ליקוטי מוהר"ן | תורה ע"ו | התפקחות (2)

*

ר' נחמן מכוון אותנו לחדש את המוחין בכל יום. אכן חידוש יש בדברים הללו עצמם, שכן דרך כלל אנו תופסים את השכל כבלתי מתחדש בהגדרה. השכל בנוי על הנחות יסוד ודרכי פעולה שתוקפן בהתמדתן ובקביעותן. אעפ"כ השכל אליו מכוון רבנו הוא שכל המתחדש. שכל זה נמשל לראייה שנאמר "ותיפקחנה עיני שניהם" (בראשית ג', ז). בפקיחת העיניים יש סוג מסוים של פקחות ועל כן מפרש רש"י "על שם החכמה נאמר". כאן ר' נחמן מחלק בין שני סוגים של ראייה ובמקביל שני סוגים של חכמה ושכל:  כמו שבראייה יש קצר רואי ורחק רואי, שהאחד צריך להתבונן בדבר היטב ולהתקרב כדי לראותו ואילו השני יכול לראותו מרחוק, כך גם יש סוג של שכל מוגבל שזקוק להתבוננות ועיון כדי להגיע למסקנותיו. ועל כן שכל זה נמצא תמיד ב'איחור פאזה' ממסקנותיו, תמיד "אחר הדברים"- שכל זה נקרא מוחין דקטנות.  לעומתו השכל המקביל – לרחוק רואי – הוא השכל שהוא מוחין דגדלות, שהוא שכל צח שרואה מרחוק ואינו צריך את הפיצול שבין ההתבוננות לבין הסקת המסקנות ממנה. ועל כן הוא בא ומסקנותיו עימו.  שכל זה קרוי דעת, והוא נמצא בין שני מידות טובות אחרות העוטפות אותה מימין ומשמאל – חסד ורחמים.

בסוף דבריו ר' נחמן  נותן עוד תנאי אחרון להשגת שכל צח ומוחין דגדלות– התנאי הוא תשובה ולא כל תשובה אלא דווקא תשובה מאהבה.  תשובה כזו בניגוד לתשובה מיראה, איננה משאירה רושם של החטא וממילא כאשר הרישומים הראשונים של החטא מסתלקים, אפשר להתחדש. מאליו אנו מבינים ששכל זה עליו מדובר, זה שצריך לחזור בתשובה כדי להשיג אותו, איננו שכל רגיל. אך מהו השכל הזה ואיך משיגים גדלות מוחין שכזו ורחקות רואי שאיננה זקוקה להתבוננות והתקרבות כדי להגיע למסקנותיה ושאינה באה מאוחר מדי עם מסקנותיה לזירת החיים? ומדוע צריכים לחזור בתשובה בשבילה וכי איזה חטא טמון כאן? על כל שאלות שלו ננסה לענות בדברנו.

*

בצטטו את הפסוק "ותיפקחנה עיני שניהם" ודברי רש"י עליו "על שם החכמה נאמר", כבר רמז לנו ר' נחמן שיש כאן סוג של חכמה שמושטת לו לאדם דווקא לאחר החטא - החכמה שבהתפקחות. אכן סוג מסוים של בהירות מושטת לו לחוטא משעה שמתפקח מיינו, ודאות ברורה יותר, מה טוב ומה רע, מצטיירת לפני זה שירד אל הרע, נגע בו ועתה מבין טוב יותר את שפלותו. "חכמה מאין תימצא" מוגשת לשם את עצמו כ"אין", לבטל ולעניו. אך חכמה יתרה עוד יותר, מוגשת למי שהוא עוד יותר "אין" מזה משעה שנפל ושמעד.  ביטולו וענוותנותו עמוקים יותר וממילא פותחים הם צוהר לחכמה גבוהה יותר שתיכנס אל ליבו, חכמת ההתפקחות.

בהמשך דבריו, ר' נחמן מכנה חכמה זו, "דעת". ואכן מי שמעד וכשל והתפקח, בחילתו מן הרע וסלידתו ממנו איננה רק מסקנה מופשטת, אלא ידיעה מהותית המופנמת בקרביו של האדם, ידיעה זו קרויה דעת.  הדעת אם כן היא היכולת של האדם ללמוד ממחדליו ולהפיק לקח מעוונותיו. ההחלטות, הקבלות והתובנות שלאחר מעשה חרוטות היטב בנפשו של אדם בהתפקחותו.

אם נחזור ל"ותיפקחנה עיני שניהם", היא ההתפקחות שלאחר חטא עץ הדעת, ונחברם לדברינו האחרונים, נגלה מבט חדש אל היחס שבין הדעת, החטא וההתפקחות שלאחריו. לפי דברינו, הדעת איננה פרי האסור, כפי שדרך כלל נוטים לפרש, אלא התפקחות שאחריו. אעפ"כ, זה שמו של העץ ועל כן גם עיקרו. ייתכן אם כן להציע שהתפקחות זו, היא עצמה התוצאה והפרי של עץ הדעת, ואליה הפיתוי, אלא שדא עקא, כדי להשיג דעת זו צריך לחטוא. לפי זה, אפשר לומר שכל המשיכה של האדם אל החטא איננו אלא אל הדעת שלאחריו ואל הבהירות של ההתפקחות. ואכן בדרך כלל אדם יודע שלאחר מעשה הוא יתחרט ואף יודע זאת עוד קודם מעשה ובכל זאת... משיאו יצרו... כי הוא רוצה לדעת את זה באמת. הוא נמשך אל אותה בהירות וודאית שתיחקק היטב בבשרו, הוא רוצה לסלוד מן הרע באמת, אלא שלשם כך הוא צריך לגעת ברוע זה בבשרו. בעמקם של דברים האדם, גם בחטאו, נמשך לדעת שהוא טוב, נקי, ישר וטהור, אלא שההתפקחות אל הדעת הזו מופיעה תמיד מאוחר מדי, בחינת "אחר הדברים".  כל הניסיון של חטא עץ הדעת הוא האם יצליח האדם להגיע לבהירות המפוקחת לפני ולא אחרי, או לפחות אם כשל –האם ידע להסיק מסקנות לפעם הבאה.

במובן זה, אפשר לומר שכל החיים הם ניסיון אחד גדול, שכן האדם תמיד נמצא בעמדה של בחינת "אחר הדברים". ההבנה תמיד אך עוקבת אחר המציאות, מדדה אחריה סוף מעשה במחשבה תחילה, ואין אפשרות לבוא פעם שניה ולתקן.  הצרוּת של החיים וחד-פעמיותם -  במיוחד אחר בשורת המוות שלאחר חטא עץ הדעת אודותיו אנו מדברים - מעמידה את האדם חסר ניסיון וממילא בהבנה צרה של הדברים בעת התרחשותם "מוחין דקטנות". רק לאחר מעשה יתפקח האדם, אלא שאז יהיה מאוחר מדי, בחינת "אחר הדברים", שהיא טריטוריית הניסיון של החיים, בו גם נפתח סיפור ניסיונו של אברהם. עיקר הניסיון הוא להצליח לעמוד בניסיון גם כשאתה חסר ניסיון, או לפחות ללמדו מן הניסיון ולהפיק מסקנות להמשך, שזה עיקר הדעת וממילא תיקון חטא עץ הדעת.

*

היכולת להפיק לקחים מכישלונות, המוכנות להסתכל בעין ישרה אל החטא ולקבל החלטות אמיצות, הינם כפי שהסברנו, עיקר הדעת. רישום מסקנות אלה יהיה חקוק בתודעתו העמוקה של האדם ולא יהיו עוד אמירה מופשטת, הנשכחת בעת מעשה ובשעת ניסיון. הכוח של ההתפקחות הוא רב וראוי לנצל אותו בעבודת ה'. אולם כדי להצליח לחקוק בדעתו של האדם חקיקה חדשה, פרי המסקנות החדשות של ההתפקחות – יש למחוק את הרשמים הקודמים שהיו בה והביאו את האדם אל החטא. כבר הגמרא מתלבטת בשאלת היכולת לשרש את רישומי החטא כשאדם חוזר בתשובה. כבר בפסוק מופיעות שתי אפשרויות "שובו בנים שובבים ארפא משובתכם". האם החטא הוא משובה או מחלה? שאלה שיכולה להטריד עמוקות את החוטא המנסה לחלץ את עצמו מביצת העוון. אם החטא הוא אך משובה, רוח שטות חולפת, הרי שלאחר ששב החוטא מקלות דעתו, לא יהיה ניכר רושם ממה כשלעצמו לא היה בו דבר של ממש.  אולם אם החטא הינו מחלה, הרי שקשה מאד לרפאה בלי להותיר שום רושם.  הגמרא עונה תשובה לשאלה זו "כאן מאהבה כאן מיראה".  כשאדם שב בתשובה מאהבה החטא מתברר כמשובה בלבד, ואילו כשהוא שב מיראה – הרי שהחטא מתברר כמחלה והריהו מותיר רושם.  ר' נחמן מכוון אותנו שכדי להשיג התפקחת אמיתית, שינוי אמיתי בהתחדשות המוחין ממוחין דקטנות למוחין דגדלות, מראיה קצרת רואי לראיה רחוקת רואי, המסוגלת לראות "את המקום מרחוק" – ולעמוד בניסיון – צריך תשובה מאהבה.

מי ששב מיראה אפילו תהיה יראתו יראת שמים, עדיין מותיר בתוכו חלק קטן שאיננו שלם עם המהלך החדש, עדיין איננו אחד לחלוטין עם התשובה, אמנם רובו ככולו כפוף בהכנעה לאמת שנחשפה לפניו, אבל עדיין חלק זעיר ומודחק היטב – עדיין אומר – 'אבל אני כשלעצמי אם היית שואל רק אותי הייתי חוטא שוב ושוב'. 'באמת אתה לא נקי, באמת אינך טהור'. צעקתו של אותו 'אני' חנוקה ומוסוות היטב. אין לה מקום מול האור המסנוור של היראה. אולם אותו 'אני' קטן אחרי הכל איננו אלא אני בעצמי, והוא אך מחכה לשעת הכושר ולעת חולשה, לכשהאורות יועמו והבהירות תתערפל בחזרה, אז יצא הוא עם טענותיו. שהרי הוא בא בשם האמת והאותנטיות, ולועג לזיוף המעושה, ובמיוחד בא הוא בשם עצמי, וכי לאן אברח מעצמי?

ואכן אותו אני קטן צודק, שכן מה רוצה יהודי אם לא להיות טהור, נקי וישר באמת! אלא שעתה בשביל ה'אמת' הזו, בשמה ולמענה, הוא חוטא!  בכדי להתנפץ שוב ושוב אל הדעת ש"אחרי הדברים". הוא אשר אמרנו, שכל חטאו של האדם איננו אלא כדי להשיג את הדעת הנכספת שאכן באמת יש בלבי הסכמה מלאה וכניעה מלאה ללא שיור אל הטוב והישר. אלא שאלו מושגות "אחר הדברים" בלבד ושוברן בצידן, כביכול אומרות – מסקנותיך אינן לוקחות בחשבון את אותו אני קטן שזה עתה חטא, החטא צרוב בך עמוק הוא אתה בעצמך, הוא מחלה הזקוקה לתרופה, אך תמיד מותירה רושם.  במעין קוצר ראיה כרוני, אדם כזה יהיה זקוק כל פעם ליפול ולחטוא כדי להשיג מקרוב ש'לבור הזה לא כדאי להיכנס'. ומה שלא נחקק בדעת לא יכול לעמוד בניסיון "מרחוק".

*

איך משיגים דעת? איך מגיעים למוחין דגדלות לראות את הדברים מרחוק ולהחליט החלטות שיעמדו במבחן בעת מעשה, בעת הדברים?  עונה ר' נחמן: על ידי תשובה מאהבה. כשהאדם הוא אחד עם הטוב והישר, אין צורך להגיע אליהם בדרכים עקלקלות, גם אם יעמוד מרחוק לא יתבלבל מכל המסיתים בדרך, אחר שהתפקח וחזר בתשובה מאהבה והוא אחד עם הטוב והישר וקנה אותם בדעתו, אין הוא צריך להיאלץ אליהם בעל כורחו בדיעבד "אחר הדברים", אחר החטא וההתפקחות ממנו. אין הדעת מצטמצמת במחשבת החרטה המתפקחת שאחרי 'איך עשיתי זאת', הייתי יכול לעשות אחרת וכו', אלא יודעת לכלכל את צעדיה גם להבא, לדעת להימנע מהחטא מלכתחילה, עוד לפני שהוא מתקרב, לראות את הדברים מרחוק. האומץ להכיר בחולשות והכוח להתגבר עליהם והחכמה להימנע מפגיעתם – כל אלו הם ה"רווחים" של מי שמנצל את רגעי ההתפקחות לתוספת דעת ולא להלקאה עצמית. וכן מנצלם לתוספת אהבה דווקא ברגעי משבר וקושי. אכן צריך גדלות המוחין – מרחב פנימי וראייה ארוכת טווח כדי להצליח במשימה זו. גדלות היא מידתו של אברהם וכנראה שלא במקרה דווקא הוא נבחר לניסיון ועמד בו.

*

"ויהי אחר הדברים האלה" – החיים צרים, עוד מימי חטא האדם הראשון ועונש המוות שהוטל עליו ועל זרעיותיו, אין הזדמנות שניה. צרות זו מעמידה את האדם מול חייו חסר ניסיון ומתוך כך גם מקשה עליו לעמוד בניסיון, שכן תמיד ההתפקחות היא "אחר הדברים" ולא לפניהם. מה גם שמאז אותו חטא ראשון ידעה האנושות רק את סוד התשובה מיראה "את קולך שמעתי בגן וארא", ועל כן רושם החטא נשאר עדיין חקוק בנפש. רק אברהם היה הראשון להביא לעולם את בשורת התשובה מאהבה, שמוחקת את רושם החטא כליל ומאפשרת למוחין חדשין להיחקק בנפש להוליד בתוכו דעת חדשה למען יוכל לעמוד בניסיון "והאלקים ניסה את אברהם".

"גדולה דעה שניתנה בין שני שמות". צריכה היא ה"דעת" שתהיה גדולה, ז.א. צריכה היא גדלות הנפש והמרחב לקבל, כיוון שעל אף שספירת ה"דעת" נמצאת באמצע האילן של הספירות הקדושות, בכל זאת יש לה נטיה אל הימין, שכן כל עניינה בסופו של דבר לחבר. אלא שהחיבור איננו דבר פשוט בעולמנו הקרוע והשסוע, ועל כן ניתנה הדעה בין שני שמות "כי אל דעות ה'", בין החסד ובין הרחמים, שכן שניהם נוטים אל הימין, אך משני כיוונים שונים ובשניהם הדרכה איך להטות את הדעת אל הימין, בעולם שנוטה אל הדין, שכן במידה זו הוא נברא. וההדרכה היא כדלהלן: או חסד או לפחות רחמים, ז.א. או שתעשה חסד לפני או לפחות שתתמלא ברחמים אחרי, או שתנסה לתת ולהשלים את החסד ולתקן את המעוות לפני שהוא גובה את מחירו, או שלפחות אחרי שתתמלא ברחמים הנותנים יחס אל המציאות באשר היא – גם אם איננה תקינה.  כך או כך תתחבר, כך או כך תטה אל הימין ותוסיף דעת, גם אם אתה מוסיף מכאוב.

"מסיטרא דימינא מוחא חיוורא ככספא, הכא הוא דכתיב "זרע אברהם אוהבי" (תיקוני זוהר).  אברהם לימד אותנו לאהוב בכל מחיר, ובכך העניק לנו שכל חדש, לימד אותנו איך לדעת. מי שמוכן לתת מקדים את הזמן בניסיון לתקן את המציאות. הקדמת הזמן היא מבט של חזון על המציאות ומאפשרת לראות מרחוק.  כשאברהם לימד את האנושות לתת, הוא כבר ראה בעיני רוחו את המשיח, כשהשכים קום בבקר לרתום את חמורו, השכים והקדים את הזמן לרתום גם את חמורו של משיח.  בשכר זה זכה גם ל"וירא את המקום מרחוק". אברהם יודע מה הוא צריך לעשות, יש לו הרבה מניעות בדרך, אך עיניו – עיני החזון – רואות למרחוק והוא עומד בניסיון.

אך אם לא לפני לפחות אחרי. אם לא פקחת את עיניך לפני, לפחות למד לפקוח אותם אחרי, דוגמת "ותיפקחנה עיני שניהם". הרבה דעת ושכל יש במוכנות להסיק מסקנות ולהחליט החלטות אחרי נפלה, אלא שצריך אומץ להישיר אליה מבט, אלא שזאת צריך לעשות עם הרבה רחמים.  דרכם של הרחמים, שמופיעים אחרי מעשה, "וראית את אחורי ופני לא יראו".  ודווקא בכך מידת הרחמים נמדדת, כמה שיותר תוכל להכיל להבין ולקבל גם את מה שאיננו תקין, הדעת נמצאת בין שני שמות  - אם לא זכית לדעת לפני ולא לראות מרחוק ועל כן נפלת – לפחות אחרי הנפילה תתמלא רחמים, קבל את המצב כפי שהוא על מנת שתוכל להחליט החלטות לפעם הבאה.  אם עשית זאת, הוספת דעת, ייתכן שזה עיקר הניסיון, המוכנות להשלים עם המצב "אחר הדברים" ועדיין להטות אל הימין, אל מה שנותר ממנו- אל הרחמים.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php