ליקוטי מוהר"ן | תורה ע"ו | ראייה (1)

עו - והאלהים נסה את אברהם

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בְּרֵאשִׁית כ''ב). אִיתָא בְּתִקּוּנֵי זהַר (תִּקּוּן ע קי''ח), מִסִּטְרָא דִּימִינָא מחָא חִוָּרָא כְּכַסְפָּא הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי'' הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ אוֹר הַיָּשָׁר וְאוֹר הַחוֹזֵר דְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָרְאוּת הוּא אוֹר הַיָּשָׁר וּבְהַגִּיעַ לִרְאוֹת דָּבָר שֶׁחָפֵץ, הוּא אוֹר הַחוֹזֵר [כִּי עִקַּר כּחַ הָרְאוּת, מֵחֲמַת שֶׁכּחַ הָרְאוּת הוֹלֵך וּמִתְפַּשֵּׁט וּמַכֶּה בַּדָּבָר הַנִּרְאֶה וְחוֹזֵר הַכּחַ הָרְאוּת, מֵחֲמַת הַהַכָּאָה, לָעֵינַיִם וְנִצְטַיֵּר הַדָּבָר בָּעֵינַיִם. וְאָז הָעֵינַיִם רוֹאִין אֶת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה [לְעֵיל סִימָן י''ג אוֹת ד עַיֵּן שָׁם] נִמְצָא, שֶׁיֵּשׁ בְּכחַ הָרְאוּת בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר וְאוֹר הַחוֹזֵר כִּי כּחַ הִתְפַּשְּׁטוּת הָרְאוּת מֵעֵינָיו לְהַדָּבָר הַנִּרְאֶה, זֶהוּ בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר וְהַכָּאַת הָרְאוּת בַּדָּבָר הַנִּרְאֶה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר הַדָּבָר לְעֵינָיו וְנִצְטַיֵּר בְּעֵינָיו, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הָרְאִיָּה כַּנַּ''ל זֶהוּ בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר שֶׁחוֹזֵר וְשָׁב הָרְאוּת לְעֵינָיו כַּנַּ''ל] וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בָּרוּך הוּא אַף שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס בְּשׁוּם מִדָּה, אַך כְּדֵי לְשַׂבֵּר הָאזֶן נֶאֱמַר בּוֹ גַּם כֵּן (תְּהִלִּים קל''ח) : ''כִּי רָם ה וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבוֹהּ מִמֶּרְחָק יֵדָע'' יִרְאֶה, הוּא בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר מִמֶּרְחָק יֵדָע, הוּא בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר [כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה, לֵידַע מַה שֶּׁרוֹאֶה הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁחוֹזֵר הַכּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו וְעַל כֵּן לִפְעָמִים הָאָדָם רוֹאֶה אֵיזֶה דָּבָר בְּעֵינָיו מַמָּשׁ וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הוּא רוֹאֶה כְּגוֹן כְּשֶׁמַּעֲבִירִין אֵיזֶה דָּבָר לִפְנֵי עֵינָיו בִּמְהִירוּת גָּדוֹל וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיָה פְּנַאי שֶׁיַּחֲזר הַכּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו וִיצַיֵּר הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע אוֹתוֹ [וְכַמְבאָר בְּסִימָן ס''ה אוֹת ג עַיֵּן שָׁם] נִמְצָא שֶׁהַיְדִיעָה מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה, זֶה בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר] וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן כִּי מִקּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא בְּלא גְּבוּל וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל (יוֹמָא ע''ד) ''וַיְעַנְּך וַיַּרְעִיבֶך וַיַּאֲכִילְך אֶת הַמָּן'' כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל וְכוּ מִכָּאן שֶׁסּוּמָא אֵין לוֹ שׂבַע כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵין לוֹ גְּבוּל כַּנַּ''ל וּמַסְקָנָא דִּגְמָרָא, מַאי קְרָא: ''טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָך נָפֶשׁ'' כִּי בְּכחַ הָרְאוּת, עוֹשֶׂה הִלּוּך לְנַפְשׁוֹ, וְהוּא הַגְּבוּל וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קמ''ה) : ''עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ'' כִּי עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, גַּם כֵּן עוֹשֶׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַך שֶׁהִיא בְּלא זְמַן כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיך לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אַך עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן עוֹשֶׂה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיך וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק ''עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ'' עַל יְדֵי זֶה, ''נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ'' פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן בְּחִינַת: ''עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ'' עַל יְדֵי זֶה ''אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ'' בְּעִתּוֹ דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיך כִּי הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶׂה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים (שָׁם מ''ב) ''צָמְאָה נַפְשִׁי'', דְּהַיְנוּ כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא צָמֵא מְאד, שֶׁשּׁוֹתֶה אֲפִלּוּ מַיִם הָרָעִים כְּמוֹ כֵן גַּם בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן וְלוֹמְדִים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדָתוֹ תָּמִיד וְהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן כִּי נַפְשׁוֹ שׁוֹקֶקֶת תָּמִיד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַך שֶׁהוּא בְּלא זְמַן וָשֵׂכֶל כִּי לִפְעָמִים בִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה הִיא קִיּוּמָהּ (מְנָחוֹת צ''ט) כְּמָה שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קי''ט) : ''עֵת לַעֲשׂוֹת לַה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶך'' וְזֶהוּ מַעֲלַת הִתְדַּבְּקוּת בְּצַדִּיקִים כִּי הֵם עוֹשִׂים גְּבוּל וּזְמַן, לְבַל יִהְיֶה בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: ''צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלקִים לְאֵל חָי'', זֶה בְּחִינַת צִמָּאוֹן כַּנַּ''ל ''מָתַי אָבוֹא'' וְלא יְהֵא בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן ''וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלקִים'' וְאֵרָאֶה דַּיְקָא דְּהַיְנוּ שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה בִּבְחִינַת רְאִיָּה, שֶׁאֲזַי הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וּזְמַן כָּרָאוּי כַּנַּ''ל וַאֲזַי אֵינוֹ בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן כַּנַּ''ל. עַל כֵּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם צָרִיך הִתְחַדְּשׁוּת הַמּחִין כְּמָה שֶׁכָּתוּב (אֵיכָה ג) ''חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים'' וְכוּ וּכְמָה שֶׁכָּתוּב: ''הַמְּחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ'' וְכוּ [כִּי חִדּוּשׁ הַמּחַ, דְּהַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְשֵׂכֶל חָדָשׁ, וְשִׂכְלוֹ הלֵך וְגָדוֹל בְּכָל פַּעַם זֶהוּ בְּחִינַת רְאִיָּה כִּי יְדִיעַת הַשֵּׂכֶל הוּא בְּחִינַת רְאִיָּה שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, כְּאִלּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּעֵינָיו בִּרְאִיָּה יָפָה וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ג) ''וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם'' וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י: עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ כַּמָּה פְּעָמִים]

*

ר' נחמן פותח את דבריו בדיון שנראה לכאורה פיסיולוגי – איך נוצרת הראיה.  אולם ככל שמתקדמים דבריו ניתן לראות שכדרכו, המציאות "בעיניו" איננה אלא משל למהות הזורמת בעורקיה.  משל ונמשל משמשים בערבוביה בעולמו המושגח של הבורא, אלא שצריך הכנת הכלים כדי לדעת לדלות את המשמעות מתוך המציאות, וצריך בטחון להשתמש בכלים אלו.  הראיה מתחלקת לשניים: אור הישר ואור החוזר.  אור הישר הוא האור היוצא מעיניו של הצופה "ומכה" בדבר הנראה. כתוצאה ממכה זו, חוזר אל האדם אור החוזר המביא את הנראה אל תודעתו של האדם.  את התיאור הפיסיולוגי הזה צריך להבין מבחינה רוחנית.

מתברר שההסתכלות, שנראית בעינינו כצילום אובייקטיבי של המציאות, בעצם מחולקת לשניים: החלק הראשון הוא החלק הפעיל של הצופה, שמקפל בתוכו את המוטיבציה לפעולה זו.  החלק השני הוא החלק הסביל, שבו מקבל הצופה בהכנעה את תמונת המציאות כפי שהיא.  אור הישר הוא המענה לשאלת הצופה 'מה אני רוצה לראות', ומקפל בתוכו את הציפיה שיש בכל צפייה.  והאור החוזר שואל – 'האם אני מוכן לקבל את התשובה כפי שהיא'.

הדגשת שני החלקים של הראייה, הופכת את הפעולה שנראית לכאורה כמצלמת בלבד ונדמית כחסרת אישיות, חסרת עצמיות ושקופה כזגוגית העדשה – לפעולה שיש מאחוריה אדם ושמצרכת עבודה והתכוונות, במיוחד כיוון שעל פניו נראה ששני החלקים של הראיה סותרים זה את זה.  מה שאני רוצה לראות ומה שבפועל נראה דרך כלל אינם תואמים זה את זה, ולפעמים אף סותרים זה את זה.  גם אם אמנם לא תמיד נגלית הסתירה בפועל, הרי שבתהליך הפעולה וההתכוונות שלה, בוודאי שיש הופכיות מתמדת ביניהם.  לא לשווא מתאר ר' נחמן את האור הישר כ"מכה" בדבר הנראה, שכן במכה זו מתמצת הסתירה שבין ציפיות הצופה לבין מה שנראה בפועל.  אכן יכולה הסתירה הזו להיות מכה הסותרת, תרתי משמע, לצופה וציפיותיו.

התיאור של תהליך הראיה עוד יותר מורכב, כיוון שלדבריו של ר' נחמן אמנם יש סתירה בין האור הישר לאור חוזר, אולם אין הדבר מונע מהם להיות תלויים זה בזה וכרוכים האחד בשני.  למרבה הפלא, מסביר ר' נחמן, ככל שהאור הישר מכה יותר בחפץ הנראה, כך נראה יותר בחזרה האור החוזר (תורה יג).  ולפי דברינו לעיל יש להסביר שככל שהציפייה שלנו מתנפצת יותר על קרקע המציאות, כך יש לנו יותר כלים לקבל אותה כפי שהיא, והדברים זוקקים הסבר.  האם מוכרחים אנו לעבור את התהליך המייסר של החלום ושברו כדי להתעורר אל המציאות הקשה?

*

ר' נחמן מסביר: "ההסתכלות עושה כלי דהיינו גבול וזמן, כי מקודם ראותו הדבר בלא גבולה וזמן וכשרואה הדבר נעשה לו גבול".  זאת אומרת, חלק מן ההסתכלות על הדבר היא גם תיחום גבולות של הציפיות שלי, האינסופיות ביסודם. תיחום זה בונה כלי לקבל ולתפוס את הדבר עצמו.  מבחינה זו ברורה התשובה לשאלתנו הקודמת – השבר של האינסופיות של ציפיותיי הוא חלק מובנה והכרחי ליצירת כלי לקבל את הדבר עצמו.  כל אדם הוא אינסופי לעצמו ואין מנוס מאותה מכה כדי לעורר את האדם משקיעה אינסופית בתוך עצמו.  כך לדוגמא, דברי חז"ל ש"הסומא אין לו שובע" מלמדים אותנו שבניגוד למה שאנו חושבים, אם נאכל הרבה ייתכן שנישאר רעבים, אם לא נכיר בתוכנו את הגבולות של מה שאנו מכניסים לקרבנו.  אותו רעב לעצמו לא יבוא אף פעם על מילואו ללא אותו תיחום גבולות והכנת הכלים בהתאם למציאות כפי שהיא.  אכן צריך לקבל את המכה של האור הישר בשביל לפנות מקום לאור החוזר, כמו חלון הנפתח לעת בוקר, התריסים מורמים ואור השמש המסנוור מכה בפני הפותח.  גם הפותח את צוהר נפשו אל העולם לא יכול להימנע לאותה מכה ראשונית המתנפצת על קרקע המציאות, אך גם מאפשרת למציאות זו לחדור פנימה. 

אכן צריך בטחון רב לפתוח צוהר שכזה בנפש.  ברור, לפי תיאורנו, שפתח מפולש שכזה גובה מחיר. המעבר הדו-צדדי מכה באדם, הפער שבין הרצוי למצוי בין הציפיה לבין הנצפה הוא שבר שצריך מידה של בטחון כדי לעבור אותו.  לא לשווא מכונה מידת הבטחון בפועל ששורשו "שבר": "עיני כל אליך ישברו" וקשורה בפסוק לעיניים הרואות.  אין כאיבר הראיה לחשוף את המרחק שבין הדברים.  אם כל האיברים שואפים לסגור את הפער הזה, הרי שהעיניים רוצות לחשוף אותו וצריך מידה של בטחון לעשות זאת.

כאן באה לידי ביטוי מידת הביטחון על שני צדדיה: מחד, הביטחון האוחז בחלום כאדם המאמין שאינו מרפה מאמונתו המצפה.  ומאידך, הביטחון לקבל את שברו של החלום ולקבל את המציאות באמונה תמימה שאכן כך צריך היה לקרות.  מה שבדרך כלל מוצג כמחלוקת בהבנת מידת הביטחון, והמצופה מהאדם המאמין, מתואר כאן כשתי פעולות סותרות הכרוכות זו בזו ומאפשרות זו את זו – אור הישר ואור החוזר.  הביטחון באמונה שתבוא לידי מימוש, כמו גם הציפיה מן המציאות שאכן תביא לפנינו תמונה שלמה, אינם סותרים את שברון האמונה נוכח המציאות, אלא להיפך – שבר זה מאפשר בניית כלים חדשים לקבלת המציאות והפנמתה.  אצל האדם המאמין אין סתירה בין השניים והוא ממשיך לאחוז באמונתו גם אם המציאות אינה עריבה לציפיותיו המאמינות, ודווקא בשל כך קשוב מאד למה שנאמר לו מהמציאות דרך שבר זה.  דווקא האמונה בצדק, בנכון ובישר, הבאים אל המציאות עם ציפיותיהם, היא המאפשרת להבין את המציאות ולתת לה פשר, גם כשאיננה תואמת ציפיות אלה.

  מידת הביטחון מוגדרת, אם כן לפי דברינו, על ידי ביטחונו של האדם להביט במציאות מתוך ציפייה מאמינה מחד, וביטחונו להמשיך להשאיר עיניו פקוחות לכל תשובה שלא תבוא מאידך. כל אחד משני הצדדים לבדו הינו מונולוג. פקיחת העיניים הינה דיאלוג עדין ורב אנפין עם המציאות.  ההיחשפות למציאות הקשוחה שבחוץ, יכולה הייתה לשכנע את המתבונן לעצום את עיניו ולוותר על ציפיותיו, אולם אם אכן הוא לא רק חושק בציפיותיו (לא רק אוהב אותם או חושב אותם) אלא מאמין בהם, הרי שלא יעצום את עיניו אלא יפנים את הנראה לעדכן את הכלים שבהם הוא תופס את המציאות- לעדכן את עצמו ב"גבול" ולעדכן את עצמו ב"זמן". לעדכן אותו בגבול – משמעו להגדיר היכן גבול הנוכחות של הדבר במציאות, אם בכלל הוא נוכח. לבדוק היכן גם הנראה כחסר בכל זאת נמצא  ולעשות עבודה כפולה: מצד אחד – לצמצם את הכלי בהתאם למה שבכל זאת נוכח וישנו בין אם במציאות ובין אם בתכנון, ובין אם בתקווה בלבד.  כלי קטן אך מלא, נותן תחושה של רוויה וכוח להמשיך.  מצד שני, לבנות כלים להמשכת השפע גם מהיכן שהדבר איננו נוכח. 

עבודה כפולה זו משני צידי גבול הנוכחות של הדבר, נעשית מתוך אמונה שגם אם הדבר איננו נוכח עתה בוא יבוא זמנו להופיע. אם אכן מדובר כאן באמונה, הרי ש'אע"פ שיתמהמה, המאמין יחכה לה שתבוא'. האמונה נישאת על כנפי הזמן וכליה רחבים לחכות אף לנצח, אך ההסתכלות מעדכנת אותו גם בזמן, בציפייה יומיומית שאכן הוא יופיע בזמן "בכל יום שיבוא" (ולא יישאר באותה ציפייה סגורה עצומת עיניים וחלומית מעבר לזמן).  בהתאם להתעדכנות בזמן, יוכל המתבונן לכוון את עצמו אל הדבר אליו הוא ממתין ולהכין כלים לקבלתו בעתו.  והנה ההכרה הזו, הנישאת על גבי הזמן, שמה שאכן יבוא - יבוא בעתו ואם לא בא עדיין, כנראה עת זו עדיין לא הגיעה.  מן ההכרה הזו מקבלת מידת הביטחון את הכוח להמתין, ובינתיים את הכוח החכמה והגמישות לשנות ולתקן את הכלים כראוי בהתאם למציאות הנגלית לעיני המסתכל.

מידת הביטחון מתאפיינת אם כן במוכנות להתעדכן כל הזמן מחדש, והביטחון שבה איננו אלא הביטחון שאכן המסרים שהמציאות משדרת, אכן מכילה עמה מסר ותוכן למרות הסתירה לציפיות הצופה.  דוגמא חיה לכיוון זה מובאת במעשה בביטחון של ר' נחמן, בו הגיבור – בעל הביטחון – נענה למציאות בכל פעם מחדש, גם כאשר שוב ושוב נשבר מטה לחמו. מעדכן הוא בכל יום מחדש את הכלים שלו איך להרוויח את פת לחמו. עדכון כלי העבודה שלו הינו ביטוי לעדכון מתמיד של כלי התפישה שלו את המציאות וכל זאת מתוך אותו ביטחון שאכן הוא יקבל בכל יום מחדש את אוכלו בעתו.  אשר על כן בכל יום הוא עורך סעודה ומכלה עליו את פרוטת יומו. ככל שמוכן הוא להחליף בכל פעם את אופן הביטחון שלו בה' ואת הפרטים שמהם בטחון זה עשוי כך מודגשת מידת בטחונו בה' ושהוא דבק בה בכל מקרה ובכל מחיר.  בטחונו אך בה' ולא בשום חפץ אדם או סוג עבודה בו היה חפץ.

*

אולם הבעיה בחיינו היא שעד שאדם מניח את עצמו בביטחון במציאות ונשען עליה, הוא עוצם את עיניו, הולך לישון ונרדם. כביכול מצהיר שאין הוא יכול לשאת את המעבר המפולש והדו-צדדי שהביטחון מאפשר.  אדם זקוק להישענות כמוצא מנוחה לנפשו, אך איננו יכול להישיר אליה מבט, לפקוח עיניים ולראות בשברונה, ועוד אחר כך כמצוות מידת הביטחון כפי שהגדרנו – להמשיך לצפות ולהאמין.  על כן מעדיף האדם לסגור את עיניו כאומר, 'את החלום אשאיר לי בתוככי עצמי ואת המציאות אשאיר לה.  החלום יישאר במרחבים נטולי גבול ונטולי זמן, והמציאות – הגבולית והזמנית לא תוכל לגעת בציפור נפשי'.  הפרדה ביני ובין המציאות, בין האור הישר והאור החוזר משאירה את החזון והאמונה אמנם שלמים, ללא שברה של המציאות, אך בד בבד משאירה אותה ללא מציאות בכלל. במקביל, גם המציאות עצמה נותרת ללא חלום וללא חזון. 

קשה לפקוח עיניים אל מציאות כזו, נטולת חזון ואמונה. קשה לקום בבקר לנטוש את עולמי הפנימי האינסופי הקסום אל מציאות קשה וקרירה, צריך הרבה ביטחון להיות מוכן לספוג את מכת המציאות בפנים. אך אם יעצום האדם את עיניו יישאר ללא אור ישר המצפה מן המציאות ופוקח עיניו אליה – או אז גם המציאות עצמה לא תראה את עצמה כאור חוזר, כבעלת בשורה הנותנת מענה בגבול ובזמן לשאלות הכי עמוקות בנפש. 

לא בכדי מודגש בפרשת העקידה – כותרת התורה בה אנו עוסקים – "וישכם אברהם בבקר" – ללמדנו כמה עוז רוח היה צריך אברהם לאזור על מנת ללכת לעקידה.  איזה מידת ביטחון צריך היה אברהם כדי לעמוד בניסיון המנפץ את החלום על גבי המציאות ולהמשיך לפקוח עיניים לתשובתה "לראות את המקום מרחוק".

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php