תורה פב - קשר של שתיקה

  • הרב דן האוזר

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] אִיתָא בַּגְּמָרָא (שַׁבָּת פח ע"ב): 'הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר ''וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ''.'

הִנֵּה נוֹדַע כִּי יֵשׁ שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת – רוּחַ סְעָרָה, וְעָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת (האמורים ביחזקאל פרק א). וּקְלִפַּת נגַהּ הִיא בֵּין הַשָּׁלשׁ קְלִפּוֹת וּבֵין הַקְּדֻשָּׁה, וְלִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בַּקְּדֻשָּׁה, וְלִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בַּקְּלִפָּה וְהִיא בִּבְחִינַת נִשְׁמַת הָעֲשׁוּקִים [וְדַי לַמֵּבִין] (עיין סבא משפטים דף קיג), וְזֶהוּ בְּחִינַת סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית, שָׁלֹשׁ שְׁנֵי עָרְלָה, כְּנֶגֶד הַשָּׁלשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ''ל, וּרְבָעִי הוּא כְּנֶגֶד נגַהּ, וְהוּא בְּחִינוֹת חַשְׁמַ''ל, כִּי לִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בְּמַ''ל אוֹרוֹת.

וְזֶהוּ סוֹד מִילָה. כִּי יֵשׁ שָׁלֹשׁ עוֹרוֹת, הֵם שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת, וְעוֹר דַּק רְבִיעִי, בְּחִינַת נגַהּ וְכָל הַחֲרָפוֹת הַבָּאִים לָאָדָם, הֵם מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ''ל, ''לא נוּכַל לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ'' (בְּרֵאשִׁית לד, יד) ''הַיּוֹם גַּלּתִי אֶת חֶרְפַּת יִשְׂרָאֵל'' (יְהוֹשֻׁעַ ה, ט). כִּי עִקַּר הַחֲרָפוֹת בָּאִים מִבְּחִינַת עָרְלָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ''ל (עיין בתיקוני זוהר תיקון נח) וְעַל כֵּן כְּשֶׁנּוֹלַד יוֹסֵף, אָמְרָה אִמּוֹ: ''אָסַף אֱלקִים אֶת חֶרְפָּתִי'' (בְּרֵאשִׁית ל, כג) כִּי בְּהִתְגַּלּוּת בְּחִינַת יוֹסֵף שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַבְּרִית, בְּחִינַת מִילָה כַּנּוֹדָע, נֶאֶסְפוּ הַחֲרָפוֹת, הַיְנוּ הַשָּׁלשׁ קְלִפּוֹת כַּנַּ''ל. וְזֶהוּ כַּוָּנַת רְחִיצַת מַיִם חַמִּין בְּעֶרֶב שַׁבַּת קדֶשׁ, כִּי אָז קְלִפּוֹת נגַהּ נִכְלֶלֶת בַּקְּדֻשָּׁה, וְאָז חֲפֵצִים גַּם הַשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת לַעֲלוֹת לֶאֱחֹז בַּקְּדֻשָּׁה, וְאָז יוֹרְדִים. בְּחִינַת: ''שַׁלְהֶבֶת יָ''הּ'' (שיר השירים ח, ו) וּמְכַוֶּה אוֹתָן שֶׁלּא יאחֲזוּ בַּקְּדֻשָּׁה, וְהוּא בְּחִינַת מַיִם חַמִּין וְהוּא כַּוָּנַת נְטִילַת צִפָּרְנַיִם בְּעֶרֶב שַׁבַּת קדֶשׁ כַּנּוֹדָע.

וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ הַגְּמָרָא – 'הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים', וְאָז הוּא בְּחִינַת חַ''שׁ, הוּא שְׁתִיקָה, 'שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים' – כַּנַּ''ל, וְעוֹשִׂין מֵאַהֲבָה, כִּי לִפְעָמִים שְׁתִיקָה שֶׁל הָאָדָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת יִסּוּרִים לְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ וְאָז הוּא בְּחִינָה זוֹ, נִכְלָל בַּקְּלִפָּה אֲבָל כְּשֶׁהוּא מֵאַהֲבָה, אָז הוּא בְּחִינַת חַ''שׁ נִכְלֶלֶת בַּקְּדֻשָּׁה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ'', הִיא בְּחִינַת שַׁלְהֶבֶת יָהּ כַּנַּ''ל.

[פֵּרוּשׁ שֶׁעַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עַל יְדֵי זֶה דּוֹחִים בְּחִינַת הַשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ''ל שֶׁהֵם בְּחִינַת עָרְלָה, בְּחִינַת חֶרְפָּה כַּנַּ''ל, וְנִכְלָלִים בִּבְחִינַת חַשְׁמַ''ל עַל יְדֵי הַשְּׁתִיקָה שֶׁהִיא בְּחִינַת חַ''שׁ כִּי הוּא דּוֹחֶה הַחֶרְפָּה עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָרִיב וּלְחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַ''ל, בְּחִינַת מִילָה, שֶׁהִיא בִּטּוּל הָעָרְלָה שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶרְפָּה בְּחִינַת שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת הַנַּ''ל. וְזֶהוּ חַשְׁמַל, חַ''שׁ מַ''ל הַיְנוּ הַשְּׁתִיקָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִילָה בְּחִינַת בִּטּוּל הַחֶרְפָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת עָרְלָה כַּנַּ''ל. וְזֶהוּ וְעוֹשִׂים מֵאַהֲבָה, כִּי זאת הַשְּׁתִיקָה שֶׁהִיא בְּחִינַת חַשְׁמַ''ל זֶהוּ בְּחִינַת נגַהּ הַנַּ''ל, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי בְּחִינוֹת לִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בַּקְּדֻשָּׁה, וְלִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בַּקְּלִפָּה, בְּתוֹך הַשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ''ל שֶׁהֵם בְּחִינַת חֶרְפָּה כַּנַּ''ל הַיְנוּ כִּי לִפְעָמִים הוּא שׁוֹתֵק לַחֲבֵרוֹ, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לוֹ יִסּוּרִים בְּיוֹתֵר, נִמְצָא שֶׁבְּזאת הַשְּׁתִיקָה הוּא מְחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ בְּיוֹתֵר, וְאָז נִכְלֶלֶת הַשְּׁתִיקָה בְּחִינַת נגַהּ בַּקְּלִפָּה, בִּבְחִינַת חֶרְפָּה כַּנַּ''ל, אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה, שֶׁשּׁוֹתֵק מֵאַהֲבָה מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְבַיֵּשׁ וּלְחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ, אֲזַי בְּחִינַת נגַהּ נִכְלֶלֶת בַּקְּדֻשָּׁה, 'בִּגְבוּרָתוֹ'. זֶהוּ בְּחִינַת שַׁלְהֶבֶת יָ''הּ הַנַּ''ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל נגַהּ בַּקְּדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת חַשְׁמַ''ל כַּנַּ''ל].

 

ג' הקליפות

לכל מערכת יחסים יש שלוש צורות של הסתרה וניתוק, השקולות לשלושת הקליפות שמתאר ר' נחמן –רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת. מקור כינוייהם של שלושת הקליפות הוא בפסוק "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל בתוך האש" (יחזקאל א, ד). לו נצייר שלושה סוגים של מערכות יחסים בין שני מוקדים והרווח שביניהם, נוכל להבין את המבנה של קליפות אלה.

א.בסוג הראשון, המוקד האחד רוצה בקשר עם השני, אך השני רחוק מדי, לא מושג ולא מובן – ענן גדול. ב. בסוג השני, המוקד השני רוצה בקשר עם השני, אך הוא קרוב מדי – אש מתלקחת. ג. בסוג השלישי, מוקד אחד רוצה בקשר עם השני, אך לא מסוגל לעבור את המרחק ונופל לריק שביניהם – רוח סערה.

ענן גדול מבטא את קוצר הדעת וקוצר היכולת להשיג את השני ולעמוד על סוף דעתו. אין שניים שאין ביניהם קצת מן הערפל הזה, מעצם היותם שניים נפרדים. במקרים בוטים יותר אנו יכולים למצוא שם חוסר הבנה ומחלוקת, אך גם דכדוך ועצבות מבטאים הימנעות ממגע עם העולם העוטה ערפל על מציאות קשה. לעומת זאת, אש מתלקחת באה מקרבה יתירה המשתלטת על זה שהיא רוצה בקרבתו. שתלטנות, תאווה וכעס, כולם באים מקליפה זו. אם בענן גדול מוקד האירועים הוא השני, הבלתי ניתן להשגה, הרי שבאש מתלקחת מוקד האירועים הוא בנפשו של זה המנסה להתקרב באמצעות השתלטנות. לעומתם, ברוח סערה מוקד האירועים הוא לא במי שמנסה להתקרב וגם לא במושא ההתקרבות, אלא במרחק שביניהם. שם נמצא את הספקנות, אך גם את הקרירות, השעמום והריקנות.

כל החרפות מגיעות מקליפות אלה. כל קשיי התקשורת ימוקמו באחת משלוש הקטגוריות הללו. לכל אדם יש נטייה להתקשרות באופן מסוים ועל כן גם קושי האופייני לו. יש שמתקשים להגיע אל השני או נמנעים ממנו (ענן). יש שמשתלטים על השני ומתקרבים יתר על המידה (אש). ויש שאיכשהו מוצאים את עצמם ללא יכולת להגיע אל השני, מתכחשים לו ונותרים לבד (רוח). קשיי התקשורת מולידים גם תגובות אופייניות לכל אחד מן הקשיים. בדרך כלל, ענן יוליד ענן אצל השני, וייצור גם אצלו התרחקות והימנעות. כמו כן אש תוליד אש – מריבה וכעס. וכן רוח תוליד רוח – מעין התעלמות קרירה. לתגובות אלה קורא ר' נחמן "חרפות" בהזכירו לנו שתגובות המציאות אלינו הינן תמונת ראי של הקליפות שבתוכנו.

תיקון הברית יהיה תקשורת בריאה ונקייה היודעת לאמוד את המרחק הראוי והקרבה הראויה בכל רגע, ולא נופלת מן המרחק שצריך לעבור בשביל כל תקשורת. נאמנות, רגישות, הקשבה, עדינות, מסירות ותכונות אחרות הנזקקות לקשר טוב, יהיו כולם בכלל תיקון הברית.

כשיוסף נולד, הרגישה רחל אמו את נפשו הנקייה, חסרת הקליפות וידעה שהעולם יתקשר אתו ללא חרפות ועל כן אמרה "אסף אלקים את חרפתי". אכן ניכר שבכל מקום אליו הגיע יוסף נשא חן בעיני סובביו.

 

קליפת נוגה

אולם מעבר לקליפות שהזכרנו יש עוד קליפה – קליפת נגה. וניכר שהיא מרכז עניינו של ר' נחמן בתורה שלפנינו. קליפה זו מתוארת כקליפה דקה אשר לפעמים עולה ומצטרפת לקדושה ובפעמים אחרות היא יורדת לקליפות שתיארנו. אולם מהי מהותה אם היא כשלעצמה חסרת הגדרה שכזו? ובכן, צריך להסביר שחוסר ההגדרה הוא מהותה של קליפה זו. אכן, אם נסתכל סביב, נראה בבירור כי העולם איננו מחולק רק לשניים, לקדושה או לטומאה. רוב רובם של הדברים שסביבנו הינם חסרי הגדרה. הם אינם לא טובים ולא רעים, לא קדושים ולא טמאים, הם סתם כך נמצאים. ובכל זאת קובעת חכמת הנסתר שגם זו קליפה. אמנם קליפה דקה, אך בכל זאת קליפה המסתירה מאחוריה דבר, מקלקלת מגע וסותמת את צינורות התקשורת. אין סתם! אין אמצע! אין ללא הגדרה של קדושה או טהרה! אלא שהדבר תלוי בבחירתו של האדם אם לכאן או לכאן.

הדברים מזכירים את דרשתו של הבעש"ט– "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים" – מיד ב"וסרתם" – עבדתם אלהים אחרים. אין אמצע! אין תחנת ביניים! או עם ה', או חלילה בלעדיו. החשיבה שיש דבר שהוא סתמי היא הסתרה גדולה של הערך של ההשגחה שהביאה את האדם עד הלום, ואשר מצפה שבבחירתו הוא יחלץ את הקליפה מסתמיותה וייצוק לתוכה תוכן.

אם הקליפות נוצרו כחסימה של הרצון לקשר, הרי שבקליפת נגה נראה לכאורה שאין רצון לקשר. הסתמיות הינה כסוי והסתרה לטענה של האמונה שקשר עם ה' קיים תמיד, ורק צריך לגלותו. אפילו הספקנות של קליפת רוח הסערה, אפילו היא, סוג של קשר, לעומת הסתמיות שמתעלמת לחלוטין מן השני ואפילו לא מסתפקת בו, אפילו לא טורחת לבדוק את קיומו, גם אם תגיע למסקנה שלילית. התעלמות זו יכולה להיות פוגענית ומעליבה למרות שאין היא נראית כלל, שהרי ההתעלמות נטולת מעשה היא.

 

ברית המילה

ר' נחמן בתורה שלפנינו יורד לעומק הדקויות שיכולות להיווצר בקליפות נגה זו. ראשית כל בברית המילה. לאחר הסרת הערלה, המייצגת את ג' הקליפות, פורע המוהל את הקליפה הדקה שמתחתיה. הסרתה של הקליפה הדקה, קליפת נגה, משמעה כריתת ברית של תקשורת מתמדת עם ה', גם בדברים שנראים לכאורה סתמיים. "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים". לסור מעם השם איננו דבר לגטימי עוד. וכל זאת נקבע לתינוק בין שמונה ימים, כלל ללא בחירתו. דבר זה רומז לנו כי קשר מתמיד זה עם הקב"ה הוא מעבר לבחירה. הסרת קליפת הנגה היא גם הסרת הבחירה, כמו בכל קשר של קבע הקושר את השניים במסמרות.

ר' נחמן גם קושר את קליפת הנגה עם החשמל המוזכר בפסוק ביחזקאל בהקשרה של קליפה זו. חז"ל מזהים את החשמל עם כותנות העור שהלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר חטא עץ הדעת (ראה ליקוטי מוהר"ן קכז, וכן עץ חיים שער כו פרק ב, ובכוונת מלביש ערומים). ייתכן להסביר שעולם גן העדן שלפני החטא הינו עולם ללא מחיצות, ללא לבושים וללא קליפות. משום כך אדם הראשון נולד מהול. לאחר החטא נודע לאדם כי עירום הוא. כיסויו של האדם בשכבת עור הינה מגן מפני הבושה, אך בד בבד היא גם ריחוק והסתרה מפני השני, ועל כן מצווה היהודי להסיר את קצה קצהו של עור זה.

 

ערלה ונטע רבעי

ר' נחמן מכנה את תהליך הסרת הקליפות הזה כ"סדרי בראשית" ומשמעות הדבר שמה שנראה כדיעבד הינו בעצם סדר הדברים מלכתחילה מאז הבריאה. אין מנוס מלעבור את ארבעת השלבים האלו בכל מערכת יחסים. אפילו באכילת פרי, יעבור היהודי את השלבים הללו. שלושת השלבים הראשונים יאופיינו בשלילה מוחלטת. בדומה לשלוש שנות העורלה של כל פרי הנאסר באכילה ובהנאה. השלילה של העצמי כמוה כפתיחת פתח לעבר הזולת. כשאדם לא אוכל מהפירות שגידל, הוא מפנים יותר ויותר לעומק בכל שנה כי לא הוא שברא את הפירות הללו ולא לו הבעלות עליהם. לא אני יכול להבין איך בוראים תפוח (ענן), לא אני יכול לשלוט באמת בתהליך גידולו (אש), חוץ מלהתפלל לגשם, ולא אני יכול להסתפק במקורו העליון (רוח). מציאות התפוח גדולה וחזקה מכל הוכחה של מציאות ה'!

לאחר שהפנים היהודי בשלוש שנות העורלה כל זאת, יוכל לאכול מן התפוח בשנה הרביעית. אך גם זאת רק בירושלים כנהוג בשנת נטע רבעי וזאת כדי להסיר עוד קליפה אחת דקה שיכולה לצוץ אצל היהודי בעומדו מול התפוח: 'שמא לאחר שהפנמתי את התפוח כיציר כפיו של הבורא, עתה משניתן התפוח לידי, אין עוד צורך בקשר נוסף. אולי די להשם בהכרתי בו?!'

'לא!' עונה התורה. "וסרתם ועבדתם – אלהים אחרים". הקשר עם ה' הוא מתמיד, יומיומי ויורד לפרטי פרטים בחייו של היהודי. ה' רוצה את הבחירה שלך, את תשומת הלב שלך באופן פעיל. טלטל עצמך עד ירושלים עם התפוח בשביל להפנים זאת. גם בברית המילה אותה הזכרנו לעייל מתרחש תהליך דומה: הסרת קליפת הנגה מגופו של היהודי נעשית אמנם ללא בחירתו. אך היא זו שמאיצה בו לבחור שוב ושוב בהשם ולא להשאיר את הקשר עמו בשתיקה (הדבר מזכיר את אמירתו של סארטר ש"על כורחו של האדם הוא חופשי לבחור...").

 

שתיקה

הסרת קליפת הנוגה משמעה קשר מתמיד. ערנות הדדית, גם בשתיקה. אין רגע דל, אין אמצע, אין 'סתם'. אפילו השתיקה היא רבת תוכן 'מאחורי הקלעים', ור' נחמן בתורה 'מתמלל' לנו את התוכן הזה. גם מה שנראה כהימנעות ממעשה, מתברר כאקטיבי. קליפת הנוגה מתוארת כקליפה דקה, שכן היא עשויה מפאסיביות לכאורה, ניתוק סתמי, "וסרתם" בלבד, אולם לאחר הסרתה של קליפה דקה זו מתברר שהרבה מילים עמדו מאחוריה. גם השתיקה, על אף שהיא ביסודה הימנעות, יכולה להיות לא סתמית כלל ועיקר, ויש מאחוריה כוונה נסתרת כמבואר בתורה זו של ר' נחמן. יש שהשתיקה הינה כדי להכעיס את השני והיא בעצמה סוג של חרפה כלפיו, ויש שהיא רוצה בטובתו ובהגנתו של השני, והיא נעשית מתוך אהבה. התיקון של השתיקה איננו תמיד הדיבור, אלא לפעמים שתיקה מסוג אחר. אזי נחשב הדבר ש"קליפת הנגה נכללת בקדושה". אותה שתיקה שכלפי חוץ סימנה ניתוק סתמי – קליפת נוגה –נשארת בעינה, אך עתה היא מסתירה מאחורי הקלעים מלל חיובי, כך שקליפת הנוגה נכללת בקדושה. כמו שבברית המילה לא מסירים לחלוטין את הקליפה הדקה אלא רק פורעים אותה, כך קליפת הנגה יכולה להישאר כלפי חוץ בעינה ויש רק לבדוק לאיזה כיוון היא פונה.

 

שבת

תהליך דומה מתרחש גם בערב שבת. השבת היא הימנעות אחת גדולה. אמירת 'לא' המסירה את שלוש הקליפות. 'לא' אני בראתי את העולם, 'לא' אני מבין אותו, 'לא' אני שולט בו ו'לא' אני יכול להסתפק על דבר בריאתו ובוראו (גם בין שלושת הבחינות הללו ניתן להקביל ל'ענן, אש ורוח'). אולם דבר נוסף מתרחש בשבת. בשבת אנו מצווים לישון ולאכול, כך שגם הדבר הסתמי ביותר– השינה והאכילה,נכללים בקדושה. אין 'סתם' בשבת, לא בגלל שכל המעשים בשבת הינם מלאי תוכן, אלא משום שגם הסתמי בעצמו נעשה לשם שמים. בדיוק כשם שהשתיקה שתיארנו לעיל יכולה הייתה להיות מתוך אהבה, קליפת הנוגה הנכללת בקדושה.

אלא שבערב שבת, כך מסתבר, מתחולל מאבק. גם הקליפות רוצות 'לתפוס טרמפ' ולהיכלל בקדושה. אם גם הסתמי יכול להיות קדוש הרי שגם השעמום (ענן), הרוגז (אש) והריקנות (רוח) גם הם אולי יכולים. הרבה מוצאים את עצמם בימי שישי בשם הקדושה עצמה מתרגזים בזמן ההכנות לשבת, משועממים לפני כניסתה של השבת ומרגישים ריקניים בהיפרדם מענייני החול. הרבה מדווחים על רגשות מעין אלה בטרם שבת המלכה פורשת כנפיה. לפני שה'לא' של שבת מכלה גם אותם.

בכתבי האר"י מובאת עצה טובה לשעות בין הערביים הללו – מקלחת חמה. נראה שעם ישראל כולו נוהג כך, גם מי שלא מכיר את כתבי האר"י. מים רותחים על גופו של אדם, אותה כותונת עור שהלביש השם בה את האדם, כמוהם כמסר דוחה לקליפות ש'לא' יצאו החוצה. ש'לא' יחפשו את מבוקשם בחוץ כמנהגם. 'לא' העולם אשם בשעמום ברוגז או בריקנות. ייתכן והצירוף של האש (שלהבת י-ה) והמים במים הרותחים, הוא המאפשר מסר מורכב זה אשר מצד אחד מחזיר לאדם את האחריות על חייו, סומך עליו ומקבל אותו, ומצד שני מתנגד לכוחות (הטומאה) הבוקעים ממנו. מים אשר מצד אחד מלטפים, אך בהיותם רותחים משדרים גם התנגדות, הם אלו שיוצרים את השילוב המורכב הזה. עצה נוספת היא קציצת צפרניים בערב שבת קדש וגם היא מכוונת את האדם 'לא' לנעוץ את צפורניו בעולם ו'לא' להשתלט.

 

הנעלבים ואינם עולבים

ר' נחמן ספג עלבונות רבים בחייו, ו'הייתה עליו מחלוקת' גדולה. ובכל זאת, ר' נחמן שתק! הוא ידע טוב מאד שאת שתיקתו אפשר להבין בכמה פנים. הוא ידע שייתכן ויחשבו ששתיקתו מסתירה מאחוריה כעס וטינה. אך הוא עצמו ידע שלא זהו פשרה האמיתי של שתיקתו, ובתורה שלפנינו הוא מסביר אותה לעומק. אותה ואולי אף את המאבקים שמאחוריה.

שתיקה היא הימנעות ממגע – ניתוק. לו היה רוצה ר' נחמן להחזיר למעליבים אותו כגמולם, היה מן הסתם נתקל באחת משלושת הקליפות או ענן – בדמות עצבות וכבדות, או אש – כעס וטרוניה, או רוח – קרירות או ספקנות. אך כל אלה היו רחוקים מרבינו. אולם ייתכן שבתורה שלנו מרמז לנו ר' נחמן על מקומות דקים יותר בהם מתדפקות הקליפות על דלתו האחורית של השותק. כשהקליפות רואות ש'קליפת נגה' נכללת בקדושה, והשתיקה חסרת המעש גם היא לגיטימית, רוצות גם הן לקבל לגיטימציה דומה. או אז אותה שתיקה יכולה לקבל צבעים שונים דוגמת השותק על מנת להכעיס שמזכיר ר' נחמן בדבריו. אולם מאבקו הפנימי של ר' נחמן נמשך, והוא רוצה לטהר את שתיקתו מכל סיג. וכדוגמת אש המים החמים בערב שבת על גופו של אדם, מספר לנו רבינו על אש האהבה שיכולה גם היא להחזיר את הקליפות למקומן.

האהבה משולה בפסוק משיר השירים לשמש. "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". כנראה שמסר זה של אש הדוחה ושורפת מעצם טבעה הוא חיוני לעולם, ובריחוק ראוי הוא אף מצליח להעביר לנו מסר מורכב של אהבה אמיתי. האהבה שרוצה את השניים בנפרדותם מחד, אך רוצה לאחד אותם מאידך. השמש המאירה את יומינו מאירה לכל את נפרדותם ובכך פותחת מרחב בו יכולים הכל לנוע, להתקרב זה אל זה ואף להתרחק. האפשרות להתרחק היא גם התוקף שיש להתקרבות ובאשר היא נעשית מתוך חופש, קרויה היא אהבה. גבורת השמש היא להפיץ בעולם מסר של נפרדות אך במידה הראויה בלבד, היא המאפשרת את האהבה בעולם. את הנפרדות על המרחב והחופש הנובעים ממנה ואת היכולת לאהוב מתוך נפרדות זו.

מסר מורכב דומה תיארנו ברחיצת המים החמים בערב שבת קדש. שם הועדנו לה תפקיד להחזיר את הקליפות למקומם ולא לתת להם להצטרף לקליפת נגה העולה אל קדושה בשבת. גם הגמרא, המשווה את שתיקתו של הנעלב ולא משיב ועולב בחזרה למסר האהבה של השמש, באה לתאר תהליך דומה. גבורת השמש להתרחק ומתוך כך גם להתקרב, להאיר אך לא לשרוף, הינה דומה לגבורתו של הנעלב לשתוק (ריחוק) ומתוך כך להגן על המעליב (קירבה), והיא גם זאת שתאפשר לשתיקה לא לזלוג לכעס לטינה כדרכן של הקליפות. שכן האהבה כוחה רב לנווט את הרגש לחיוב ולשלילה גם יחד במינון הנכון והמדויק. הגמרא, המשווה בין "הנעלבים ואינם עולבים" לבין "אוהביו כצאת השמש בגבורתו" באה לציין את הדרך המושתת בשני המקרים על האיזונים הסותרים המשותפים לשניהם. היכולת לשאת איזונים סותרים אלה מכונה בפסוק "גבורה". היא אותה שלהבת י-ה המורידה את הקליפות מהתפשטותם לקדושה.

נראה שר' נחמן מתפעל מן היכולת לשתוק ואעפ"כ לאהוב. כל כך הוא מתפעל, עד שהוא מתאר בפרוטרוט את כל הקשיים שעלולים להופיע בדרך ואת האופן להתמודד עם קשיים אלה. המסר המרכזי שברצונו ללמדנו הוא פריעת קליפת הנוגה. פריעה זו מאפשרת לנו לשמוע את המלל שמאחורי השתיקה, את הקשר המתמיד הקיים בין השניים. לצורך כך יש קודם כל להסיר את ג' הקליפות הטמאות. אך גם לאחר הסרתן, כך מסתבר, עדיין צריך ערנות רבה וגבורה רבה.