דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה ע"ג | לכל נפש יש שם

קובץ טקסט

 

מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה, יִהְיֶה רָגִיל בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים כִּי אֲמִירַת תְּהִלִּים מְסֻגָּל לִתְשׁוּבָה כִּי יֵשׁ נוּן שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה ומ''ט שְׁעָרִים יָכוֹל כָּל אָדָם לִכְנס בָּהֶם וּלְהַשִּׂיגָם אַך שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים הוּא בְּחִינַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל כִּי גַּם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך מָצִינוּ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מַלְאָכִי ג) : ''שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'' וְאֵלּוּ הַמ''ט שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הֵם בְּחִינַת מ''ט אוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁמוֹת שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָ-הּ כִּי כָל שַׁעַר וָשַׁעַר יֵשׁ לוֹ אוֹת מִמ''ט אוֹתִיּוֹת הַשְּׁבָטִים וְהִנֵּה הַכּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶך וְאַף עַל פִּי כֵן לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה כִּי יֵשׁ אֶחָד שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת כְּלָל לִתְשׁוּבָה וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה אֵינוֹ זוֹכֶה לְהַגִּיעַ אֶל הָאוֹת וְהַשַּׁעַר שֶׁל תְּשׁוּבָה הַשַּׁיָּך לוֹ וַאֲפִלּוּ אִם מַגִּיעַ לְשָׁם, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַשַּׁעַר שֶׁל תְּשׁוּבָה סָגוּר וּמֵחֲמַת כָּל זֶה אֵין הָאָדָם זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה וְעַל יְדֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה הוּא מִתְעוֹרֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְגַם זוֹכֶה עַל יְדֵי תְּהִלִּים לְהַגִּיעַ אֶל הַשַּׁעַר וְאוֹת הַשַּׁיָּך לוֹ וְלִפְתּחַ הַשַּׁעַר נִמְצָא שֶׁזּוֹכֶה עַל יְדֵי תְּהִלִּים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְזֶה בְּחִינַת (שְׁמוּאֵל ב כ''ג) : נְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מוֹעֵד קָטָן טז:) : שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ סֵפֶר תְּהִלִּים שֶׁיָּסַד עַל יְדֵי זֶה הוּקַם עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה כִּי עַל יְדֵי תְּהִלִּים זוֹכִין לִתְשׁוּבָה כַּנַּ''ל וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֲבוֹדָה זָרָה ד:) : לא הָיָה דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹרוֹת תְּשׁוּבָה לְיָחִיד וְכוּ נִמְצָא שֶׁעִקָּר הוֹרָאַת הַתְּשׁוּבָה עַל יְדֵי דָּוִד הַמֶּלֶך וְעִקָּר הַתְּשׁוּבָה שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶך הוּא סֵפֶר תְּהִלִּים שֶׁאֲמָרוֹ בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מְאד וּבְרוּחַ הַקּדֶשׁ עַד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל לִמְצא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך סֵפֶר תְּהִלִּים וְלִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה עַל יְדֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים כַּנַּ''ל וְעִקָּר הִזְדַּכְּכוּת שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ שֶׁהֵם מ''ט אוֹתִיּוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מ''ט שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הָיָה בְּמִצְרַיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת מֵצַר הַגָּרוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִלָּאָה (כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ''יזַ''ל וְעַיֵּן שָׁם וְהָבֵן הֵיטֵב) וְעַל כֵּן אַחַר שֶׁנִּזְדַּכְּכוּ שָׁם בְּמִצְרַיִם וְזָכוּ לָצֵאת מִשָּׁם סָפְרוּ מ''ט יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהֵם כְּנֶגֶד מ''ט שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת מ''ט אוֹתִיּוֹת הַנַּ''ל וּבַיּוֹם הַחֲמִשִּׁים, אָז ''וַיֵּרֶד ה עַל הַר סִינַי'' (שְׁמוֹת י''ט) זֶה בְּחִינַת ''וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'' בְּחִינַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּחִינַת שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים כַּנַּ''ל וְזֶהוּ: ''וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתוֹ'' סוֹפֵי תֵבוֹת הֵם אוֹתִיּוֹת תְּהִלִּים וְאוֹתִיּוֹת תְּשׁוּבָה כִּי עַל יְדֵי תְּהִלִּים זוֹכִין לִתְשׁוּבָה שֶׁהִיא בְּחִינַת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וְכוּ כִּי מ''ט שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הֵם בְּחִינַת מ''ט אוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, לְהִזְדַּכֵּך שָׁם כַּנַּ''ל וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִין, שֶׁבִּימֵי תְּשׁוּבָה, דְּהַיְנוּ בֶּאֱלוּל וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין אָז בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים כִּי אֲמִירַת תְּהִלִּים מְסֻגָּל לִתְשׁוּבָה כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאד לַעֲסֹק תָּמִיד בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים כִּי תְּהִלִּים הוּא הִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מְאד מְאד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַשְׁרֵי שֶׁיּאחַז בּוֹ.

*

"מי שרוצה לזכות לתשובה"- בדרך כלל בשפה השגורה מדברים על זה ש'צריך לעשות תשובה'. זאת אומרת ,לא שואלים אם אתה 'רוצה', אלא מדרבנים ש'צריך'. וכן את התשובה בדרך כלל 'עושים', פועלים ומתקנים ולא 'זוכים' כמתנה מלמעלה, כפי שמכנה את זה ר' נחמן בתחילת התורה בה אנו עוסקים. כנראה שאת מ"ט השערים של התשובה אפשר אכן לעשות, אבל את שער החמישים צריך לרצות! בשבילו צריך לזכות! וגם אז לא בטוח שיזכה!! ומהו שער החמישים? מסביר ר' נחמן שהוא בחינת תשובתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. כתוב במדרש (חולין דף ס') על שעיר ראש חודש שמובא כ"חטאת לה' ". ומה כביכול חטאתו של ה'? אומר הקב"ה במדרש "הביאו עלי כפרה, שמיעטתי את הלבנה", כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש סליחה, כפרה, מבקש, מודה באשמה 'שאני מיעטתי את הלבנה ואני צריך שיכפרו עלי'. יש אם כן מ"ט שערים של תשובה שהם מצידו של האדם, אבל יש מקום אחד, שער עליון, שבו הקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תשובה. אם אדם זוכה לתשובה הזאת, והוא מצליח להגיע למקום זה, הקב"ה בכבודו ובעצמו עונה ואומר לו 'אני אשם, אני עשיתי את הכל, אני זה שגרמתי לך את זה. דע לך שאמנם על מ"ט חלקים מן החטא אתה אחראי, אבל ישנו חלק אחד מתוך החמישים שעליו אני אחראי, אני הוא זה ששמתי לך שם בפנים את החיסרון הזה, את הקושי הזה ואת הניסיון הזה'. הקב"ה מודה שהוא, שברא ויצר הכול, גם לו יש חלק ושותפות במה שקרה. לא רק אני לבדי נמצא בסיפור הזה, כפי שבדרך כלל נדמה לו לאדם ברגעים של ירידה ,כישלון וחטא. אמנם נכון, על מ"ט שערים אני אחראי אבל יש חלק אחד עליון שמבחינתו אפשר לומר שהקב"ה הוא שהכניס אותי לתוך הבוץ הזה והוא חלק מהסיפור. להגיע לשער הזה בו הקב"ה אוסף אותך אליו ומנחם אותך ואומר 'לא בכול אתה אשם ,גם אני חלק מן המחדל ומן הטעות', להגיע לשער הזה , משמעו להגיע לתשובה בעצמה.

אך כדי להגיע לשער החמישים יש לעבור קודם כל דרך כל מ"ט השערים שלפניו. רק אם אדם התאמץ ועשה את שלו יוכל הקב"ה לבשר לו שגם הוא 'לוקח אחריות' על חלקו שלו. וכדי לזכות לתשובה זו של הקב"ה, בצורה נקייה וכנה, צריך אדם לעבור את כל מ"ט השערים. אדם לא כך סתם יכול ולבוא ולטפול את האשמה על הקב"ה ולזרוק אחריות. אם רק יזרוק אחריות הוא לא יגיע לשער שלו, כפי שמתאר ר' נחמן בתיאורו הציורי. אם אדם לא יעשה מאמץ, הוא לא ידע למצוא את השער האמתי שלו, שהוא התשובה שלו, לזהות מה בדיוק התיקון שלו ובאיזה אופן עליו לעשות אותו. פה נדרש האדם לעבודה של חיפוש, ניסוי ותעייה במ"ט דרכים ואופנים, בכול חלקי הנפש ומידותיה עד שימצא את השער שלו. ללא מאמצים אלה גם אם הקב"ה יפתח את עבורו את השער הוא לא יוכל להיכנס דרכו, כי נפשו במקום אחר. כל עוד עדיין רובצת עליו אשמה, אחריות, הוא לא יכול לבוא לפני הקב"ה ולומר בכנות 'אני עשיתי את כול שיכולתי, את אחריותי מילאתי, מעתה האחריות שלך'.

בתשובתו של ה' יתברך הקב"ה כביכול אומר לו לאדם 'אני הוא ששמתי בך את המכשלה הזו ובמטרה שתשוב אליי, ואם אתה מצליח להגיע עד המקום הזה של תשובה וחרטה על החלק שלך, אז תזכה לכך שהשער יהיה פתוח עבורך אכן לשוב'. שער פתוח, משמעו שהתשובה הפכה להיות מקום מפולש שיש לו שני צדדים ושאיננו רק מעשה השרוי בתוך עצמו, אלא מקבל הוא מענה מהצד השני, ושהעובר דרכו אכן שב אל ה'. "כי באמת דוד לא היה ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד."  דוד עבר את כל מ"ט שערי התשובה וזכה לניקיון גמור כזה שהוא יכול היה לבוא ולהגיד לקב"ה 'זה לא אני, זה אתה. אם נשאר בי איזה שמץ קטן של חטא זה ממך, כי על כל שער ושער משערי התשובה אני בקשתי סליחה, ועל כל שער הצטערתי, ועשיתי תיקונים מתיקונים שונים'. כי באמת יש מ"ט אופנים של חרטה, יש חרטה של חסד, ויש חרטה של גבורה, ויש חרטה של תפארת, ויש חרטה של נצח, הוד ,יסוד ומלכות, ויש בחינות ובחינות של בחינות בתוך כל דבר ודבר. יש חרטה שצריכה גבורה כדי לזכות לתשובה, רק הגבורה היא זו שתוציא את האדם מן הבור אליו נפל. יש תשובה שבשבילה אדם צריך חסד, להתבטל לפני ה' ולהגיד 'ה' אני מתחרט חרטה גמורה אבל אני לא יכול לצאת מפה, רק אתה תוציא אותי מפה, חסד גמור אני צריך', כמו שהיה במצרים שעם ישראל היו במ"ט שערי טומאה ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו היה יכול להוציא אותם. אבל רק אם אדם זוכה להתחסדות כנה כזו עם קונו זוכה שהקב"ה מרכין ראש אליו ומוציא אותו מהבוץ הזה. יש תשובה של מידת התפארת, כלומר שהאדם צריך סוג מסוים של גאון, עמידה עצמית בעלת בטחון הנובעת מגאון ה'. ויש חרטות ותשובות שאדם צריך דווקא את מידת הנצח, בעזרתה הוא יכול לפקוח את עיני הנצח ולראות שלעתיד לבוא יבוא שכר על מעשהו עכשיו וזו התשובה שלו, אפילו שעכשיו לא רואה שום שכר, אבל בנצח הוא יראה. וכך הלאה עם המידות כולן מחסד ועד מלכות ישנם גוונים עדינים ומדויקים יותר של תשובה.

ולפעמים אדם צריך לרדת למצרים, למ"ט שערי טומאה, כדי לחשוף כנגדם את מ"ט הסוגים הללו של החרטה, באופנים שונים, מ"ט תובנות מתוך התנסויותיו השונות. וזה מה שכתוב "ואלה שמות בני הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו" סופי תיבות תהילי"ם ותשוב"ה, שכל תכלית ירידתם למצריים הייתה לגלות את התשובה. כי כשאדם יורד למ"ט שערי הטומאה של מצרי"ם,הוא יורד בעצם למקומות הנמוכים של בחינת היצרי"ם שלו, ובמקומות אלה כל מה שנשאר לו לאדם הוא השם שלו ולא עוד. שכן במצב זה לא נשאר לו שום דבר עצמי, הכול לוקחים לך, את ההקשר שלך, את הרכוש שלך, את החירות שלך, את המעשים שלך. התלות בדברים חיצוניים היא שורש התאוות והיצרים ואילו השעבוד אליהם הוא שורש העבדות. הירידה למצרים שואלת את האדם, מי אתה כשלוקחים לך את הכול? מה נשאר? תשובת חז"ל - "שלא שינו את שמם" מבוססת על הפסוק "ואלו שמות בני היורדים מצרימה", ועל התובנה העמוקה שהשמות שלהם ירדו למצרים, כי כשהם ירדו למצרים הכול נלקח מהם, רק השמות נותרו להם כגרעין יסודי שאי אפשר לקחתו.

 

*

נעמיק קצת בעניין השמות. כתוב שכשאדם עולה לשמים שואלים אותו 'מה השם שלך?', ומסתבר לפי הספרים הקדושים שלא בקלות אדם זוכר את השם שלו, לכן אומרים שיש לשנן את הפסוק של השם שלך, ובזכות הפסוק הזה שאתה משנן, כשתעלה למעלה לאחר מאה ועשרים שנה וישאלו אותך 'מה השם שלך?', תדע לענות מה באמת השם שלך. שכן גם בשמים לאחר מותו של אדם נלקחים ממנו כל ההקשרים שלו, הרכוש שלו, החירות שלו, המעשים שלו וכו'. גם אז כמו במצריים, נשאל האדם את השאלה הנוקבת, מה נשאר? מי אתה ללא כל אלו? ורק מי שטרח כל חייו על סוגיה זו , נשאר שמו בידו והוא זוכר את שמו.

במושגים הקבליים עליהם טרחנו בשיעורים הקודמים ניתן לומר שהשם זה המלכות, כמו שכתוב: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. מצד אחד גם השם וגם המלכות נראים כדבר חיצוני בלבד. 'מה זה חשוב איך קוראים לי? זה לא אני, רק ככה קוראים לי, מה זה חשוב? זה לא מה שאני!'. שאלה דומה שאלנו כשדברנו על המלכות, ראינו שהמלכות 'לית לה מגרמה כלום', שאין לה מעצמה כלום, שכל תוקפה והגדרתה של המלכות בא מהעם, "אין מלך ללא עם". כל כולו של המלך הוא מה שהעם שלו מכבדים אותו ומקבלים את עול מלכותו. לכן כתוב: ברוך שם כבוד מלכותו. כלומר השם זה המלכות. גם השם וגם המלכות מבטאים יחס מהחוץ אל הזולת, יחס המכנה אותו בשמו או יחס של השפעה, סמכות ומנהיגות של המלכות. בשניהם היחס מבחוץ, מדוע אם כן יש חשיבות ליחס זה ומה משמעותו? במילים אחרות וקצת יותר בוטות 'מה אכפת לי בכלל איך אנשים אחרים קוראים לי ומדוע מייחסים לשמי משמעות כה רחבה בארץ ובשמיים'. ובמקביל 'מה המלכות שלי על אחרים מספרת על עצמי'. האם יש ערך פנימי למלכות או שהיא רק עובדה חיצונית בלבד?

התבוננות מעמיקה יותר מראה שאמנם השם הוא דבר חיצוני בלבד, כינוי בלבד, אבל מצד שני דווקא במקום הזה, החיצוני נבחנת המלכות האמתית שלך, והשם האמתי שלך והחירות האמתית שלך. דווקא בתוך המגבלות והצמצומים, ניתן לראות מי אתה באמת. שם נבחן אדם ביותר על מידותיו, מלכותו וחירותו האמתית. כדי להבין לעומק את מושג החירות אפשר להשוותו למושג מקביל הנראה כדומה אך שונה בתכלית - החופש. החופש הינו עמידה חזיתית מול כול העולם. במובן זה החופש הפנימי שלי סותר את כל הדברים בעולם, כל עול, כל חוק, כל דבר שבחוץ. אם חפץ אדם בחופש, זקוק הוא לסוג של אנרכיה בה הכול כפוף לו ולגחמותיו. חזון כזה של חופש שבו קיים רק אני ואין בלתי, וכל מה שאני זה מה שקובע ואני מרכז העולם. כך הוא החופש אבל לא כן החירות.

החירות מקפלת בתוכה את היכולת והרצון להיות בתוך הצמצומים, להתמודד עימם ולמצוא את התבונה ואת שאר הרוח, את כושר ההנהגה וההתמצאות דווקא מתוך הצמצומים, בתוך הפיתויים, בתוך ההקשרים, עם האנשים שמפריעים לי ביותר, עם האנשים שמכעיסים אותי ביותר. דווקא שם במקום הזה בתוך הבלבולים האלה, דווקא שם נבחנת המלכות והחירות. אם בשביל חופש צריך גאווה, רק אני, הרי שבשביל חירות צריך ענווה ושפלות.ממצרים יוצאים עם שפלות ולא עם גאווה. 

בתוך כך אחד מאתנו מצוי קולו של פרעה השואל "מי ה' אשר אשמע בקולו". פרעה העריץ, הגאוותן טוען 'אין אף אחד, גדול ככל שיהא, אפילו ברא את כול העולם כולו, לא יוכל להגיד לי (!!)מה לעשות (!!). אף אחד לא יכול לשלול את החופש שלי(!). גם מי שלא אומר כך בפה מלא, יתכן והוא רק גונז קול זה עמוק בתוכו, מתוך שנכנע לחזק ממנו, כניעה שיש עימה ייאוש, כניעה של עבד אל אדונו העריץ, עבדי פרעה. "אכתי עבדי פרעה אנן", עדיין אנו נכנעים מתוך חולשה ומתוך ייאוש. עדיין משחקים ברעיון החופש וגונזים אותו בקרן זווית, גם אם לא הגענו 'למעלתו' של פרעה, עדיין השקפת עולמו מפעפעת בהשקפת עולמנו.

אך בסופו של דבר החופש השלם ניתן לו לאדם רק כשהוא לבד ללא כול מפריעים מבחוץ. או לחילופין, כשהוא מת כמו שכתוב "למתים חופשי", רק אז הוא יוצא לחופשי, רק אז אפשר לומר שכבר אין עליו שום עול, שום מגבלה, הוא נמצא לבד ואין עליו שום ציפייה. ובמובן זה אפשר לומר שהחופש הוא סוג של אשליה אשר בעל כורחה תתנפץ במוקדם או במאוחר של קרקע המציאות או בחייה או במותה. אבל כל עוד אתה חי, נמצא בחיי חיותך, ונמצא עדיין בתוך הדברים, בין המגבלות, מוטב שיחפש האדם את החירות שלו, ובשביל חירות כזו צריך שפלות.

*

שפלות, זה מה שדוד המלך מלמד אותנו בספר תהילים, ומי שיסתכל בספר תהילים יראה את זה. אך שורשם של הדברים נעוץ עוד במצריים כפי שר' נחמן מצביע על הפסוק הראשון בספר שמות וסופי התיבות שלו. בנ"י ירדו מצרימה אבל לא ידעו שבעצם מה שירד איתם הם השמות. הם לא ידעו, אך התורה המעמיקה ראות, שמה לב לכך ביודעה שהשם מגלם בתוכו את אותה מלכות פנימית עלומה, וזו הלכה והתגלתה ככל שקילפו את המעטה החיצוני של ההקשר הטבעי של כל אחד ואחד. ככל שלקחו לעם ישראל את המעטה החיצוני הזה, וקילפו מהם את כל הדברים שהם חשבו שהם תלויים בהם, לאט לאט השיל עם ישראל את המעטה החיצוני שלו, וכל מה שנשאר להם הוא שמם. האם יאבדו גם אותו או שמא יהיה הוא להם לתזכורת אחרונה לזהותם האמתית, לאפשרות בכלל להיות בעל זהות פנימית כשנלקח ממך כל דבר חיצוני? אחיזתם של עם ישראל בשמותם הינו ביטוי למלכות עליה שמרו, על מלכותם הפנימית וההנהגה העצמית שלהם ובמקביל על מלכות ה'. ואנו כבר יודעים שאין סתירה בין השניים אלא להיפך, היזון הדדי. ככל שנלקח מהם כל דבר חיצוני הגיעו למקום בו אבדו כל אחיזה בעולם החיצוני ומקור משענתם היחיד היה רק אביהם שבשמיים, מלכות ה'. מלכות זו היא התחלת החירות שלהם. ככל ששמו מבטחם מחוץ לעולם, גם השתחררו מכבלי עולם זה. ככל שכך יוותרו בשפלות על החופש ועל החלום להכריע את העולם הזה ויקבלו תמורתו את החירות. ובמקום חלום החופש, בחרו לקבל את העולם הזה ומתוכו לצעוק לה'.

אלא שבשביל זה צריך תהילים. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", סופי תיבות תהילים, כיוון שהשמות איתם ירדו למצרים ציידו אותם בתהילים. ומדוע דווקא בסופי תיבות? כיוון שבהתחלה אנו לא מבינים כלום, לא מבינים למה באתי הנה למצרים, איך הגעתי לפה, מה אני עושה פה בכלל, למה לקחו לי, למה עשו לי. את הפשר לכל השאלות המטרידות האלה, איננו מוצאים בהתחלה אלא רק בסוף, בסופי התיבות. רק אחרי שעבר מה שעבר ונפל ולמד ונפל ולמד ושב בתשובה במ"ט סוגים ומינים של תשובה, רק בסוף הוא זוכה להבין את מה שבהתחלה הוא לא ידע. רק בסוף הוא זוכה להבין שכל התכלית הייתה שתמצא את השם שלך, שתמצא את המלכות, שתמצא את החירות האמתית, שתתקלף מכל הקליפות האלו שעוטות אותך, ותתמלא בשפלות גדולה, ושם נמצא שער החמישים. אלא שתנאי ראשון לכל אלה, פותח ר' נחמן ומדגיש הוא שצריך לרצות בזה. "מי שרוצה לזכות לתשובה" - צריך לרצות את זה. בדרך כלל אנחנו רוצים להיות מושלמים, אך מי שרוצה באמת לזכות לתשובה צריך להיות מוכן גם לטעויות, צריך להיות מוכן לשפלות ולהיות מוכן ללמוד במקומות הנמוכים שהיא מביאה אותנו אליהם, ליפול ולקום ולהסיק מסקנות ולהחליט החלטות. לצעוד  משער תשובה אחד לחבירו שאחריו.

לכן כתוב שדוד המלך "הקים עולה של תשובה".דוד המלך לימד אותנו שיש במסוגלות לרדת גם מעלה ולא רק עול, ושאפשר 'להקים' אותה מנפילתה. לרדת ככה לסופי התיבות, לרדת ככה למצרים כדי לחזור בתשובה. עד דוד המלך,החזרה בתשובה הייתה נתפסת כעול ובזיון, 'נפלתי, נכשלתי, חטאתי'. מה עשה דוד? הקים עולה של תשובה, ולימד אותנו שבירידה הזאת עצמה, מצויה הדרך אל החירות. שדווקא ההתמודדות עם המיצרי"ם והיצרי"ם בתשובת המשקל היא שקונה בסוף את חירותה. שם צעק אל ה' ואמר מזמורי תהילים בכל מיני מצבים אליהם נקלע ובכולם חיפש את ה'. ובכול מקום שמצא פתח ושער לקשר את מצבו לה' ולפנות אליו השיל מעל עצמו עוד תלות בעולם הזה וזכה בעוד פיסה של חירות פנימית ומלכות. עד שזכה למידה כזו של חירות מן העולם הזה ובטחון במלכות ה', שהקב"ה כביכול אמר לו: 'תדע לך שכל הדרך הזו שעשית הייתה בשביל התכלית הזו, שתגיע אל המלכות ואל ה'. בדיעבד, בסופי התיבות, הכול היה כדי שתחזור בתשובה, הכל היה כדי שתאמר תהילים ובעצם אני עשיתי לך את הכל'. ועל כך גם אני חוזר בתשובה.

ר' נחמן מדגיש ש"כל אחד ואחד, כפי מה שהוא יכול למצוא את עצמו במזמורי התהילים", ולמה? כי במקום הנמוך הזה שאנו מדברים עליו עכשיו, כל אחד יכול למצוא את עצמו. במקומות הגבוהים לכל אחד יש מעטה משלו, יש לו את הציפיות שלו מעצמו, את החזון שלו, את הכבוד שלו, את מה שהוא חושב שצריך להיות וכו', וממילא הוא בורר את המקומות המתאימים לו. אך במקומות הנמוכים הללו שדוד המלך ירד אליהם, שהם כולם שפלות גמורה, אין בהם שום מעטה, אלא רק אני ושמי, רק אני והקב"ה, אין שום רכוש, שום לבוש, שום חזון, ולכן הכול יכולים למצוא את עצמם שם. דויד המלך חשף את החלק הכי פשוט בנפש וממילא אין נפש שלא מתעוררת לקראתו, שלא כמהה לצאת גם היא מכבליה כמוהו בעת שקוראה היא בספר תהילים. אין נפש שלא רוצה אז, להיזכר בשמה, וכאשר היא זוכרת את שמה הרי שבאותו מקום יכולה הנפש לדלג על כול העולם כולו, על כול מניעותיו, תלאותיו ,פיתוייו, צרותיו, לדלג על כול אלו ולהתייחד עם ה'.

לא לשווא, אם כן, חג השבועות הינו יום לידתו ופטירתו של דויד המלך. לא לשווא מתוארים קורות חייו במגילת רות הנקראת בחג זה. מ"ט הימים של ספירת העומר הם ימי התשובה על כל מ"ט שעריה המהווים תנאי לשער החמישים הנפתח בחג השבועות. מ"ט ימים אלו קבלו את כוחם עוד מאותם ה"שמות היורדים מצריימה". את פירות מאבקם לחירות אנו אוכלים עד היום. מ"ט האותיות של שניים עשר השבטים מתארים את קורות התיקונים והזיווגים של יעקב אבינו, שכולם אינם אלא תיאור המאבק על האמת, מדתו של יעקב, לצאת אל הגילוי בעולם, להוליד ולעשות פרי. כל השמות שנתן לילדיו הם שנתנו כוח אחר כך לצאצאיו לעמוד בניסיון במצריים ולשמור על זהותם על מלכותם וחירותם. אך כול מ"ט השערים שעברו דרכם, כול מ"ט המידות והמידות שבמידות שהיו צריכים לתקן היו פרי מעשיהם שלהם, תוצאות מאבקם הפנימי. והם בעצם סיפור הצלחה. אבל הירידה למצריים העמידה את עם ישראל אף במקום יותר נמוך, במ"ט שערי טומאה, ללא הצלחה. אז נולדת נפשו של דויד, משם יוצאת קריאה אל ה' כבספר תהילים. 'ה' אני עשיתי את שלי, גם אם לא הצלחתי, עשה אתה את שלך!', קריאה אליה נכסף ה' בכל שנות גלות מצריים והיא היתה בעצם תכליתה, כמרומז בסופי התיבות. "שובו אלי ואשובה אליכם" יוצאת נפשו של ה' אל עמו בכל שנות גלותם. וכש"זוכים" סוף סוף לצאת ממצריים, יוצאים כ"זכות" שזכו הם מלמעלה, תשובה לקריאתם שלהם, קריאת התהילים, אשר המענה השלם לה, היה בעת מתן תורה כאומר ה' לעמו 'הנה, הנה  אכן שבתי אליכם'!.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)