ליקוטי מוהר"ן | תורה ע"ט | תשובה של שבת

"[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] בְּטַח בַּה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה (תְּהִלִּים ל''ז)

הִנֵּה הַכְּלָל שֶׁצָּרִיך כָּל אָדָם לִרְאוֹת שֶׁמִּצִּדּוֹ לא יִהְיֶה עִכּוּב מְשִׁיחָא דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו וּבְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק, מִי שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּאֱמֶת, יֵשׁ בּוֹ הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ יֵשׁ בּוֹ מִדָּה שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ (בְּרֵאשִׁית דַּף כה:): מָשִׁיחַ דָּא משֶׁה, כְּמוֹ שֶׁאֲפָרֵשׁ כִּי משֶׁה מָסַר נַפְשׁוֹ בְּעַד יִשְׂרָאֵל כִּי יָדַע שִׁפְלוּתוֹ בֶּאֱמֶת, וְיָדַע חֲשִׁיבוּת וּגְדֻלּוֹת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר י''ב): ''וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאד מִכּל הָאָדָם'' וּמֵחֲמַת זֶה מָסַר נַפְשׁוֹ וְחִיּוּתוֹ בַּעֲדָם לָכֵן מִי שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּאֱמֶת וְיוֹדֵעַ שִׁפְלוּתוֹ, וְיַכִּיר חֲשִׁיבוּת יִשְׂרָאֵל יָכוֹל לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ בַּעֲדָם וְאֵימָתַי יָכוֹל לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ? בְּשַׁבָּת (שְׁמוֹת ט''ז): ''רְאוּ כִּי ה נָתַן לָכֶם אֶת הַשַּׁבָּת'' כִּי שַׁבָּ''ת הוּא שִׁי''ן בַּת שִׁי''ן, תְּלַת גְּוָנִין דְּעֵינָא, בַּ''ת בַּת עַיִן וְעַל כֵּן בְּשַׁבָּת יָכוֹל לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ (שָׁם) הַיְנוּ תַּחַת מַדְרֵגָתוֹ, שָׁפָל מִמַּה שֶּׁהוּא וְעַל כָּל פָּנִים, ''אַל יֶצֶא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ'', הַיְנוּ לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ כְּגוֹן עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה זִמְרִי וּמְבַקֵּשׁ שָׂכָר כְּפִינְחָס (סוֹטָה כ''ב:) וְאֵימָתַי יָכוֹל לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ בְּשַׁבָּת? כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, שֶׁהִיא שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ל): ''וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלקֶיך, אַתְוָן דְּדֵין כְּאַתְוָן דְּדֵין'' כִּי יֵשׁ שְׁנֵי תְּשׁוּבוֹת אַחַת, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין מַשָּׂא וּמַתָּן וְהוֹלְכִין בְּהַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה וּבְאֶמְצָעוּת נוֹפֵל לוֹ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְאַחַר כָּך חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן (יְחֶזְקֵאל א): ''הַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב'' שֶׁאֵין לוֹ נַיְחָא, כִּי פַּעַם טָמֵא וּפַעַם טָהוֹר כָּשֵׁר וּפָסוּל, אָסוּר וּמֻתָּר וְזֶהוּ בְּחִינוֹת שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל אֲבָל תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה הוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַיְחָא כִּי בָּא שַׁבָּת בָּא מְנוּחָה (רש''י בראשית ב פסוק ב) שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנוּחָה מִכּל וָכל, וְנִדְחֶה הָרַע לְגַמְרֵי וְתֵדַע נֶאֱמָנָה, שֶׁתְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה הוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת כִּי אִיתָא בְּמִדְרָשׁ רַבָּה (בְּרֵאשִׁית פָּרָשָׁה כ''ב) כְּשֶׁפָּגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן לְקַיִן, וְשָׁאַל לוֹ מַה נַּעֲשָׂה בְּדִינְך וְהֵשִׁיב לוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אָמַר, אִם כָּך תַּקִּיף חֵילָא דִּתְשׁוּבָה, פָּתַח וְאָמַר ''מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת'' וְלִכְאוֹרָה, מָה עִנְיַן שַׁבָּת אֵצֶל תְּשׁוּבָה אֲבָל לְפִי דְּבָרֵינוּ מְכֻוָּן הֵיטֵב כִּי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְנִדְחֶה הָרָע לְגַמְרֵי, וְיֵשׁ לוֹ נַיְחָא זֶהוּ בְּחִינוֹת שַׁבָּת, וּבְחִינַת שַׁדַּי, וּבְחִינַת מט''ט כִּי מַה הוּא שַׁדַּי, שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי (חֲגִיגָה י''ב בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה מ''ו) וּבְחִינוֹת שַׁבָּת גַּם כֵּן כָּך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב) : ''וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ'', וְאָמַר דַּי ..."

 

*

"הנה הכלל" – שתי מילים ראשונות בתורה זו כבר צופנות בהם רמז להמשך. כאשר ר' נחמן פותח את התורה שלו ב"הנה", כנראה שהוא רוצה להראות לנו משהו, להצביע על משהו. עוד מעט נראה שלא קל לראות את מה שר' נחמן מצביע עליו. וכשהוא מביא לפנינו "כלל", כנראה שהוא רוצה שלא נתבלבל מרוב פרטים.כל כלל הוא ניסיון לקחת את כל הפרטים שיש במציאות ולנסוך בהם איזשהו מובן ולתת לנו כלי להתמצאות כדי שלא נטה להתבלבל מרוב פרטים. ומהו הכלל?

הִנֵּה הַכְּלָל שֶׁצָּרִיך כָּל אָדָם לִרְאוֹת שֶׁמִּצִּדּוֹ לא יִהְיֶה עִכּוּב מְשִׁיחָא דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו

יש להסביר למה צריך ר' נחמן להסתתר מאחורי כתפיו של המשיח כדי להגיד לנו דבר כל כך פשוט, והוא שאנו צריכים לעשות תשובה ולתקן את המעשים שלנו? למה לו להדגיש שאדם צריך לדאוג לזה שהוא לא יהיה זה שמעכב את המשיח? לכאורה מספיק היה להגיד בצורה פשוטה וישירה שאדם צריך לתקן את מעשיו. זה דבר פשוט, גם ללא משיח. מה תפקידו של המשיח שהוא מהווה את הסיבה והמניע שלי כדי לתקן את המעשים שלי?

וּבְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק, מִי שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּאֱמֶת, יֵשׁ בּוֹ הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ יֵשׁ בּוֹ מִדָּה שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ (בְּרֵאשִׁית דַּף כה:): מָשִׁיחַ דָּא משֶׁה, כְּמוֹ שֶׁאֲפָרֵשׁ כִּי משֶׁה מָסַר נַפְשׁוֹ בְּעַד יִשְׂרָאֵל כִּי יָדַע שִׁפְלוּתוֹ בֶּאֱמֶת, וְיָדַע חֲשִׁיבוּת וּגְדֻלּוֹת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר י''ב): ''וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאד מִכּל הָאָדָם'' וּמֵחֲמַת זֶה מָסַר נַפְשׁוֹ וְחִיּוּתוֹ בַּעֲדָם לָכֵן מִי שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּאֱמֶת וְיוֹדֵעַ שִׁפְלוּתוֹ, וְיַכִּיר חֲשִׁיבוּת יִשְׂרָאֵל יָכוֹל לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ בַּעֲדָם

הצדיקות לדידו של ר' נחמן היא גילוי משיחי. משמעות אמירה זו היא שהצדיקות הינה מימוש פוטנציאל קיים שאמור להתגלות בעתיד ואצל הצדיק מקדים ומופיע כבר בהווה. הצדיק הינו זה שמצליח לא רק 'לא לעכב' את הגילוי מלהופיע, "שלפחות מצידו לא יהיה עיכוב משיחא", אלא אף להנכיח אותו בהווה. ההנחיה 'לא לעכב' מרמזת על כך שיש לשלימות כוח משלה להופיע בעולם ולהניע את העולם לכיוון חיובי. מעין חוק כללי בעולם המושך את הדברים אל הטוב והשלם. תפקידו של כל אדם הוא לא לעכב כוח זה ושל הצדיק לגלות אותו בהווה. וכיצד? על ידי מסירות נפש.

וכדוגמא להתגלות משיחית שכזו מביא ר' נחמן את משה רבנו. ומה הייתה התכונה המאפיינת כל כך את משה רבנו, שהביאה אותו לגילוי השלמות הצפונה בתוכו? שפלות! "והאיש משה עניו מאד". שכן על ידי זה שלאדם יש שפלות, כך מובן מתוך דבריו של ר' נחמן, מתעוררת בתוכו מסירות נפש. הכלל שרוצה ר' נחמן ללמדנו הוא שלא תהיה אתה שמעכב את המשיח, דהיינו תמסור את הנפש שלך כמה שאתה יכול, לפחות בכל מקום שאתה נמצא תדע שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול. הצדיק נקרא למסור את נפשו והאדם הרגיל נקרא ללכת בכיוון דומה ולהגיע עד קצה גבול יכולתו. בשניהם נקרא האדם לצאת מגדרו ולעשות משהו מעבר להתנהלותו הרגילה. הצדיק נקרא למסור את נפשו ובמקביל האדם הרגיל נקרא ללכת בכיוון דומה ולהגיע עד קצה גבול יכולתו. בשניהם נקרא האדם לתת את המיטב.

ר' נחמן לא מסתתר מאחורי כתפיו של המשיח. אלא רוצה ללמדנו את הגודל המצוי בתוכנו, את כוחה של השלמות בעולם להניע תהליכים באדם הפרטי ובעולם כולו. ר' נחמן מגדיר את דבריו בצורת כלל כי יודע הוא שהקריאה שלו לצאת מגדרנו למען השלמות המצפה לנו, קריאה זו לא יכולה להישמע מתוך ההתנהלות הרגילה של המציאות. היא מכוסה ומוסתרת מאחורי הרבה עצלות, חוסר אמונה, קטנות המוחין ובתוך יום של קטנות המסתיר את השלמות  שעשויה להופיע מבין פרטיו. הכלל, אותו מנסח ר' נחמן, בא להנחות אותנו בדרך רצופת מכשולים זו.

 

*

איך מגיעים למדרגה בה אדם מצליח למסור את הנפש שלו, כך שבכל סיטואציה הוא יוכל להעיד שאכן עשה את המקסימום? שאכן הוא מיצה עד תום את כל היכולות והכוחות? אומר ר' נחמן שהתנאי המוקדם הוא לכך השפלות. ע"י שאדם לא מחשיב את עצמו כל כך ולא עסוק רק בעצמו, יש לו את האפשרות לצאת מגדרו ולמסור את נפשו למען מטרה שהיא מעבר לו. התגלות משיח.

אבל ממשיך ר' נחמן ושואל "ואימתי יכול לראות שפלותו?" נשים לב לניסוח הדברים, ר' נחמן שואל אותנו אימתי יכול לראות שפלותו. כיוון שבדרך כלל אדם לא רואה את שפלותו, ואולי אף נאמר יותר מזה אדם לא יכול לראות את שפלותו, כיוון שכל הווייתו של אדם סותרת את השפלות שלי, ובעוד כל ההוויה שלי אומרת 'אני כן', והשפלות אומרת 'אני לא'. זו סתירה פנימית עמוקה בין השניים, כל הווייתו שלאדם אומרת 'היה! תהיה, תהיה מוצלח, תהיה טוב', והשפלות אומרת 'אבל אתה לא'. אמנם אדם יכול להרגיש את שפלותו, אנחנו הרבה פעמים מרגישים את השפלות שלנו בכישלונות, בירידות. אבל לראות בעין פקוחה, נכוחה, אובייקטיבית, להתבונן על הדבר, להסיק מסקנות, זה דבר שאנחנו לא בקלות מצליחים, לא מצליחים לראות, עצם ההוויה שלנו סותרת וממילה מסתירה את השפלות. אז אימתי יכול לראות שפלותו?  עונה ר' נחמן, בשבת. "ראו כי ה' נתן לכם את השבת". יש אם כן בשבת התבוננות מיוחדת המאפשרת לראות בה את שאי אפשר לראות בימי החול,עליה מצביע הפסוק - "ראו..."!

ממשיך שם הפסוק ומצווה "שבו איש תחתיו" ומסביר ר' נחמן "היינו תחת מדרגתו, שפל ממה שהוא". בפרשת המן (שמות ט"ז) אומר משה רבינו לעם ישראל 'שבו איש תחתיו', בשבת אל תאספו את המן, ודורש ר' נחמן את המילים "שבו איש תחתיו" שאדם ישב מתחת למדרגה שלו. מתחתיו – מתחת עצמו בשפלות, או לפחות "אל יצא איש ממקומו, היינו למעלה ממדרגתו שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר פנחס". לפי דרשתו של ר' נחמן משה רבינו מורה לעם ישראל בשבת, כל אחד לרדת ממדרגתו או לפחות לא להתאמץ ולעלות אל למעלה  ממנה. מדוע?

 

*

בתורה י"ד מחלק ר' נחמן בין ארבעה סוגים של שפלות: סוג ראשון, הוא שאדם יכול לראות את שפלותו בפני גדולים ממנו. להיות שפל בפני גדולים ממנו, לא דבר פשוט הוא ולא מובן מאליו. לא כולם, ודאי לא היום, יודעים להתבטל בפני מישהו שהוא גדול מהם. זאת אומרת להודות שהוא גדול וללמוד ממנו. שפלות שנייה –  היא היכולת להיות שפל בפני שווים לך, אפילו מישהו ששווה לך, אפילו ממנו תלמד. למה? כי אין אדם שאי אפשר ללמוד ממנו משהו, כל אדם יש לו משהו שאין לאחר, וגם אם הוא שווה לך תדע שיש לך מה ללמוד ממנו ולו יש מה ללמוד ממך. שפלות שלישית – להיות שפל בפני קטנים ממך. אפילו מישהו שקטן ממך, אפילו אז עליך להיות מסוגל להיות שפל אליו, כמו שכתוב באגרת הרמב"ן. שגם מול הקטנים "חשוב בליבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד". ככל שאתה יותר גדול – הפוך על הפוך במובן מסוים אתה יותר קטן כי דורשים ממך יותר.

ממשיך שם ר' נחמן ומביא עוד שפלות רביעית המובאת כאן בתורה שלנו. 'שבו איש תחתיו' – שתהיה מסוגל להיות שפל אפילו מעצמך! שתהיה מסוגל לרדת דרגה. להיות מסוגל להיות שפל בפני עצמך. כמה שאתה חושב שאתה  שווה, תרד קצת. אומר ר' נחמן שזה עיקר השבת. שכן בשביל לנוח אדם צריך לרדת דרגה. כל עוד אדם נמצא באיזו דרגה שהיא – הוא לא נח, דרגה כזו או אחרת, גדולים, שווים או קטנים – אין בזה נחת. השבת מעניקה לך את היכולת להתכופף. 'שבו איש תחתיו' זו המוכנות שלך להיות שפל בפני עצמך.

והנה בתורה שלנו מתברר שהדבר נכון גם להיפך – לא רק שהשפלות היא תנאי למנוחה, אלא גם המנוחה היא תנאי המאפשר לראות את השפלות. כל עוד אני שומר על עמדה כלשהי, איזו פוזה, כל עוד אני שומר על איזו דרגה – אני שווה משהו – אין לי מנוחה, ואני לא יכול לראות את השפלות; אבל אם באמת יש בי בטחון, מנוחה, מנוחה פנימית – הרי שאני לא נבהל לראות את השפלות שלי. בשבת יש מנוחה פנימית, ואז לא צריך להספיק שום דבר, להוכיח שום דבר. השבת היא ההיפך מהישגיות, ברגע שהיא מגיעה שבת כבר אין זה משנה מה כן מבושל או לא, אם נקי לא נקי, האמירה של השבת – כפי שהדברים הם עכשיו כך הכי טוב. כמו הסיפור של הלל ושמאי – כאשר שמאי היה מוצא בהמה יפה היא שומר אותה לשבת עד שמצא בהמה יפה ממנה. הלל – כל בהמה שהיה מוצא בשוק היה אוכל באותו יום. הוא מצא בהמה וכל בהמה מצאה חן בעיניו, והייתה לו שבת בשבת וגם ביום ראשון, ב"ה יום יום, כל רגע ורגע הוא ידע לנוח בו, ידע להוקיר אותו בעצמו ללא דרגה. זו שבת כהלל. דווקא בשל היותה מקום ללא דרגה, שאין צורך 'להתגנדר' בשבילו, יכולה היא, שבת כזו, להתפשט גם אל שאר ימות השבוע. שבת כזו יכולה להכיל גם את הגבוה וגם את הנמוך, גם את הטוב וגם את הרע, גם את ההצלחות וגם את המחדלים, וממילא יכולה לראות טוב יותר. מבטה אובייקטיבי ואינו נוטה לשום צד. ועל כן יכול אדם לראות בשבת גם את שפלותו וממילא זהו זמן לתקן ולחזור בתשובה. לכן אותיות השב"ת ותשוב"ה שוות. אינה דומה תשובה של חול לתשובה של שבת. תשובה של חול תהיה תשובה עם כללים, תנאים ודרגות ומטרתה לעלות מעלה בדרגותיה ובמעלותיה, 'למצוא בהמה טובה'. ואילו התשובה השנייה תשאף לבטל את המדד ההישגי הזה עצמו וזאת על מנת להגיע אל תשובה יותר עמוקה. מה לכאורה יכול להיות חסר בתשובה הראשונה השואפת רק למעלה? לכאורה אין טוב ממנה? ולאן יכולה להוביל אותנו התשובה השנייה, של שבת, ללא הדרגות והתנאים? הנה ר' נחמן מסביר:

כִּי יֵשׁ שְׁנֵי תְּשׁוּבוֹת אַחַת, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין מַשָּׂא וּמַתָּן וְהוֹלְכִין בְּהַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה וּבְאֶמְצָעוּת נוֹפֵל לוֹ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְאַחַר כָּך חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן (יְחֶזְקֵאל א): ''הַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב'' שֶׁאֵין לוֹ נַיְחָא, כִּי פַּעַם טָמֵא וּפַעַם טָהוֹר כָּשֵׁר וּפָסוּל, אָסוּר וּמֻתָּר וְזֶהוּ בְּחִינוֹת שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל

אומר ר' נחמן יש שני סוגים של תשובה: תשובה אחת היא תשובה שנקראת רצוא ושוב, תשובה שאנו מכירים – לאדם יש הרהור תשובה ובאמת הוא רוצה לתקן וגם מצליח, אבל יום אח"כ או שבוע אח"כ הוא חוזר לסורו. רובנו מכירים את התשובה הזו, אדם רוצה בטוב, בטהור, בכשר, רוצה לתקן והוא אמנם מצליח, אבל התיקון הזה הוא זמני, הוא עדיין בתנועה של רצוא ושוב, בעצם אין לו מנוחה. באמת הרע עדיין מקנן בתוכו. הצלחתי להשתיק אותו לרגע, הזהרתי אותו 'שב בשקט עכשיו אני רוצה להיות טהור', אבל הוא מחכה לשעת הכושר, ברגע שאהיה קצת חלש, או יהיה קצת קשה, אז הוא יגיד – 'בוא, יש לי משהו אחר להציע לך'. וכיוון שכך, אדם כזה נמצא במצב שאין לו נייחא, אין לו מנוחה אמיתית, הוא כל הזמן ברצוא ושוב – רצוא אל הטוב ושוב אל הרע.

ומדוע? לפי דברינו לעיל אנו מבינים שגם לשאפתנות יש מחיר. על אף הצלחותיה ואולי דווקא בגללם, היא איננה מסוגלת להישאר במרום הפסגות אליה היא מגיעה. וכל כך למה? מתברר ששאפתנות, רוחנית ככל שתהא, הינה מקום חצוי, מותנה, וכיוון שכך לא שלם. כל החלטה, גם אם היא פונה אל הטוב, משאירה מאחוריה את החלק הנכשל שבנפש ללא טיפול. בלא הסכמתו של חלק זה אל הטוב, וודאי שלא יוכל האדם לגייס את עצמו למסור את הנפש ולצאת מגדרו עוד מעבר למדדים ולקריטריונים שעד עתה פלחו את ליבו לשניים. תשובה שלימה צריכה לצרף גם את חלק השפלות שבה אל הדרך ולקבל את הסכמתה ולשם כך צריך את השבת, שתאפשר לראות את השפלות ולצרף אותה אל כל החלטה.

וְתֵדַע נֶאֱמָנָה, שֶׁתְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה הוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת כִּי אִיתָא בְּמִדְרָשׁ רַבָּה (בְּרֵאשִׁית פָּרָשָׁה כ''ב) כְּשֶׁפָּגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן לְקַיִן, וְשָׁאַל לוֹ מַה נַּעֲשָׂה בְּדִינְך וְהֵשִׁיב לוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אָמַר, אִם כָּך תַּקִּיף חֵילָא דִּתְשׁוּבָה, פָּתַח וְאָמַר ''מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת''

 

*

להבנת כוחה של התשובה, מחזיר אותנו ר' נחמן לשני בעלי התשובה הראשונים בהיסטוריה ולשיחת אב ובנו שביניהם: במדרש רבא מופיע שכשאדם הראשון פגש את קין שאל אותו 'מה נעשה בדינך, הרי רצחת את אחיך, את הבן שלי', אמר לו עשיתי תשובה. אמר אדם הראשון אם כך כמה תקיף גדול וחזק, הכח של התשובה. פתח ואמר אדם הראשון את מזמור התהילים 'מזמור שיר ליום השבת'. ולכאורה, שואל ר' נחמן, מה ענין שבת אצל תשובה? מה הקשר?

אֲבָל לְפִי דְּבָרֵינוּ מְכֻוָּן הֵיטֵב כִּי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְנִדְחֶה הָרָע לְגַמְרֵי, וְיֵשׁ לוֹ נַיְחָא זֶהוּ בְּחִינוֹת שַׁבָּת, וּבְחִינַת שַׁדַּי, וּבְחִינַת מט''ט כִּי מַה הוּא שַׁדַּי, שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי (חֲגִיגָה י''ב בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה מ''ו) וּבְחִינוֹת שַׁבָּת גַּם כֵּן כָּך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב) : ''וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ'', וְאָמַר דַּי

אומר ר' נחמן תשובה שלמה היא שבת, מצב של מנוחה, שאדם מגיע לנייחא, שמפסיקה בתוכו את המלחמה בין הטוב לרע וההתרוצצות רצוא ושוב ביניהם. ובחינה זו של השבת היא בחינת שם הקודש שד"י, שדרשו אותו חז"ל 'שאמר לעולם די', מהו 'די'? בחינה של מנוחה, די, אל תתאמץ. זהו המקום שעוצר ומוכן לשבות. אך מה התועלת שבשביתה זו וכיצד היא מביאה לתשובה (ולא לאנרכיה). וכיצד בכלל אפשר שהאדם סוף סוף יגיע למנוחה מהתרוצצות היצר בקרבו וממלחמת העולם שכנגדו. האם יש מישהו בעולם שיש לו מתכון למשאלת לב וחפץ זו??

כששמע אדם הראשון על תשובת בנו קיין מייד נזכר בשבת. ואיזה שבת? שבת בראשית. מן הסתם זכר אותה שבת לא מש מזיכרונו אף פעם. הבושה שאחזה בו באותה שבת חקוקה היטב בליבו, אולם רק עתה הבין את מעלתה.הוא נזכר בחטא שלו עצמו, ובשבת שבאה בעקבותיה. דמיינו את הסיטואציה: אדם הראשון חוטא בחטא עץ הדעת, חוטא בחטא חמור כל כך, מקבל את העונש החמור כל כך, את המוות, הגלות, שאנחנו עד היום סובלים ממנו, אדם הראשון חוטא ומיד אח"כ – שבת.  מה ה' רוצה להגיד לאדם הראשון? 'חטאת?! דבר ראשון עצור היום שבת, פתח שולחן, שים מאכלים, תשיר, תרקוד, תקדש על היין'. מהו המסר של השבת? די, מנוחה. אל תתקדם, תזכור את השפלות שלך, תהיה מסוגל לרדת למטה מדרגתך, ולראות את השפלות שלך, או לפחות 'אל יצא איש ממקומו', לפחות אל תעלה לדרגה יותר גבוהה, זאת אומרת אל תמהר לתקן.  אם חטאת – עצור, אל תמהר. חכה רגע, עכשיו הגיע הזמן לנוח. להתבונן, להסתכל,  ולראות את השפלות שלך. חלק חשוב בתשובה – חלק עצמותי מהתשובה, אולי אפילו עצם התשובה – זו הבושה שאוחזת בחוטא לאחר חטאו. הבושה מפנימה את הרע שבחטא ומקלפת אותה גם מהשכבות הכי נמוכות שבנפש. היא שמשכנעת את השפלות להיפרד מן החטא לא רק בזמנים של כוח והצלחה אלא לסלוד ממנו גם בעת חולשה. היצר לא יארוב עוד בפינה לחכות לעת חולשה, הבושה שאין חלשה ממנה כבר תגרש אותו ממנה והלאה. לכן אל תמהר לתקן, עצור. יתכן שכשאתה ממהר לתקן אין אתה פועל אלא מתוך רצון לכסות על הבושה. יתכן וזו בריחה בלבד. יתכן שאתה רוצה רק להיות מתוקן אך לא מוכן להפשיל שרוולים על מנת לתקן. כאן צריך הכרה בחטא, הבנה של הרוע שלו, הפנמה של הטעות. כאן צריך לשהות מעט בבושה ולצורך כך צריך מידה של שפלות המוכנה לכל אלו. ובשביל שפלות צריך שבת מנוחה. לכן לאחר שאדם הראשון חטא, הדבר הראשון שה' אמר לו הוא 'עצור, עכשיו שבת, תזכור שאני אוהב אותך, אני בראתי את כל העולם בשבילך, אתה עדיין הבן שלי, אני רוצה אותך'. 

אז מהי שפלות? לפי ההגדרה שלנו עכשיו – היא המסוגלות של בן אדם להכיר את החסרונות שלו, את המחדלים שלו, לא ליפול ולהישאר בשמחה וקרוב לה'. ואם אדם זוכה לזה, אם אדם מצליח גם לאחר שחטא ונפל, להיות בשפלות; לראות את המחדלים, לראות את הרע, לראות את מה שבדרך כלל מסרב הוא לראות, מסרב לראות מפני הפחד ליפול, מפני הפחד לא להיות. להתמלא בבושה אך עדיין להישאר בשמחה וקרוב לה', הרי שלבדו החטא ייפרד ממנו, ינשל ממנו כמו קליפה חיצונית שנדונה לזריקה בשאט נפש. השפלות הינה היכולת ליצור אינטימית עם עצמך ועם ה' גם בעת מצוק, גם ברגעים של חולשה ואף של תבוסה. ה' נמצא שם בשבילך גם בזמנים אלו, מחכה לתשובתך, יקבל אותך אל חיקו בשמחה ובאהבה כמו אדם הראשון לאחר חטאו. קרבה גדולה יש, במסוגלות לתקשר גם מתוך שפלות, קרבה ללא תנאי וממילא ללא חוצץ. אך עם קרבה זו באה גם בושה גדולה וממילא ריחוק. הצירוף של השניים היה בלתי אפשרי לולי השבת אשר במהותה, אם היא מופנמת כהלל, יכולה להתפשט על כל השבוע. אם תהיה מוכן לשהות מעט בבושה, להפנים את החטא, להבין את חומרתו, תקבל כוח עז יותר גם אחר כך לתקן ואפילו למסור את הנפש על תיקון זה. כוחות השלמות הצפונים בתוכו של אדם ובמציאות כולה מרשים לעצמם להופיע ולהתגלות כאשר הם יודעים שאין הם, בשלמותם ובציפיות שלהם, חותכים בבשר החי של האדם. אפשר שהאדם ישב תחת מדרגתו ויישאר שלם. דווקא משם, מבטיחנו ר' נחמן, יכול האדם לגייס כוחות מעבר להתנהלותו הרגילה, למסור את נפשו, או לפחות לא לקלקל שלא יהא הוא שמעכב את המשיח.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php