת: "לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכל משְׁבתֵיכֶם" (שְׁמוֹת ל"ה) כִּי עַל יְדֵי שֶׁמִּתְאַבְּלִין, נִכְנָעִין מְאוֹרֵי אֵשׁ כַּנַּ"ל

תיקון חצות נאמר באמצע הלילה בשיא החשיכה. ולפי דברינו אנו מבינים. הוא מתאבל בחשיכה הכי גדולה כדי שלא תאחז בו האש. "לא תבערו בכל מושבותיכם". ההתאבלות על החורבן היא המיאון להינחם, האחיזה בקצה האור, האמירה של האדם המאמין שהוא עדיין מחכה אע"פ שיתמהמה לאותו אור שיבוא, וזה מה ששומר עליו שלא יאחז בו האש. שאותה חשיכה שהוא נמצא בה לא תצית אצלו את להבת החורבן. אם כך מהו אותו האור?

*

וְזֶה בְּחִינַת הַהַעֲלָמָה, שֶׁנִּתְעַלֵּם הַיּפִי וְהַפְּאֵר שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כִּי יֵשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא הַיּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ל"ט) : "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" בְּחִינַת (תְּהִלִּים מ"ח) : "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ" (ועין זוהר ויגש רו:) כִּי זֶה הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי שֶׁהוּא בְּחִינַת יוֹסֵף הוּא הַהִדּוּר וְהַיּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם וּכְשֶׁזֶּה הַיּפִי וְהַפְּאֵר נִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזֶּה הַצַדִּיק שֶׁהוּא הַיּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִתְפַּרְסֵם וְנִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם אֲזַי נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּכְלָל בְּזֶה הַחֵן הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק שֶׁהוּא הַחֵן וְהַיּפִי שֶׁל הָעוֹלָם דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו וְנִכְלָל בּוֹ נִפְתָּחִין עֵינָיו וְיָכוֹל לִרְאוֹת וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ [בְּסִימָן סו] שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמִּתְקָרֵב לַצַּדִּיק אֲמִתִּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת (מִשְׁלֵי י) "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" בְּחִינַת יְסוֹד הַפָּשׁוּט, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִין כָּל הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת

איך מאירים את העולם? אומר ר' נחמן : על ידי הצדיק. 

כמובן שאין זה מקרי שלרחל אמנו נולד יוסף שהוא צדיק יסוד עולם. "רחל מיאנה להינחם", על מה היא מיאנה להינחם? על בניה כי איננו. גם היא מתאבלת על האין, גם היא נמצאת במקום הזה של האין, גם היא נמצאת במקום של התהום, אבל על מה היא מתאבלת? על הבנים שלה, על בניה כי איננו, על כך שאין לה בנים, על כך שאין לה פירות, שאין לה חיים, שאין מי שימשיך את האור. פריה ורבייה הוא ביטוי למקום של חיוניות, של פירות, של גדילה וצמיחה, וזה מה שרחל רוצה. היא זוכרת עוד כשהיא עצמה חכתה לילד ולא היה לה, שהבית שלה היה שומם. היא זו שידעה גם אז למאן להינחם, היא זו שידעה שהיא רוצה ולא מוותרת על כך שיהיו לה פירות, שתהיה לה חיוניות. היא זו שתלמד אותנו בגלותנו לא לוותר על אותה חיוניות ולמאן להינחם על בניה. אדם שרוצה משהו, הוא כבר מרגיש מבפנים אם יש בזה חיוניות אם לאו, אי אפשר להטעותו. חיים מרגישים מבפנים. באה החסידות, רצתה להביא לפנינו יהדות עם חיים ושמה את הצדיק במרכזה. לא די במילים כתובות, צריך צדיק חי ונושם שיעביר לנו את החיוניות הפנימית הגועשת במילים ואת האור שבהם. היהדות היא לא רק אמת של השקפת עולם תיאורטית אלא של חיים. הצדיק חי את האמת הזו, הוא לא מוכן להסתפק ברהיטות ובהירות התוכן אלא בעיקר בחיוניות שטמונה בדברים. החיבור לצדיק מעורר בחסיד את החיוניות הזו ומניע אותו לשאול שאלות מן החיים, ולא שאלות תאורטיות בלבד. היהדות עוברת במסורת, דרך החיים מאב לבן. לבנים אלו התגעגעה רחל אימנו.

לתרבות המערב אין בנים, יש לה תלמידים. גם "אותו האיש" אינו מבניה אלא בנו כביכול של העליונים, לטענתה, וממילא גם ההולכים אחריו הם תלמידיו ולא בניו (רוזנצוויג). אין היא מאמינה ששלמות אמיתית יכולה להיות בבן תמותה וממילא גם בה יש מעין יאוש מן האדם באשר הוא. אם אין בתרבות המערב בנים הרי שגם אין לה מנהיגים, שכן, בניגוד היחס הבן לאביו, אין לתלמיד אמון במנהיג באשר הוא. דמותו דמות מורה ולא דמות אב, אין דבריו מועברים במסורת אלא צריך הוא להוכיחם בכל פעם מחדש בכל דור. להיפך יש "מסורת" שלא לקבל שום מסורת בתרבות המערב אלא להתחיל כל חשיבה ללא הנחות יסוד מוקדמות. גם הדמוקרטיה הינה סוג של שלטון ללא מנהיג, אשר מתוך החשש וחוסר האמון בכל מנהיג שהוא, מחליפה היא את מנהיגיה מעת לעת.

לעומת זאת לחפש את הצדיק משמעו לחפש מנהיג. 'מי ינהיג אותי, למי אני יכול להאמין, למי יש את האור, אצל מי אני יכול להרגיש שכשהוא אומר את מה שהוא אומר הוא הרוויח את זה מתוך התנסות אישית ויש למלים שלו כיסוי אמיתי בתוך החיים ויש לו קנין אמיתי בהם, אחרי מי אני יכול ללכת בביטחון, אולי בעיניים עיוורות - כהמשך למשל שלנו על האישה כסויית העיניים – למי אני יכול להאמין ולא רק להסכים.

ובהמשך התורה מצטט ר' נחמן את התיקוני זוהר שדורש "בראשית- אותיות ראש בית". מן הסתם התיקוני זוהר רוצה ללמדנו שכל סיפור בראשית ובריאת העולם בא ללמדנו שיש "ראש בית" לעולם, יש מנהיג לבירה. ר' נחמן מצטט אותו כדי להוסיף ולומר שצריך שיהיה ליהודי מנהיג כזה שמזכיר לו את מנהיגו של עולם. ויותר מזה, יתכן אף להחריף את הטענה ולומר, שאי אפשר להעביר את הרגש החי של עולם מונהג ומושגח בכלים של תרבות המערב. תמונת העולם המערבית מציירת את העולם ללא מנהיג, עולם בעל חוק וסדר אך ללא השגחה וכל זאת כיוון שהכלים שלה הם חסרי הנהגה. לפי דברי ר' נחמן אפשר לומר שבשביל להרגיש את "ראש הבית" של העולם צריך "ראש בית" לעצמך- צריך צדיק.

תרבות המערב לא מלמדת אותנו להאמין בצדיקים וללכת אחריהם. עושה היא הכול בכדי לשמור על האדם מאמון גורף באף אחד ובשום דבר. היהודי יודע שאמון גורף בכל אחד הינו בלתי אפשרי בכל זאת ממאן החסיד להנחם מלמצוא צדיק שיאיר את עיניו בעולם הזה החשוך, שילמד אותו תורה חיה, נושמת, שיראה לו איך מקיימים את תורת ה' בעולמנו הנמוך והאנושי.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php