דילוג לתוכן העיקרי

תורה פו | פסיעה קטנה

לעילוי נשמת שולמית הוכנר ז"ל בת משה פנחס הכהן ורחל ממשפחת בוש נלב"ע ט"ז כסלו תשנ"ו תנצב"ה
06.12.2016
קובץ טקסט

 

"[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵך שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְכוּ'.

"הִנֵּה יָדוּעַ כִּי בִּימֵי הַחֹל הוּא שְׁלִיטַת הַחִיצוֹנִים, וְעֶרֶב שַׁבָּת קדֶשׁ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵין לָהֶם שְׁלִיטָה כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ: כַּד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא כְּדֵין ''יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן''. וְעִקַּר שְׁלִיטָה שֶׁלָּהֶן בִּימֵי הַחֹל, הוּא בִּבְחִינוֹת רַגְלִין שֶׁאֵין מַנִּיחִין לָאָדָם לֵילֵך בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא: הַנֵי בִּרְכֵּי דְּרַבָּנָן דְּשָׁלְהִי מִנַּיְהוּ (בְּרָכוֹת ו ע"א), וּבְשַׁבַּת קדֶשׁ חוֹזְרִין לָהֶם כּחַ הַהֲלִיכָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶך''(יְשַׁעְיָה נח, יג), הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁבְּשַׁבַּת קדֶשׁ יָכוֹל לֵילֵך בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך. אַך לְמָשָׁל, תִּינוֹק כְּשֶׁמַּתְחִיל לֵילֵך, עֲדַיִן צָרִיך סַעַד לְתָמְכוֹ וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵך בִּמְרוּצָה רַק פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת וּצְרִיכִין לְחַזֵּק אוֹתוֹ, כָּך כְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל בְּשַׁבָּת לֵילֵך בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך צָרִיך עוֹד סַעַד לְתָמְכוֹ. וְהַסַּעַד הַזֶּה הוּא בְּחִינַת אֱמֶת, וּבְחִינַת אֱמֶת הַזֶּה הוּא בְּחִינַת רֶגֶל שְׁלִישִׁי, כִּדְאִיתָא בִּגְּמָרָא: קֻשְׁטָא קָאֵי (שבת קד ע"א), וְשַׁבָּת הוּא בְּחִינַת אֱמֶת כִּדְאִיתָא: אֲפִלּוּ עַם הָאָרֶץ יָרֵא לְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת (דמאי פרק ד). וּכְשֶׁמְּדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ, הוּא סַעַד לְתָמְכוֹ, וּבְחִינַת רֶגֶל שְׁלִישִׁי.

"אַך עֲדַיִן צְרִיכִין לְבָרֵך אֶת הַשָּׁלשׁ רַגְלַיִם הַנַּ''ל וְלִתֵּן כּחַ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לֵילֵך הֵיטֵב, וְהוּא עַל יְדֵי צְדָקָה שֶׁעוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת הַיְנוּ שֶׁנּוֹתֵן לְאָדָם עַל שַׁבָּת אוֹ שֶׁמְּאַכְסֵן עָנִי עַל שֻׁלְחָנוֹ. כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי צְדָקָה יֵשׁ צְדָקָה שֶׁעוֹשִׂין בִּימֵי הַחֹל, וּצְדָקָה שֶׁעוֹשִׂין בְּשַׁבַּת קדֶשׁ. וּצְדָקָה הוּא בְּחִינוֹת שֶׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''שֶׁמֶשׁ צְדָקָה'' (מַלְאָכִי ג, כ), וּצְדָקָה שֶׁעוֹשִׂין בִּימֵי הַחֹל הוּא כְּנֶגֶד שֶׁמֶשׁ שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה, וּצְדָקָה שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, הִיא כְּנֶגֶד שֶׁמֶשׁ הָעֲתִידָה לְהִתְחַדֵּשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁהוּא כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְשֶׁמֶשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צְדָקָה הוּא נוֹתֵן כּחַ לִבְחִינַת רַגְלִין שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּך'' (תְּהִלִּים פה, יד) הַיְנוּ שֶׁצְּדָקָה עוֹשָׂה לוֹ הֲלִיכָה, ''וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ'' (בְּרֵאשִׁית לב, לב), וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י: 'לוֹ– לְצָרְכּוֹ, לְרַפְּאוֹתוֹ מִצִּלְעָתוֹ'. צְדָקָה בְּשַׁבָּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא הַנּוֹתֵן כּחַ לִבְחִינַת שָׁלֹשׁ רַגְלִין הַנַּ''ל.

"וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ, 'פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה' הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת פּוֹסֵעַ עֲדַיִן פְּסִיעָה קְטַנָּה כַּנַּ''ל. 'סוֹעֲדִים בּוֹ', הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ''ל הוּא עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ סַעַד וְרֶגֶל שְׁלִישִׁי. 'לְבָרֵך שָׁלֹשׁ פְּעָמִים', הַיְנוּ שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם הַנַּ''ל, וְלִתֵּן כּחַ בָּהֶם שֶׁיּוּכְלוּ לֵילֵך כָּרָאוּי הוּא עַל יְדֵי צִדְקָתָם, 'תַּצְהִיר כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים' הַיְנוּ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה בְּשַׁבָּת כַּנַּ''ל, שֶׁהִיא בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ הָעֲתִידָה לְהִתְחַדֵּשׁ כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּנַּ''ל."

 

דרכי השם

פעמים רבות המילה הראשונה בה פותח ר' נחמן את התורה מקפלת בתוכה את תמצית התורה כולה. כשר' נחמן פותח את התורה שלו ב"הנה", רוצה הוא להצביע לנו על משהו שכנראה קשה לראותו, שהיינו עלולים לפספס. "שליטת החיצוניים" היא כנראה דבר שלא קל להבדיל אותו משליטת הפנימיים. לא תמיד ברור אם המניע למעשינו הוא חיצוני או פנימי, שהרי בחיינו בדרך כלל הולכים המניעים שלובי זרוע. בכל זאת –בימי החול הכף נוטה לחיצוניים, ואילו בשבת, כשאין כל דרישות חיצוניות, הכף נוטע פנימה.

הליכה ב'דרכי השם' מצריכה את "שליטת הפנימיים" (אם בכלל אפשר לדבר על שלטון ביחס לפנימיים), כיוון שאין מניע חיצוני שמורה ללכת בדרכי השם. דרכים אלו הם כ"גשר צר מאד" המתוח מלבו של אדם עד לב השמים, ומתחתיו תהום. שום אחיזה של העולם הזה אין בגשרים אלה. מה מניע אדם לסמוך על השם בעת צרה כשאין לו על מי לסמוך? מה מניע אדם לתת צדקה בניגוד לאינטרסים כלכליים צרים? מה מניע אדם ללמד כף זכות גם על מי שנראים מעשיו כרעים? מה מניע אדם להתפלל ולזרוק מלים לחלל מתוך אמונה שיגיעו עד כסא הכבוד? כל אלו ועוד הינם שבילים של דרכי השם שכולם נובעים ממניעים פנימיים.

כל עוד אדם עומד על רגליו הוא מרגיש בטוח, מלא און, שולט הוא במציאות. אך הוא לא שם לב לכך שבד בבד הוא גם נשלט, מגיב לחוקי העולם שבחוץ ומגייס מעצמו כוחות שגם הם חיצוניים לפנימיותו., האדם עושה שריר מול המציאות, וגורם למאבק שלחיצוניות מול חיצוניות. "רגלין", קורה ר' נחמן לכחות אלה שמגויסים על ידי האדם, שכן גם הרגליים מפעילים כח כנגד הקרקע על מנת להתייצב ולהזדקף עליה בעוצמה.

בשבת, לעומת זאת, אנו מודרכים ל"אם תשיב משבת רגליך". כביכול לאסוף אל הרגליים, לוותר על הכחות המייצבים אותנו במציאות ופשוט לקבל את המציאות כפי שהיא, ללא התנגדות. לקבל באמונה, להישען עליה כפי שהיא. או שמא נאמר "לשבת" (אותיות 'שבת') ולא לעמוד, כציווי הפסוק על השבת "שבו איש תחתיו". שב, הנח לרגליים והיה מוכן להיות פנימי, דהיינו כפי שאתה, ללא מאמץ או שינוי. בין אם המציאות נוחה לך ובין אם לא. ייתכן ששכחת להדליק את הפלטה, או לכבות את האור במקרר, ייתכן שלא בשלת די לשבת ועוד ועוד. את הכל תקבל כפי שהוא. הפסדת את החיצוניות ללא ספק, אך הרווחת את הפנימיות.

בדרכי השם, כך מסתבר, אין דורכים על הרגליים. שום מניע חיצוני לא מניע את עובד השם, רק הפנימיות. כביכול עומד האדם ללא רגליים, ללא קרקע, ונשען על ה' בלבד. אכן גשר צר מאד ומתחת תהום.

מה בכל זאת יכול לתמוך את האדם ההולך בדרכים אלה? איך לא יקבל פחד גבהים מהמקום שאין בו אחיזה אלא בהשם יתברך? אחרי הכל, מזכיר לנו ר' נחמן, כל מי שהולך בדרכים אלו יודע שעדיין הוא כתינוק הלומד ללכת. כולנו עדיין זוחלים שם, מגששים, מחפשים משענת, ונופלים בכל פעם שמנסים להזדקף ולעמוד.

 

אמת

עובד ה' צריך סעד לתומכו, משהו להישען עליו כדי להתחיל לצעוד. הסעד מאפשר להישען במקום של חולשה ונקודות תורפה, הוא יודע להכיל אותם ולרפד אותם. ככל שהסעד טוב יותר קורא הוא לנשען להתמסר יותר, ונותן לו בתמורה את הקבלה של חולשתו והן פיצוי לחולשה זו. ר' נחמן מקשר בין הסעד לסעודה. מלבד הדימיון הלשוני ביניהם, נראה שיש גם קשר ענייני – אנו תלויים ב'סעד' ומרגישים חלשים בלעדיו, ממש כשם שאנו זקוקים לאוכל שבסעודה.

לומר אמת, ואך ורק אמת, משמעו להיות יציב תמיד. לא צריך להמציא שום דבר. המציאות כפי שהיא מתקבלת באשר היא. כמו בשבת, מסביר לנו ר' נחמן, כי'אפילו עם הארץ ירא לשקר בשבת' (ועל כן נקבל את עדותו בדבר המעשרות שעישר). בשבת, שבה מוותר האדם על המשענת הבטוחה של עצם ההוויה, יכול אפילו עם הארץ להרגיש את המחיר של השקר, שמנתק אותו לחלוטין מכל בסיס, מה שאין הוא מרגיש באמצע השבוע כשהוא נשען על העולם החיצוני.

האמת איננה יפה ומהוקצעת. הרבה פעמים היא גם צולעת, כמו יעקב אבינו שצלע בחוזרו ממאבקו עם שרו של עשו. ובכל זאת, טוב לה לאמת ככה, כיוון שאין היא נשענת על שום משען חיצוני, אלא על עצמה. האמת איננה נדרשת להתקדם, אלא "פוסעת פסיעה קטנה", כמעט דורכת במקום, חוזרת על הידוע ומצביעה עליו, אבל דווקא בשל כך היא הולכת ומעמיקה. חן של אמת נסוך על צעדיה הקטנים כמו בשיר ששורותיו קצרות ועל כן פוסע לעומקם של דברים. השורה הקצרה כמוה כצליעה הקוטעת את רצף הדברים, אך דווקא בשם כך מחייבת את המשורר לתמצת את דבריו לעומק, להצביע על ה'כאן ועכשיו' כפי שהוא באמת. גם חתימתו המפורסמת של ר' נחמן – נ-נח-נחמ-נחמן מאומן – קטועה וצולעת, ואולי גם היא מרמזת על חן האמת של דבריו ומכוונת את הקורא אל עבר מרחבי העומק. הצעדים והחתימה המקוטעים, קוטעים בכוונה תחילה את מרחבי הרוחב המתארים את פני השטח בלבד. למעשה, המתבונן היטב בליקוטי מוהר"ן יגלה כי גם כתיבתו של ר' נחמן היא 'כתיבה קצרת שורות', כמעט כמו שיר.

ובכן, הסעד לתמוך את עובד השם בדרכי ה' הצרות והעדינות הוא האמת. היה נכון לדבר אמת לפני ה'. אל תיבהל שהינך צולע, קטוע ולא ברור. כך היא דרכה של אמת– חצובה היא ממעמקים. חוסר הבהירות, הסתירות, העמימות ובעיקר השתיקות שביניהם, ייראו אולי בתחילה כסירבול, אך דווקא להם יש ריח של אמת.

למרות כל זאת, האמת כשלעצמה חלשה וצריכה כח. המשוררים הם עם רגיש ואמיתי אך עובד השם צריך להצטייד לא רק ברגישות ואמת, אלא גם בהרבה כח במשעולי החיים. עבודת השם איננה מצטמצמת רק על דפי הנייר למגירה, ואפילו לא רק בתפילה והתבודדות, אלא גם פועלת היא בחיים עצמם. משום כך צריך עובד השם להצטייד בכח, בביטחון ובנחישות. מה אם כן יירפא את צליעתה של האמת? מה ייתן לה כח חי, חזק והחלטי?

עונה ר' נחמן – הצדקה.

 

צדקה

הצדקה משולה לשמש ולשמש כח מרפא. "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג, כג). שמש זו היא שריפאה את צליעתו של יעקב, היא היא צליעתה של האמת לה אנו מחפשים תרופה. כדי להבין את כח תרופתה של השמש ניזכר בדיאלוג, אותו מתאר ר' נחמן, בינה לבין הלבנה. דיאלוג זה הינו פיתוח והעמקה של הדיאלוג שמתאר המדרש בין הלבנה לבין הבורא בדבר הכתר האחד שניתן לשני מלכים, הלבנה והחמה. "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", טוענת הלבנה. את הדיאלוג הסמוי שהתרחש בין החמה והלבנה, מתאר ר' נחמן בסיפורו ה"מלבוש" שנעיין כאן רק בתחילתו:

"הלבנה באה בקובלנא לפני החמה, באשר שהחמה משמשת עיקרה ביום ובימות החמה והיא צריכה לשמש בחורף ובלילות הארוכים ובקור".

ברור שהחמה איננה משמשת ביום, היא עושה את היום! כמו גם שהלבנה איננה משמשת בלילה, אלא היא בקטנותה ובקנאתה, עושה את הלילה! לכל אדם יש שמש בתוכו, אותו כוח שמשפיע על המציאות מעצם קיומו. אך נכנס הוא לחדר, וכבר מרגישים את האנרגיה שלו. הוא לא רק מתבונן במציאות אלא משפיע עליה בעצם היותו. בדרך כלל אין האדם מודע לשמש שבתוכו, כיוון שהיא מלווה אותו ומשפיעה על כלל המציאות בה הוא מסתובב, הוא אינו מכיר מציאות אחרת.

במקביל, כל אחד נושא עמו גם חושך. זה החושך שלו, מיעוט האור שלו שגורם לחשיכה. בדרך כלל הוא אמנם בטוח שחושך זה בא אליו מבחוץ. אולי גם מעט קנאה מתגנבת ללבו, איך לאחרים השמש מאירה ורק לי חשוך כל כך? קובלנא! ובכל זאת אם ישים לב יראה שבדרך כלל החשך הזה מלווה אותו רבות ומאפיין אותו. זה החושך שלו, שבא ממנו. לו היה יודע למלא חללים אלה אור, היה רואה שכל הדברים המטרידים אותו תדיר, נעלמים כלא היו!

ר' נחמן נותן לנו עצה איך להדליק את האור במקומות החשוכים שלנו. איך למצוא בתוכנו את האור ולמלא את החלל שהשארנו בעצמנו, בקטנותנו. איך להזריח שם את השמש שלנו.עצתו של ר' נחמן היא: צדקה.

העצה מזכירה את דבריו של בעל הסולם הטוען שתיקונו של האדם בעולמו הוא להפוך מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". האדם נברא אמנם כשרצונו הפנימי והעמוק ביותר הוא להיות "מקבל" העושה את הכל למען עצמו. כך ברא ה' את העולם, שכן רצונו של ה' הוא להיות מיטיב ומשפיע, וצריך 'מקבלים' שיקבלו את כל השפע הזה.בכל זאת, כדי שלא יאכל האדם "נהמאדכיסופא" ויתבייש בהיותו בקבלה זו, שם ה' הסתר גדול על קבלה זו כך שאין האדם מרגיש בה את האור האלוקי. מתי יזכה לאור אלוקי זה? רק אם רק יידמה ליוצרו וייהפך גם הוא להיות "משפיע" העושה את כל פעולותיו למען אחרים. (תלמוד עשר הספירות א,מ; פתיחה לחכמת הקבלה בהקדמה ועוד)

יש לנתינה, אם כן, כוח להסיר מחיצות. להראות לאדם את מה שאיננו יכול לראות כל עוד הוא עסוק בעצמו. מי שעסוק בלהשביע את עצמו לא יראה את מעלותיו שלו. היחס שלו למציאות הינו מותנה בסיפוק צרכיו, וממילא מציאות זו תיראה לו תמיד סופית ומצומצמת. גם הוא עצמו ייראה לעצמו סופי ומצומצם בשל התלות שפיתח עם המציאות החיצונית.

לעומת זאת, אדם שנותן לאחרים משחרר עצמו מהתלות במציאות. הוא לא משעבד אותה אליו וממילא גם הוא לא משועבד לה. מגלה הוא בתוכו את היכולת לא רק לתת אלא גם להשפיע, לא רק להגיב למציאות אלא גם ליצור אותה. זו השמש שלו, זו שעושה את מה שמסביבה ל'יום'. שמש זו מרפאה בכנפיה, ומרימה במעוף שלה את האמת הנשענת על הקרקע ("אמת מארץ תצמח").היא זוקפת את קומתה, מאפשרת ביצירתיות שלה לחפות על החלקים הקטועים והצולעים של האמת ולמלא אותם באור. כמו המגמגם שמפסיק לגמגם כשהוא שר, כך הצולע יפסיק את צליעתו כשהוא רוקד ואיש האמת יקבל כח כשהוא נותן לאחרים.

אולם ר' נחמן לא מסתפק בשמש זו בלבד. שמש זו היא ה"שמש של העולם הזה". מיצוי כוחותיו של אדם במסגרת הנתונים הקיימים הוא דבר גדול וחשוב. ראיית המציאות דרך משקפיים של יצירה, עשייה, פעילות והשפעה, הינה מהפכה. אולם מהפכה עוד יותר גדולה תהיה אם יצליח האדם לראות את כל הפוטנציאל הגלום בתוכו מעבר לאפשרויות הנתונות לו בעולם הזה. מה יכול היה להיות בתנאים אחרים ובנסיבות שונות – זו היא כבר "שמש של העולם הבא". בדרך כלל אנו מצליחים לראות מעט ממנה רק כשאדם נפטר מהעולם. עתה, משהתנער מכל ההקשר של העולם הזה, מצליחים כל הסובבים אותו להרגיש בליבם מה הוא היה לולא כל הנסיבות והתנאים החיצוניים הכובלים. גודל האבידה גדול מכל פונקציה ששימש או תרומה שתרם לעולם. אולם אז כבר מאוחר מדי. ר' נחמן רוצה להראות לנו את שמש זו בעודנו בחיים. אורה של שמש זו הוא אור שבעת הימים, אותו אור ראשוני שהתקיים מיד בראשית בריאת העולם, עוד לפני שהיה בעל הקשר ושימש כפונקציה. האור שהבהיק מן הפוטנציאל האדיר שהיה גלום בתוכו. אור זה נגנז ושמור הוא לצדיקים, אולם מי שרוצה לטעום מן האור הזה יתן צדקה לשבת.

צדקה ביום חול הינה עדיין רק פיצוי לנטייה הכללית ל"שליטת החיצוניים", להיותו של האדם במצב של "על מנת לקבל". אולם נתינה בשבת שכולה אמת ופנימיות, כפי שהטעמנו בתחילת דברינו, נתינה שכזו איננה פיצוי על הסתגרותו של האדם בתוך עצמו, אלא פתיחת פתח אמיתי לעני, לאחר. פתח הנובע מתוך חופש פנימי. דרך האחר יכול האדם לראות את מה שהוא עצמו איננו רואה. אדם לא יכול לראות את עצמו (אלא רק את בבואתו), אולם האחר יכול. פתח אמיתי וחופשי בין אדם לרעהו עוזר, כך נראה, לא רק למקבל אלא גם לנותן עצמו, שרואה, דרך הזולת, את גודלו שלו עצמו ואת הפוטנציאל הטמון בו. וכפי שלימדונו חז"ל– "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה רות ה, ט).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)