דילוג לתוכן העיקרי

תורה פא | עלו זה בנגב

קובץ טקסט

 

עֲלוּ זֶה בַנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר (בַּמִּדְבָּר יג, יז) וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י: פְּסֹלֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַכְּלָל הוּא, שֶׁהַדִּבּוּרִים שֶׁל צַדִּיק שֶׁמְּדַבֵּר בַּתּוֹרָה אוֹ בַּתְּפִלָּה נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כִּי אֶרֶץ הִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמג, ו) : ''נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ'' וְכוּ וְנֶפֶשׁ הוּא בְּחִינַת דִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שִׁיר הַשִּׁירִים ה, ו) : ''נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ'' וּכְשֶׁהַצַּדִּיק מְדַבֵּר בְּתוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַדִּבּוּרִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם הֲמוֹן עַם בְּשִׂיחַת חֻלִּין הוּא נִקְרָא פְּסֹלֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה מְדַבֵּר שִׂיחַת חֻלִּין כְּדֵי לְקַשֵּׁר אֶת הֲמוֹן עַם אֶל הַדַּעַת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַר, דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא אֵין הַר לְבָנוֹן (צָרִיך לוֹמַר: לְבָנוֹן, עַיֵּן גִּטִּיןנו, וְעַיֵּן יַלְקוּט פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן בְּשֵׁם יְלַמְּדֵנוּ) אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן''. וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת דַּעַת דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (בְּרָכוֹת לג א): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת כְּאִלּוּ נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְדַעַת נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כִּי עַל יְדֵי תּוֹרָה וּתְפִלָּה אִי אֶפְשָׁר לְקַשְּׁרָם אֶל שָׁרְשָׁם, מֵחֲמַת שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִן הָאֱמֶת כִּדְאִיתָא בְּתַלְמַי הַמֶּלֶך (מְגִלָּה ט ע"א): כְּשֶׁהוֹשִׁיב ע''ב זְקֵנִים לִכְתּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְכָתְבוּ כֻּלָּם אֱלקִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית וְכוּ' כִּי הוּא רָחוֹק מִן הָאֱמֶת, וְהֻצְרְכוּ לַהֲפך אֶת הַצֵּרוּפִים, כָּך הַצַּדִּיק שֶׁרוֹצֶה לְקַשֵּׁר אֶת הֲמוֹן עַם הָרְחוֹקִים מִן הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּיּוֹת צָרִיך לְדַבֵּר עִמָּהֶם שִׂיחַת חֻלִּין, וּלְהַלְבִּישׁ בָּהֶם הַתּוֹרָה רַק שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּצֵרוּפִים. וְנִקְרָא פְּסֹלֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אַף שֶׁהֵם פְּסֹלֶת אֶרֶץ אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ בָּהֶם תּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת יִשְׂרָאֵל. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק עֲלוּ, הַיְנוּ שֶׁאַתֶּם הֲמוֹן עַם עוֹלִים זֶה בַנֶּגֶב, זֶה הוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת יב) : ''כִּי זֶה כָּל הָאָדָם'' וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל (שַׁבָּת ל ע"ב) שֶׁכָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא לְצֶוֶת לָזֶה הַיְנוּ הַצַּדִּיק הוּא בַנֶּגֶב, הַיְנוּ פְּסֹלֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ שִׂיחַת חֻלִּין, וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לְקַשֵּׁר אֶתְכֶם. וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר, הַיְנוּ הַדַּעַת הַנַּ''ל. וְעוֹד, כִּי לִפְעָמִים הַצַּדִּיק נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ, וּכְשֶׁבָּא אֶחָד מִן הֲמוֹן עַם וּמְדַבֵּר עִמּוֹ דְּבָרִים שֶׁל הַבְלֵי הָעוֹלָם וְהַצַּדִּיק נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ אָז הוּא מְחַיֶּה לְהַצַּדִּיק וְהַצַּדִּיק בָּא לְמַדְרֵגָתוֹ, וְאַחַר כָּך יָכוֹל הַצַּדִּיק לְהַעֲלוֹתָם לִבְחִינַת הַדַּעַת. עֲלוּ זֶה, הַיְנוּ כְּשֶׁהַצַּדִּיק צָרִיך לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָתוֹ צָרִיך אַתָּה לִהְיוֹת בַנֶּגֶב, הַיְנוּ לְדַבֵּר עִמּוֹ שִׂיחַת חֻלִּין כְּדֵי לְהַחֲיוֹתוֹ וְעַל יְדֵי זֶה וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר שֶׁיּוּכַל אָז הַצַּדִּיק לְקַשֵּׁר אֶתְכֶם לִבְחִינַת דַּעַת הַנִּקְרָא הַר כַּנַּ''ל.

 

נראה שהיום ביושבנו בארץ ישראל קשה לנו לדמיין את הערגה, הכיסופים לארץ ישראל והצורך בה. רק מן גלות אפשר היה להבין בעומק כי גם הנפש והדיבורים היוצאים ממנה הם בחינת "ארץ" וכי גם הדיבורים של הצדיק בתורה ובתפילה הינם בחינת "ארץ ישראל". כאשר לא הייתה לנו קרקע ממשית להיאחז בה, היו יכולים הדיבורים, התורות והתפילות הטריטוריה היחידה עליה יכלה לצמוח התרבות וההוויה היהודית. מצע על גביו אפשר לרקום שייכות, שורשים וזהות. כל זאת בדומה לארץ הממשית אך ברמה אחת למעלה מממשות זו – בעולם הנפש.

הנפש הינה התחתונה ביותר מבין מרכיבי יישותו של האדם – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. במובן זה, הנפש הינה הבסיס לכל הדרגות שמעליה, ומהווה קרקע עבורם. הנפש הינה שם כולל לעולם הרגש וזהותו הפרטית של האדם. וכמו שהארץ הממשית בקשר מתמיד עם השמים שמעליה, קשר של תלות והפרייה,גם הנפש מצויה בקשר מתמיד עם הדרגות שמעליה. כך, הדיבורים היוצאים מן הנפש שייכים לעולם הרוח שמעל הנפש– "רוח ממללא" (אונקלוס בראשית ב,ז). הרוח מייצגת את כל מרחב הקשר שבין הדברים במציאות.גם רוח זו שואבת את מקורותיה מן הנשמה שמעליה. הנשמה, כמו השמים, היא החלק האנושי הקשור לעולמות העליונים המופשטים והכלליים של המציאות (כמו למשל השכל). כך, הדיבור אמנם בוקע מן הנפש, אך את המילים הוא מלקט מן השכל המופשט שמעליו. הדיבורים, היוצאים מן הנפש ויונקים מן הנשמה, הם כמו עולם הצומח אשר שורשיו בארץ, אך הוא יונק ממי הגשמים הבאים מלמעלה. בפרט דיבורי תורה ותפילה יונקים ממקורות הקודש של הנשמה הקשורים בריבונו של עולם, וככאלו מהווים קרקע הדומה לארץ ישראל. ארץ אשר בקשר מתמיד עם הקב"ה. "ארץ אשר השם אלוקיך דרש אתה תמיד" (דברים יא, יב).

אך גם ב"ארץ ישראל" זו של הנפש, יש מקומות עליונים ותחתונים. "ההר" מסמל את התקרבותה של הקרקע אל העולמות העליונים והתרוממותה לשמים, בדומה לבית המקדש. כשהנפש מצליחה גם היא להתרומם כך, הרי שהיא מקבלת "דעת" אשר, כמו בית המקדש, "ניתנת בין שתי אותיות" (ברכות לג). הפירוש הפשוט של "בין שתי אותיות" משמעו בין שתי אזכרות של שמותיו של הקב"ה. כך בפסוק "כי א-ל דעות השם" (שמואל א ב,ג) הדעת, וכן בפסוק "פעלת השם מקדש השם" (שמות טו, יז) המקדש. אולם בכל זאת, משתמשת הגמרא בביטוי "בין האותיות" (ולא "בין האזכרות" או משהו מעין זה). יתכן שהדבר בא להורות כי הדעת איננה מסקנה קונקרטית שאפשר להצביע עליה, אלא "הלך רוח" הניכר בין הדברים. הדעת מצויה "בין האותיות", בחיבור של הדברים האחד אל השני (כמו "והאדם ידע את חווה אשתו" בראשית ד,א) ובהכרה שיד ה' נמצאת שם ("וידעת... כי השם הוא האלוקים" דברים ד, לט). אפילו המסקנה כי 'יש השם בעולם ומשגיח על הכל' איננה מתקרבת לדעת היודעת לזהות את היד הנעלמת של הבורא בין הדברים. באותם חללים ריקים לכאורה שבין הדברים, נבחנים מסקנותיו של האדם, האם הם ירדו עד ל"דעת" שלו? האם הם הופנמו עד תום? שם, בין הדברים ובין האותיות, במקומות של קצה ושל ריק, רק מה שנחקק בבשר יעבוד. לא מסקנות מופשטות, אלא ניסיון חיים הצרוב בבשר החי יותר מכל למה שמעבר לו. המצוי בקצהו של האדם ורגיש יותר מכל למה שבין הדברים.

גם בית המקדש ניתן בין שתי אותיות. גם במרכזו נמצא "אין" – בין הכרובים. אך דווקא הימצאו שם משדר לעולם כולו שדווקא אותו ה"אין", הריק לכאורה, הוא מקום חשוב מאין כמותו. ה"אין" הזה הינו לב ליבה של הזוגיות (בין הכרובים שהיו בדמות תינוק ותינוקת)  ושכל זוגיות איננה אפשרית ללא פער ומבלי הסתר. הדרך אל ה"אחר" תהא מלווה תמיד בפערים, בשונות ובנפרדות, ותמיד תבוא לידי מבחן דווקא במקומות הללו. לכן כל בית המקדש עשוי פרוכת מאחורי פרוכת, הסתר מאחורי הסתר, במסר של "דעת" לכל העומד מחוצה לו. או במלים אחרות: "תכלית הידיעה שלא נדע" (ליקוטי מוהר"ן כד, ובספר "בחינות עולם" לאבן גבירול, ועוד). שכן רק כאשר לא נדע נפנה בתוכנו מקום ל"אחר" על מנת לדעת אותו. כי הדעת איננה "לא" זה ו"לא" זה, אלא מה שביניהם!

בכל זאת, יש רק דבר אחד שאפשר להצביע עליו ולומר כי הוא "זה" ולהרגיש בו נוכחות של העולמות העליונים והתחתונים מבלי ליפול ב"לא" שביניהם – הצדיק! אישיותו של הצדיק מקפלת בתוכה את אחדות הניגודים. הוא נושא את הדעת שדיבר וקנה בחייו ומנכיח אותה במוקמות בהם בלעדיו היא הייתה נסתרת "בין האותיות". בלעדיו אין ל"דעת" זו קרקע ואין לה נוכחות. יותר מתוכן דברי הצדיק נוקבת את הלב עצם העובדה שהוא אמר אותה. לפעמים גם שנים לאחר מותו ניתן להרגיש את הדעת שלו, את המסר שנושב מבין האותיות של דבריו. דווקא משום שאיננו תלוי ב"דבר", נשאר המסר של הצדיק תלוי ועומד גם הרבה אחרי חייו בכל פעם שנזכרים בו ובאורחותיו.

אך מנגד למקומות הגבוהים של ארץ זו יש גם את המקומות הנמוכים. את הפסולת של ארץ ישראל שרש"י מזהה אותה עם הנגב. בנגב, הארץ היא מדברית. בחבל ארץ זה, לא ניכר הקשר עם השמים, והארץ איננה מצמיחה את יבול הקשר הזה. עולם החולין משול לאותו מדבר מנוגב ממים. עולם זה יכול להיות שוקק חיים שלפי חוץ, אולם לאמיתו של דבר הוא מנותק לגמרי מן העולמות העליונים, ה"אין" שבין הדברים – ריק לחלוטין מדעת, משכינה ומהשגחה.

רוב הצדיקים התנזרו בשל כך מעולם החולין ובכך התגלתה קדושתם. אך לא כך רבינו, ואת הסיבה לכך הוא רוצה להסביר בתורה שלפנינו. שני הסברים מצויים בפיו של רבי נחמן,ובמובן מסוים הם הפוכים זה מזה. מצד אחד,מסביר ר' נחמן שהצדיק מדבר בשיחת חולין על מנת להרים ולהעלות את הרחוקים מן הקדושה אליו. אולם מצד שני, הוא מסביר בדיוק את ההיפך – שבמקרה שהצדיק נפל ממדרגותיו יהיה זה דווקא איש החולין שיחיה וירים אותו מנפילתו. שני ההסברים מורים על קשר בין עולם החולין לעולם הקודש. הראשון הוא קשר "אליטיסטי", המרים את החול אל הקודש. השני הוא קשר כן ורגיש המתאר את נפילתו של הקודש אל החול. קשר זה חשוב היה לרבי נחמן על שני צדדיו. מחד, הוא לא רצה להזניח את עולם החולין, על האנשים הרחוקים מקדושה הנמצאים שם ללא סולם אל הקדושה. מאידך, הוא לא רצה להתבצר בעולם אליטיסטי של קודש מבלי לדבר אתנו בכנות גם על הנפילות של הצדיק, בהם הוא זה אשר מקבל חיות דווקא מאיש החולין.

יודע ר' נחמן שקשר זה עושה "צירופים" שונים לאותיותיה של התורה. ורוצה הוא להכיננו לכך. כתיבתם השונה של שבעים ושתיים הזקנים בתרגום השבעים את הפסוק הראשון ושינוי סדר המלים בו, מסמלת יצירת דגשים שונים לאותו פסוק, סדר חשיבות אחר מן הרגיל. מה יהיה הפרק הראשון אותו נלמד את הרחוקים מן הקדושה? ייתכן, מדגיש לנו רבי נחמן, שמה שנחשב עד כה כ"פסולת" וכפרק האחרון בלימודי שלומי אמוני ישראל, יהיה דווקא הפרק הראשון כשעוסקים בקירוב רחוקים. יותר מזה, גם הלך הרוח ונושאי השיחה יהיו שונים מאלו של היושבים בבית המדרש.

כך למשל בפסוק המקורי בו נפתחת התורה ה"אלוקים" "מסתתר" במילה השלישית, כדרך שגם בבריאה עצמה, הוא מסתתר. מאחורי פער של זמן שאפשר להגיע אליו רק במחשבה, ולכן מתחילה התורה במילה "בראשית" לציין פער זה. אך ה"אלוקים" ממשיך ומסתתר מאחורי העובדה שהוא זה שברא את הבריאה וקשה ליצור לעמוד על יוצרו כשם שקשה למסובב לעמוד על סיבתו. אולם כל שבעים הזקנים הבינו שבשביל הרחוקים מן הקדושה יש לשים את נוכחות ה' בחזית התורה ובגילוי ולכן הפכו את סדר המילים ושמו את שם השם ראשונה. נושא האמונה הופך להיות ראשוני וחשוב להמון העם ומשמעותי ביכולת לקשר בין עולם הקדושה ועולם החולין. עולם התורה האליטיסטי והסגור בתוך עצמו, לא נכנס בקלות להמולת החיים ומשתלב בהם. סוגיות מפולפלות בש"ס ופוסקים לא בהכרח קשורות לחיים על כל משעוליהם. מקומם הוא בבית המדרש. אך האמונה יכולה לקשור את החיים אל הקדושה בכל מקום אליו יפנה האדם. ר' נחמן שם את הקשר הישיר עם הקב"ה בחזית עבודת השם, ומבחינה זו מביא גם הוא צירופים שונים של תורה לעולם. ר' נחמן לא רק שולח אותנו להתבודד ולדבר באופן ישיר עם הקב"ה. הוא מנחה אותנו גם לחפש כל הזמן ובבכל התורה כולה, את האמונה, ההשגחה והקשר עם השם. ב"ליקוטי הלכות" ספר של ר' נתן תלמידו של ר' נחמן, נוכל לעבור על כל השולחן ערוך, אך ב"צירופים" שונים. ר' נתן ור' נחמן יחפשו ואף ימצאו כיצד בכל הלכה והלכה מצוי הקשר עם ה', וכיצד ניתן לדלות מההלכות עצות איך להחזיק מעמד כעובד ה' בתלאות החיים.

אך לא פחות מכך יהיה שינוי ה"צירופים" בכך, שבעולם של קשר בין קודש לחולין, ירשה גם הצדיק בעצמו לספר על נפילותיו שלו. אותה התורה תסופר במנגינה אחרת – לא איך הצלחתי להגיע לפסגותיה, אלא דווקא איך נכשלתי בה ואיך דווקא במקומות נפולים אלה, ימצא הצדיק את עצמו שואב כח, חיות והנאה, דווקא משיחה עם איש מ"המון העם". לכאורה, היינו מצפים מן הצדיק שיקבל את החיות וההנאה שלו מן הקדושה, אבל לא היא! שמא רוצה ר' נחמן לרמז לנו,שלפעמים כשעולם הקדושה אליטיסטי ועסוק בעצמו, הוא יכול להיות עליון ומרומם, אך חסר דווקא את שני המרכיבים הללו – חיות והנאה! ייתכן שר' נחמן היה מוותר על שני מרכיבים אלה לולא ידע שאת ה"דעת" אי אפשר להשיג בלעדיהם. לולא ידע שרק בעזרתם אפשר לתקן את אותם המקומות של "אין" – "אין" הסבר, "אין" מובן, "אין" כיוון. בין האותיות. לולי ידע שלא קל לעלות בהר השם.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)