תורה עח - מלכות פה

  • הרב דן האוזר
ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו (שמואל א, ב). הנה יש בזה בחינת משיח, ורוח הקדש, ויחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, ותחיה. כי תחלת הבריאה היה כדי שיתגלה מדת מלכותו, ומחמת גדל הארתו לא היה באפשרי לקבל, והכרח להתצמצם בתוך עולמות. וזה (תהלים קמה): "מלכותך מלכות כל עולמים", הינו שמדת מלכות התלבש בתוך עולמות, כדי שנוכל לקבל ואין מי שיקבל על מלכותו, לכן יוצאות נפשות ישראל, שיקבלו על מלכותו, כי אין מלך בלא עם. ומאין יוצאות נפשות ישראל, מעולם הדבור. וזהו (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", הינו שנפשות ישראל יוצאות מעולם הדבור. והדבור הוא בחינת מלכות, כמו שאמר אליהו: 'מלכות פה'. ובחינות שכינה גם כן, כי שוכנת אתם תמיד בלי הפסק רגע, כמו שכתוב (ויקרא טז): "השוכן אתם בתוך טמאותם" (עיין יומא נז ומ"ר נשא פז) והוא בחינת (תהלים קיג): "אם הבנים". הינו, כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה, ואינה שוכחת אותם. כן הדבור, שהוא בחינת שכינה, הולכת עם האדם תמיד. וזהו (ירמיה ל"א): "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו", הינו כמו שאמרנו, שהדבור זוכרת אותו תמיד, והולכת עמו אפלו במקום הטנפת.
 וזהו בחינת גלות השכינה, שהדבור שהוא בחינת השכינה, בגלות. ונתאלם, כמו שכתוב (תהלים ל"ט): "נאלמתי דומיה". וזהו (תהלים נ"ח): "האמנם אלם צדק תדברון", הינו כי צדק זה מלכותא קדישא כנודע (פתח אליהו). ומלכות, הוא הדבור כנ"ל, כשהוא בגלות הוא אלם. ולכן במה שפגם יתקן, הינו ודוי דברים. כמו שאמר הכתוב (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים", שיתודה תמיד בכל לבו, "נכח פני אדני". אזי, "ושובו אל ה'", שישובו כל הדברים שפגם אל שרשו. וזהו בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, כי מיחד הדבור, שהוא בחינת השכינה כנ"ל, אל ה'. וזהו גם כן שאמר הכתוב (ישעיה מ): "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר". הינו, כשמיחד הדבור עם ה', שהוא יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כנ"ל, אזי "ונגלה כבוד ה'". 'כבוד', זו שכינה כנודע. הינו, שנתגלה ונתגדל הארת השכינה, שהוא בחינת מלכות.
 
ספירת המלכות באה לתאר את הפרדוקס הגדול שישנו בקיום המשותף של באי העולם. עד כמה כולם נפרדים זה מזה, ועד כמה, במקביל ובאותה עוצמה, הם זקוקים זה לזה ומשפיעים זה על זה. עד כמה כולנו זקוקים זה לזה בנפרדותנו, ועד כמה דווקא נפרדות זו מקרבת אותנו לא פחות מאשר מרחיקה אותנו זה מזה. המילה "מלכות" הינה ניסיון לבטא עד כמה אין לאחד אפשרות לשלוט בזולת, שהרי הזולת נפרד הוא, אך מצד שני איך בכל זאת יכול הוא למלוך בזולת זה – למצוא בזולת את נקודת ההיענות אשר מרצונו החופשי ייעתר לו. בסופו של דבר, גם העריץ הכוחני ביותר לא יוכל למלוך בשני, לא יוכל לגעת בתוכו ובליבו החופשי ובן החורין. אותו פרדוקס עצמו הוא זה שמדריך את המלכות להיעזר במידות הביטול והענווה – להצטמצם על מנת שתוכל להתפשט ולהתרחב. המלכות ניתנת לבטלים, לשפלים ולענווים ולא לרודפי הכוח והגאים. לאלו האחרונים אולי יינתן השלטון אבל לא המלוכה. המלוכה תינתן דווקא לבטלים לאמת וליושר, ורק ביטול זה יוכל לחלחל בפרוזדורי הנפש והלב הדקים והפתלתלים של הזולת.
 
באופן אידיאלי ביטול גמור כזה קיים רק אצל הקב"ה ולכן רק הוא יכול להגיע עד תהומה של נפש האדם. רק למולו יוכל האדם להרגיש שהוא מקבל את עול המלכות בעצמו, מתוך חופש, ואין בנוכחותו של הקב"ה שמץ של שלטון עריץ. דווקא נעלמותו היא המדגישה את נוכחותו - נוכחות שניתן להרגישה עמוק בלב בלבד.
 
אכן, על פניו נראה שהעולם פועל אחרת. בעיני בשר ודם הכוח הוא השולט, הגאווה היא התופסת מקום והשלטון הוא הקובע. בעיני בשר רק לנוכחות הגשמית יש קיום ולנעלם אין כמעט משמעות. על כן פותח ר' נחמן את התורה שלפנינו במילה "הנה", כמנסה להצביע על דבר אשר באופן רגיל אי אפשר לראותו. הוא מלמד אותנו את סוד המלכות, שכן רק באמצעותה ניתן להבחין באותם מושגים מופשטים כמו משיח, רוח הקודש וייחוד קוב"ה ושכיניתיה. כדי להראותנו זאת מסביר הוא לנו על המלכות והשתלשלותה בבריאת העולמות, שכן רק הבנה עמוקה שלה תפקח את עינינו לראות את הנעלם.
 
כל העולם הגשמי, על נוכחותו הפיזית ועל ישותו הגאה, לא בא אלא על מנת ללמדנו את הסוד הנעלם המסתתר מאחוריו. כל הישות על הסופיות המאפיינת אותה, תהיה רמז לקצה קצהּ של האינסופיות שהביאה אותה לעולם. כמו אברהם אבינו שנחשף לאלוקות אחרי שראה את סופיותיו של העולם הזה, אחרי שנחשף למעגליות המחזורית של היש והאין בעולם, כשראה את השמש והירח זורחים ושוקעים בו זמנית ללא הרף (חולין ס:). כך גם המאמין נחשף ל"אין" שקיים מאחורי כל "יש" דרך סופיותיו של "יש" זה. נקרא הוא להעמיק ראות אל תוכם של דברים, כאשר ניכר שחיצוניותם לבדה איננה מניבה דבר.
 
זהו סוד התלבשות האלוקות בעולמות. כלבוש המסתיר את פנימיותו, אך מצד שני מגלה אותה, כך האלוקות "התלבשה בתוך העולמות". כשם שהרואה רק את בשרו של אדם לא יראה את נשמתו, כך המתבונן רק בחיצוניות העולם לא יכיר באלוקות שמאחוריה. כשם שבאופן פרדוקסלי דווקא הסתרת בשרו של האדם בלבוש תראה את פנימיותו ואילו חשיפתו תסתיר פנימיות זו, כך המאמין יעצום את עיניו וירגיש את האלוקות שמסתתרת מאחורי הבריאה. זהו הסוד הפרדוקסלי של המלכות –  ככל שתוכר הנפרדות של השניים, כך יתחברו הם באופן פנימי ועמוק יותר. אם כך, אין פירוד גמור, שכן גם הוא מביא בסופו של דבר לחיבור עמוק ופנימי יותר.
 
השיח של אברהם אבינו עם זריחתם ושקיעתם של השמש והירח, איננו אלא ביטוי לשיח קדום הקיים בין השמש והירח לבין עצמם עוד מימי בראשית. כל עוד אברהם אבינו היה שרוי בתודעת העולם הגלוי והממשי בלבד, תודעת ה"יש" לבדו, אכן התאכזב הוא נואשות כשראה את שקיעתם של הדברים עליהם נשען רגע קודם כן. רק משהבין את מעגליות השקיעה והזריחה הקיימת בעולם, יכול היה להיפתח גם לתודעת ה"אין", המסתתר מאחורי כל "יש". כל עוד אחז בשמש או בירח לבדם, התאכזב בכל פעם שנותר בלעדי אחד מהם, אך רק משקיבל את התחלופה המעגלית ביניהם, יכול היה לקבל את שניהם גם יחד, על אף הסתירה שלכאורה קיימת ביניהם – סתירה הטוענת: זה או זה'. זו למעשה השאלה אותה שואלת הלבנה את הקב"ה: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! (חולין ס:). תשובתו של הקב"ה הינה "לכי ומעטי את עצמך", ובכך מעניק הוא לה את סוד המלכות, אשר הלבנה היא סמל לו – סוד הצמצום. פרדוקסלי ככל שייראה הדבר, דווקא הענווה, הביטול והצמצום העצמי הם המביאים להתפשטות האמתית של המלכות. לאחר תשובתו של הקב"ה, הלבנה הבינה בעומק שהיא לא לבד בעולם ושיש אחר. אך יותר מכך, שהיא מוכרחה לצמצם את עצמה בכדי לראות אותו; שמוכרחה היא להגיע להבנה שהיא איננה מבינה את הדברים עד הסוף, שחיצוניותם של הדברים איננה שיקוף של כל התמונה. שיש מאחוריה דבר – שמאחורי ה"יש" קיים "אין". רק אז תרחיק תוכל להרחיק ראות למה שקיים מאחורי הלבוש. את מה שהבינה הלבנה הכיר אברהם אבינו – שהוא איננו לבד, שיש אחר, ושצריך ביטול וענווה כדי להכירו. הבין הוא שאם ייתפס באחד מהדברים בעולם, כל אחד כשלעצמו יכזיב וישקע בסופו של דבר, ושעליו להיאחז דווקא בשניים ובמה שמאחוריהם. זהו סודה של המלכות: השניים והכרתם זה בזה, במרחק שביניהם, בנפרדות שביניהם, ושדווקא מתוך כך נוצרת היענותם החופשית זה לזה.
 
אך מי מוכן לחיות כך, בעצימת עיניים מתמדת, ובדילוג על ה"יש" למען ה"אין"? מי מסוגל לחיות בחיבור עמוק לכל 'נפרד', בביטול גמור ללא 'אגו', ובהיענות לקריאה רחוקה ועמומה מאחורי פרגוד של מציאות גשמית וגסה? "מי יקבל את עול מלכותו של ה'?" שואל ר' נחמן, ובאופן מפתיע עונה הוא ישירות: "ואין מי שיקבל עול מלכות ולכן יוצאות נפשות ישראל שיקבלו עול מלכותו, כי אין מלך בלא עם". כביכול חוק טבע הוא שיהיה מישהו שיקבל את עול מלכותו. כאותו כלל שציינו לעיל, שאין פירוד בעולם שאינו מביא בסופו של דבר לחיבור עמוק ופנימי יותר, כמו מעגליות השמש והירח שראה אברהם אבינו, כך גם בעולם אין ירידה שאין אחריה עלייה, ואין פירוד שלא יביא אחריו חיבור.
 
אך למה צריכות נפשות ישראל לצאת על מנת לקבל את עול מלכותו? ומהיכן יוצאות הן ולאן? ר' נחמן עונה על השאלה הראשונה ומסביר שאם הקב"ה התלבש בתוך העולמות והצטמצם, הרי שבכדי שיוכל האדם להכיר באלוקות עליו  לצאת מן העולם ולפסוע אחורה, לחזור לפירוד על מנת להתאחד מחדש (זהו למעשה פרדוקס המלכות, עליו דיברנו קודם לכן). כשהאלוקות בתוך העולמות אין לאדם, אשר גם הוא מצוי בתוך העולם, מרחק מבעדו יוכל להשקיף על האלוקות, אין פרספקטיבה ממנה יכול האדם להביט אל מעבר לו. והלא מרחק זה הינו לב ליבה של המלכות – אותה מוכנות של המלך להרפות מן השלטון בעבור המלכות, לאפשר את המרחק שבינו לבין נתיניו כדי להזמינם להיענות למלכותו ולא לשלטונו העריץ, להצטמצם למען הבחירה של הנתינים, להתבטל בעבור האמת והצדק. כל אלו מעניקים פרספקטיבה לאדם ובעקבותיה – מרחב בחירה. אולם כיצד האדם שספון עמוק בתוך העולם, שמסובב בכל ענייניו, ושעטוף בכל כך הרבה צמצומים יוכל להרים את ראשו אל מעבר לעולם, אם האלוקות מתגלה לו לאדם דרך המתרחש בעולם ומתלבשת בו. בעקבות כך ציין ר' נחמן ש'אין מי שיקבל את עול מלכותו', כיוון שגם האדם עצמו נמצא בתוך העולם. על האדם לפסוע אחורה על מנת שיוכל להתבונן אל מעבר, ל'לבוש' שקיים בו פנימה. אבל כיצד יעשה זאת? על כך עונה ר' נחמן תשובה אחת: על ידי הדיבור. הדיבור מסוגל להוציא את האדם מעצמו אל המעבר, כלשון הפסוק "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה', ו'). כלומר, האדם יכול לקבל פרספקטיבה חדשה על כל דבר, רק בשל העובדה שדיבר על כך. מרחב של חופש, פרספקטיבות חדשות, בחירות שהיו נסתרות מעיניו, כל אלו יכולים להיחשף כתוצאה משיחה טובה. "ווידוי דברים" שנראה כחוזר על הידוע בלבד, יכול לפתוח פתח לפתרון ולחלץ את האדם ממצב תקוע.
 
גלות מצרים מתפרשת בספרים הקדושים כגלות הדיבור (כך למשל בשיחות הר"ן פח, ובליקוטי הלכות יורה דעה הלכות ת"ת ג', ד'). יעקב אבינו ירד למצרים "אנוס על פי הדיבור" ומבאר ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן סו בסופה) שכשאין דיבור האדם הרי הוא כאנוס. תחילת העבדות הינה דווקא בשתיקתו של האדם. הדיבור מבטא את יכולתו של האדם לצאת ממצבו, קשה ככל שיהיה, להביט עליו מבחוץ, ולבטא את נפרדותו ממנו בכך. ללא דיבור זה לא יוכל האדם לצאת ממצבו ולעולם ירגיש שהוא 'אנוס' למצבו זה. הנה כי כן, שוב אנו רואים שהחירות של האחד תלוי בזולת ובדיבור אל האחר. האדם הבודד ירגיש בעומק קיומו את אי הנחת שבמצב זה וישאף באופן טבעי לצאת ממנו. זהו טבע העולם; אין טבעי מלצאת מעצמי אל עבר השני, להתמסר ולהתחייב אליו, ושם נמצאת גם החירות. על כן אומרים חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". יציאת מצרים חותרת אל הדיבור האלוקי הזה ואל ההתמסרות אליו. תפיסה זו שונה לחלוטין מהתפיסה הרווחת היום, בה החירות ניתנת ליחיד ככל שיהיה משועבד לעצמו וליצריו וככל שיהיה חופשי ממחויבותו לאחר. יציאת מצרים מכוונת לחירות הפוכה: ככל שייצא אדם מעצמו, ישתחרר מיצריו ויתמסר לשני – שם חירותו.
 
כל זאת מכירים כולנו ביחסים שבין אדם לחברו. אלא שר' נחמן מאמץ את הכלי הזה ככלי הכרחי להכרה באלוקות. ההכרה באלוקי דורשת כל כך הרבה חופש מהאדם, על מנת להעפיל אל אינסופיות הא-ל והחופש האינסופי שלו, עד שאי אפשר להגיע אליו מבלי לצאת מהעולם ואי אפשר לצאת מהעולם מבלי לדבר. 'דבר אל ה' והוא יתגלה אליך, תוכל להרגיש את נוכחותו מאחורי פרגוד המציאות ומתחת ללבושיו'. זהו גילוי השכינה עליו מדבר ר' נחמן והוא מתואר על ידי ר' נחמן כהתרחשות טבעית והכרחית. ברור לו שאם לא יהיה מי שיקבל את עול מלכות ה', אזי נפשות ישראל ייצאו לקראתו על מנת לקבלו. הדיבור אל אלוקים יוצא מאליו כאשר המרחק שבין היהודי לאלוקי נשאר פתוח ואיננו נסגר. 'צמצומו של אלוקים' לא יוכל להשאיר את הישראלי שווה נפש מבלי שנפשו תצעק את צעקת האלוקות, מבלי שתפנה היא לסגור את הפערים שנפתחו בין האדם לאלוקיו. כמו ששתיקה בין שניים יכולה להיות רועמת ולדרבן את השניים לשוחח, כך גם כאן, החיבור טבעי מן הפירוד והנפש הישראלית תחתור אל חיבור זה ותנסה בכל כוחה לחזור אליו.
 
כל שעל האדם לעשות הוא לפתוח את פיו ולהתחיל לדבר אל ה'. לאט לאט מרחבי החופש החבויים יתגלו לפניו והאור האלוקי יזריח את מרחבי חייו. מחשבתו תהיה פתוחה וחופשית יותר על מנת לקבל את המסרים האלוקיים המועברים לו דרך המציאות. "מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" –  ככל שידבר ייזכר האדם באלוקיו כהיזכר אדם באמו. כל כך קרובה הייתה אליו עד שלא הבחין בה, כל כך שמרה עליו עד שלא ידע על קיומה, כל כך צמודה הייתה אליו עד שהיה צריך מעט מרחק בכדי להבחין בה – רק כשגדל יכול היה למלל את תחושותיו אליה. באופן פרדוקסלי גדילתו של הבן אמנם הפרידה אותו מאמו, שהרי עתה הוא עצמאי וגדול, אך מצד שני קירבה ביניהם והצליחה למלל ולבטא רגשות שהיו גלומים ולא מצאו פה לבטאם. כך גם הישראלי הולך ומבחין בשכינה שנמצאת עמו כל הזמן ומשגיחה ומכוונת את צעדיו, ככל שמרגיל הוא את עצמו לדבר עם ה'. דיבור זה מצריך מן האדם תנועה כפולה: להתרחק מחד על מנת לבסס את נבדלותו של המדבר – חשוב לה' לשמוע אותך כפי שאתה, מה בפיך, מה יש על ליבך, ורק אתה יכול לנווט שיח זה. ומצד שני, עליך להתקרב ולהתחבר דווקא מתוך ריחוק זה. זוהי תנועתה של המלכות וזהו סודה.
 
הביטול של המלכות איננו אם כן השתקתו של האדם, איננו הכחשתו. להפך הגמור, באופן הפרדוקסלי של המלכות, דווקא הביטול הוא שיביא להתפשטותה. ההבדל המהותי בין הביטול וההכחשה הינו בדיוק בנקודה זו. בעוד ההכחשה מצמצמת את עצמה לחלוטין, הרי שהביטול מצמצם את עצמו על מנת לקבל השראה עליונה, על מנת ליצור קשר ושיח. הצמצום הופך את המלכות לכלי המעיד על דפנותיו החזקות של כלי זה. היכולת של המלכות לפנות את עצמה ל"אחר", מעידה על הווייתה הבטוחה ועל הנהגתה הפנימית אשר מצליחה להביט על העולם מעבר לזווית הראייה הצרה של עצמה. המלכות תדבר, כפי שמציין אליהו "מלכות פה" (כך מופיע בתנא דבי אליהו), וככל שתבטא את עצמה תבטא את נבדלותה ונפרדותה מאחרים. אך עם זאת, ודווקא בשל כך, תתפשט ותגיע אל ליבו של השני, תכיר בו ותתמזג עמו. זהו ייחוד קודשא בריך הוא ושכיניתיה, עליו הורה ר' נחמן בתחילת דבריו - הנה!
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *