תורה צז חלק א' - אלקים אל דמי לך

  • הרב דן האוזר
אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל (תהלים פ"ג).
הענין הוא כך, דידוע הוא שיש מקום למעלה שנקרא אלדד ומידד, שמשם השפע יורד לעולם. כי השני אותיות א"ל, הם דד, והשני אותיות מ"י הם דד, (כמו שמובא ב"לקוטי תורה" להאר"י, פרשת בהעלותך). והשפע נקראת הא, כמו שכתוב (בראשית מ"ז): "הא לכם זרע". ונשלם השם אלקים משלם.
אך לפעמים יש בעוונותינו הרבים הסתלקות השפע, ונעשה מן הא דלת, על שם דלית לה מגרמה כלום. וצריך כל אחד מישראל לזרז את עצמו שיעשה מן הד' ה'. וכיצד עושין מן הד' ה'. הענין הוא כך. דהנה כתיב (תהלים ס): לי גלעד ולי מנשה אפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי, הפרוש הוא כך. כי קדם בריאת העולם, השם יתברך עדן וקשט את עצמו בתפלתן ובמעשים טובים של צדיקים, שצפה שיהיו צדיקים, שעל ידי מעשים טובים שלהם ימשלו בתפלתם, ויפעלו כל מה שירצו, על דרך: "צדיק מושל יראת אלקים" (שמואל ב כ"ג) (עיין מו"ק טז: ): וכל אחד מישראל יכול לבוא למדרגה זו, למשל בתפלתו.
אלא שיש שני מניעות, האחת היא קדם התפלה, הינו שעומד להתפלל בגדלות, שהוא מיחס גדול, או מחמת שהוא עמל ויגע בעבודת הבורא ומחמת זה אי אפשר שיהיה ממשלה לתפלתו. רק צריך לשכח כל זאת, ויהיה נדמה לו כאלו היום נברא, והוא יחיד בעולם. וזהו בחינת מנשה, לשון נשיון ושכחה. וזה שכתוב (בראשית מ"א): "כי נשני אלקים את כל בית אבי", זה היחוס. "ואת כל עמלי", שעמל בעבודת הבורא: והמניעה השנית, היא בתוך התפלה. כי מחמת עוונות הראשונים במזיד, או שהרהר במזיד, נופלים לו מחשבות זרות בתפלתו, ומחמת המחשבות זרות גם כן אי אפשר למשל בתפלתו. על כן צריך לשבר המחשבות זרות על ידי מחשבות קדושות של התפלה, ועל ידי זה הזדונות, דהינו המחשבות זרות, נעשין לו כזכיות. וזהו בחינת אפרים כמו שכתוב (שם): "כי הפרני אלקים בארץ עניי". פרוש כי הדבר שהיה בעניות מקדם, דהינו חרב ויבש, ועל ידי המחשבות קדושות נעשין לו כזכיות. וכשמתפלל בשתי בחינות אלו, מנשה ואפרים הנ"ל, ובודאי בא לידי ענוה ושפלות. ומן הענוה נמשך היראה, כמו שכתוב (משלי כ"ב): "עקב ענוה יראת ה'", נמצא מתפלל גם כן ביראה. והיראה נקראת מלכות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות' וכו', נמצא שהתפלה יש לה בחינת מלכות, ויש להתפלה כזו בחינת ממשלה.
 וזה תענוג של השם יתברך, ונתמלא רצון הבורא. ומה מתחלה שלא היה התענוג הזה, רק שהשם יתברך צפה למרחוק, שיהיו צדיקים שיתפללו באפן זה, ומזה התענוג נברא העולם בעשרה מאמרות. כל שכן עכשו, שבא התענוג הזה, שהשם יתברך מחדש את עולמו בעשרה מאמרות, כמו שכתוב: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". וזה פרוש הפסוק, לי גלעד, לשון גל עד. שנתגלה התענוג שהיה להשם יתברך קדם בריאת העולם, שעדן וקשט בתפלתן של צדיקים, כשיהיה לו השתי בחינות של מנשה ואפרים כנ"ל. מעוז ראשי, הינו שיגביר המחשבות קדושות. יהודה, הינו התפלה, כמו שכתוב (בראשית כ"ט): "הפעם אודה". מחוקקי, ופרש רש"י: 'לשון שררה ומלכות', הינו שיהיה להתפלה ממשלה, ויתגלה התענוג הנ"ל, ויחדש עולמו בעשרה מאמרות כנ"ל: ועשרה מאמרות הנ"ל הם יו"ד, יו"ד וד הנ"ל, נעשה ה. ועשרה מאמרות נמשך מחסד, שנאמר (תהלים פ"ט): "אמרתי", דהינו המאמרות, 'עולם חסד יבנה'. וחסד נקרא אל, שנאמר (שם נ"ב): "חסד אל כל היום":
 וזהו פרוש הפסוק: אלהים אל דמי לך. הינו, כשאתה רואה שמשם אלהים נעשה אותיות אל דמי, דהינו שנעשה מן הה' ד'. אמר לך אל תחרש ואל תשקט אל, שתראה שתעורר בחינות אל, על ידי התפלה בשתי בחינות הנ"ל, ותעשה על ידי זה מן הד' ה' כנ"ל, ונעשה א"ל בחינת דד, ומ"י בחינת דד. וה' היא השפע, כי ה' בשלשה ציורין שלה גימטריא חלב, עם ב' הכללות, כידוע ליודעי חן (עיין מאורי אור ערך חלב ועיין בע"ח שער הכללים פ' ג:)
 
הפסוק בתהלים פ"ג מתמודד עם אחת מהשאלות הנוקבות ביותר של העולם הדתי והאדם המאמין – שאלת שתיקת האלוקים. המשורר מפציר בקב"ה שלא לשתוק כשהוא משלש את בקשתו זו בשלוש פניות: שלא יידום, שלא ייחרש, ושלא ישתוק. בכולן הוא פונה אל האלוקים כמעט בלשון ציווי – 'אַל', לשון הנראית לכאורה כעזות פנים, אלא שמול שתיקתו של האלוקים כלפי עוולות ורשע בעולם, מקבלת היא מובן אחר, של הפצרה חסרת אונים הקוראת את קריאתה האחרונה – 'הצילו!'
 
ר' נחמן עומד מול פסוק זה ושופך עליו אור חדש. לא שתיקת האלוקים אלא שתיקת האדם היא הגורמת לחוסר ירידת השפע לעולם – האדם לא יודע להתפלל. לו אך ידע האדם להתפלל שפע היה יורד לעולמות התחתונים. ולא זו בלבד, אלא שממשלתו של האדם בתפילתו הינה חלק מתבנית העולם בטרם נברא. ויותר מכך, היא לא רק תכליתו של העולם, אלא גם תענוגו של הקב"ה.
 
ר' נחמן הופך את התמונה, לא האלוקים שותק אלא האדם. האחריות מועברת לאדם עד כדי כך שהוא מדגיש ש"כל אחד מישראל יכול לבוא למדרגה זו". ויותר מזה: "כל אחד מישראל צריך לזרז את עצמו לכך". לא לשווא מוזכרים בתורה זו אלדד ומידד אשר כזכור התנבאו במחנה, כשנגד התנגדותו של יהושע "אדני משה כלאם" (במדבר י"א, כ"ח), טען משה רבינו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים" (שם כ"ט). כך שבדברי משה למעשה מקופלת הטענה כי כל אחד מישראל יכול וראוי שיגיע לקרבת ה' גדולה ולהשראה אלוקית.
 
אמנם הקבלה צמצמה מסר גורף זה, כאשר השוותה את אלדד ומידד לשני דדי אישה המניקים את התינוק חלב במידה קטנה, שראויה לפיו הקטן ושיכולה להתקבל על ידו. אין כאן נהר של שפע הזורם לעולם וכל מי שרוצה לשתות ממימיו ולטבול בהם מוזמן לכך, אלא יש כאן שפע מָדוּד המתאים לדרגתו ולגדלו של האדם. כשם ששפע רב מדי יכול לחנוק את התינוק ולהשבית את חייו, כך מרוב 'אלוקות' יכול האדם המאמין להגיע לכדי שיתוק. האחריות מועברת לאדם במידה שהוא מסוגל לשאת, ובהתאם למדרגה שאליה הגיע.
 
לא לשווא השם הנדרש בתורה שלפנינו הינו 'שם אלוקים' המבטא צמצום ומידת דין – ה' צמצם את עצמו על מנת שלא להביא את האדם לשיתוק זה. ר' נחמן טוען כי זהו הפשר האמתי של 'שתיקת' האלוקים. לו אך יטפס האדם בסולם ההיררכי של מידת הדין, יזכה למענה אלוקי, על פי דין; כך נברא העולם וזו תכליתו. מידת הדין משוה את כולם בפני החוק, ובעצם מחזירה היא, דווקא בשתיקה זו, את האחריות לאדם. העולם שנברא במידת הדין יהיה עולם של חוק וסדר, אשר לכאורה רחוקים מה' ומתנהלים כביכול בלעדיו – האלוקים שותק והעולם ממשיך בדרכו הקרה. בכך, האדם המתנהל בתוך עולם כזה יהיה אחראי למעשיו ולא יצפה להתערבות אלוקית לפנים משורת הדין.
 
בתוך השתיקה האלוקית הזו, יש בכל זאת שני זרזיפים של שפע שהאדם יכול להתחבר אליהם. האחד שפע של חסד, הזורם אל האדם גם בעולם השותק, הנברא במידת הדין; אי אפשר שלא לראות את רוב החסד, היופי, החכמה והטוב המצויים בבריאה. גם חוקיה הנוקשים ביותר נראים כבעלי תכלית להיטיב עם האדם והעולם, להפרות ולהחיות אותם. אלוקי החסד נראה כמי שפונה כל הזמן "אל" האדם ועסוק רק בו, בדיוק כמו אם המסוככת על תינוקה ומניקה אותו. כינוי ה' כ"א-ל" מרמז על תשומת לב זו (ראה נתיב האמונה פרק א). כינוי זה מקופל גם בשם אלוקים וחבוי בתוכו (א-ל הינו תחילתו של שם א-לוקים), שעל אף שבמבט שטחי נראה כמנוכר לאדם, למעשה הוא חבוי בתוכו. הניכור כלפי חוץ והשתיקה האלוקית אינם אלא המתנה לאדם שיהיה ראוי לכך ושיגדל. אותה האצה לאלוקים שיחדל משתיקתו, כפי שהייתה נראית מפשט הפסוק, אינה אלא האצה לאדם שיעלה בסולם הדין ויגיע אל חסד זה, שיהיה ראוי לקבלו, כפי שדורש ר' נחמן את הפסוק בתורה שלפנינו.
 
זרזיף נוסף של שפע זורם דרך אפיק אחר, שפחות ניכר ובולט מהקודם אך אמנם נוכח בתשתיתו של הקודם. אם האפיק הראשון גילה את רוב החסד, הגילוי של האהבה והדאגה האלוקית לעולם, הרי שהאפיק השני חושף את הנעלמות הבולטת של מקור שפע חסד זה. מ"אין" בא העולם? מה מקורו? שאלות אלו מצויות בתשתית המציאות; לא פחות מכך שהמציאות נוכחת וניכרת, מקורה הנעלם נוכח גם הוא ב"אניותו". זהו סימן שאלה אחד גדול המצוי בתשתית המציאות ושואל שאלה: "מי"? – "מי ברא אלה?"
 
מסתבר שסימן שאלה זה יכול להוות מקור יניקה של שפע רב; עולם שלם של מסתורין ממתין לשואל וחוקר את מקורה של המציאות. אם העולם הגלוי מגלה לפנינו "מה" יש בעולם, הרי שהעולם הנסתר מביא אותנו אל ה"מי". שם נמצאים הנפש, הרוח והנשמה, שם נמצאת האישיות שמאחורי הדברים ומשם יכולים לזרום שפע של רגשות ותובנות. אלו מזינים את העולם על כל "מה" ש"יש" בו ומקורם ב"אין". כל התקשורת עם ה' והבנת כוונותיו הנסתרות, המתוארים בכל התורה והנביאים, עוברים דרך אפיק זה.
 
שם אלוקים אם כן מכיל בתוכו שני מרכיבים. מרכיב אחד, של חסד, דאגה ונתינה – הוא מרכיב גלוי, ומרכיב שני נסתר, שאמנם המרכיב הגלוי בא ממנו, אך הוא כשלעצמו מסתיר את זהותו, כשבעקבות הסתרה זו לא מתאפשרת שליטה או ודאות גם במרכיב הגלוי. חוסר שליטה וודאות אלה הם ההופכים את מידת החסד המקורית למידת הדין, שכן בגללם האדם חי בתחושה מתמדת שגם החסד שניתן לו איננו בשליטתו, שאין ביכולתו לשמור עליו ולהבטיח את המשכיותו, ושהכל תלוי ב"מי" שאמר והיה העולם.
 
חוסר היכולת לשלוט במקורות השפע עלול להביא את האדם לניסיון עקר לשלוט ולמלוך בשפע זה, להבטיח את קיומו ולעצב את דמותו. האדם שחש את חוסר האונים שלו, את קוצר השגתו, יודע ש"לית לה מגרמיה כלום" – 'אין לו מעצמו כלום', ומנסה למלוך ולשלוט בעולמו; מנהל הוא מערכת יחסים רודנית עם העולם ומתוך כך שוכח את הטוב הטבעי הטמון בו, את החסד. יותר מכך, בעקבות ניסיונות אלו, שוכח הוא את "מי" שעומד מאחוריו ומנהל אותו. בדומה לפרח פורח שקטפו אותו, כך העולם נקטף ממקורו. אמנם נענה הוא לשולט בו ומשמש לו חומר גלם לבנייניו הרבים, לכלים שהוא מייצר, לטכנולוגיה שהוא מפתח, אך נעדר הוא את השפע הטבעי שהיה גלום בו לפני כן – שפע החסד, הטוב והיופי, ושפע היחס עם "מי" שברא שפע זה. השפע מאבד את הנקודה הפנימית שבו, ונותר עם ד' קצוות, אך ללא המרכז ממנו יצאו ד' רוחותיו – כביכול איבד העולם את הממד החמישי הטמון בו. מעשה ידי אדם לעולם יחסרו את הנקודה הפנימית הטמונה בטבע; סביבה אורבנית תהיה חסרה תמיד את מה שיש בנוף קדומים טבעי. האדם לא יוכל למצוא את הממד החמישי בכלים של שלטון, אפילו יפנה לכל ד' רוחות השמיים. האדם הטכנולוגי והמדעי מנסה לעשות זאת כל הזמן אך תמיד נכשל – קרוב ככל שיגיע בהישגיו המדהימים, עדיין יחסר הוא את העיקר. להפוך את הדל"ת לה"א משמעה להחזיר לד' רוחות השמיים את הממד החמישי הזה, את הנקודה הפנימית המחייה את הכל.
 
לדידו של ר' נחמן, שם מצויה התפילה. האסון של הנתק מהאלוקים מגיע מרצונו של האדם למלוך בעולם ומחוסר יכולתו לקבל את חוסר הוודאות שבעולם. האדם עיצב עולם אורבני, מלאכותי, הנענה לדרישותיו, ובטכנולוגיות מתקדמות 'ריפד' אותו בכל רצונותיו, אך בד ובד ניתק אותו בכך ממקורו של עולם ומהתחושה הטבעית של טוּב האלוקים בבוראו עולם זה. שם בדיוק נמצאת התפילה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *