תורה צז | אלוקים אל דמי לך | 2

אלא שיש שני מניעות, האחת היא קדם התפלה, הינו שעומד להתפלל בגדלות, שהוא מיחס גדול, או מחמת שהוא עמל ויגע בעבודת הבורא ומחמת זה אי אפשר שיהיה ממשלה לתפלתו. רק צריך לשכח כל זאת, ויהיה נדמה לו כאלו היום נברא, והוא יחיד בעולם. וזהו בחינת מנשה, לשון נשיון ושכחה. וזה שכתוב (בראשית מ"א): "כי נשני אלקים את כל בית אבי", זה היחוס. "ואת כל עמלי", שעמל בעבודת הבורא: והמניעה השנית, היא בתוך התפלה. כי מחמת עוונות הראשונים במזיד, או שהרהר במזיד, נופלים לו מחשבות זרות בתפלתו, ומחמת המחשבות זרות גם כן אי אפשר למשל בתפלתו. על כן צריך לשבר המחשבות זרות על ידי מחשבות קדושות של התפלה, ועל ידי זה הזדונות, דהינו המחשבות זרות, נעשין לו כזכיות. וזהו בחינת אפרים כמו שכתוב (שם): "כי הפרני אלקים בארץ עניי". פרוש כי הדבר שהיה בעניות מקדם, דהינו חרב ויבש, ועל ידי המחשבות קדושות נעשין לו כזכיות. וכשמתפלל בשתי בחינות אלו, מנשה ואפרים הנ"ל, ובודאי בא לידי ענוה ושפלות. ומן הענוה נמשך היראה, כמו שכתוב (משלי כ"ב): "עקב ענוה יראת ה'", נמצא מתפלל גם כן ביראה. והיראה נקראת מלכות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות' וכו', נמצא שהתפלה יש לה בחינת מלכות, ויש להתפלה כזו בחינת ממשלה.

 וזה תענוג של השם יתברך, ונתמלא רצון הבורא. ומה מתחלה שלא היה התענוג הזה, רק שהשם יתברך צפה למרחוק, שיהיו צדיקים שיתפללו באפן זה, ומזה התענוג נברא העולם בעשרה מאמרות. כל שכן עכשו, שבא התענוג הזה, שהשם יתברך מחדש את עולמו בעשרה מאמרות, כמו שכתוב: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". וזה פרוש הפסוק, לי גלעד, לשון גל עד. שנתגלה התענוג שהיה להשם יתברך קדם בריאת העולם, שעדן וקשט בתפלתן של צדיקים, כשיהיה לו השתי בחינות של מנשה ואפרים כנ"ל. מעוז ראשי, הינו שיגביר המחשבות קדושות. יהודה, הינו התפלה, כמו שכתוב (בראשית כ"ט): "הפעם אודה". מחוקקי, ופרש רש"י: 'לשון שררה ומלכות', הינו שיהיה להתפלה ממשלה, ויתגלה התענוג הנ"ל, ויחדש עולמו בעשרה מאמרות כנ"ל: ועשרה מאמרות הנ"ל הם יו"ד, יו"ד וד הנ"ל, נעשה ה. ועשרה מאמרות נמשך מחסד, שנאמר (תהלים פ"ט): "אמרתי", דהינו המאמרות, 'עולם חסד יבנה'. וחסד נקרא אל, שנאמר (שם נ"ב): "חסד אל כל היום":

 וזהו פרוש הפסוק: אלהים אל דמי לך. הינו, כשאתה רואה שמשם אלהים נעשה אותיות אל דמי, דהינו שנעשה מן הה' ד'. אמר לך אל תחרש ואל תשקט אל, שתראה שתעורר בחינות אל, על ידי התפלה בשתי בחינות הנ"ל, ותעשה על ידי זה מן הד' ה' כנ"ל, ונעשה א"ל בחינת דד, ומ"י בחינת דד. וה' היא השפע, כי ה' בשלשה ציורין שלה גימטריא חלב, עם ב' הכללות, כידוע ליודעי חן (עיין מאורי אור ערך חלב ועיין בע"ח שער הכללים פ' ג:)

 

בחלק הקודם תארנו את המהפך שעושה ר' נחמן בהעברת האחריות של שתיקת האלוקים אל האדם. הסברנו שהאדם יכול לשנות את הדין אם רק ידע כיצד להתפלל ותארנו את שני זרזיפי השפע המצויים לו לאדם, גם בעולם שותק המתנהל על פי מידת הדין. תהליך זה מכונה על ידי ר' נחמן כ"עשיית האות דל"ת לאות ה"א". בארנו זאת כהחזרת הממד החמישי, הטבעי, הבלתי נשלט והבלתי נתפש, הנשאר תמיד כשאלת ה"מי". בהמשך דבריו (המצוטטים לעיל) מסביר ר' נחמן יותר בעומק כיצד הופכת הדל"ת לה"א, מה המניעות לכך וכיצד להתמודד עימן.

 

כדי להחזיר לדל"ת את הנקודה שלה ולהפכה לה"א, נזכר ר' נחמן בדמות דיוקנו של יוסף הצדיק, בשנות גלותו במצרים. ברור היה לר' נחמן שיוסף, שהגיע מעולם של קרבת ה' נבואית בבית אביו, הרגיש את אותן תחושות בבואו למצרים האורבנית והטכנולוגית, שכולה מושתתת על מעשה ידי אדם. אמנם, שמות בניו של יוסף מעידים על כך שלא שכח את הממד החמישי ושמר קשר עמו – בשניהם קושר יוסף את כל הנעשה עמו עם ה'. ר' נחמן רואה בכך עצות איך לעשות כמותו וכיצד להחזיר לדל"ת את הנקודה הפנימית החסרה לה.

 

רבים חושבים כי שמו של מנשה ("כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" – בראשית מ"א, נ"א) בא לבטא צער על אובדן, או במקרה הטוב השלמה עמו (דוגמת ברוך דיין האמת). לא כך רואה ר' נחמן; לדידו, הזכרת שם ה' בפסוק מרמזת כי יש כאן ברכה (הדומה לפסוק המקביל בשמו של אפרים: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" – שם נ"ב). יוסף הצדיק זוכר כי גם שם מצוי חסד, ושומר על קשר עם הא-ל, על אף שהוא לא יודע "מי" הוא. אך דווקא מכיוון שאין לו שלטון בו, יכול הוא לראות גם את השפע הניתן לו בסיטואציה קשה זו. מן המרכיבים האלו ("הא-ל", "מי", וכן האות ה"א שבאה מן הדל"ת המתוקנת), מצרף הוא את שם אלוקים ועל כן מזכיר הוא אותו בפסוק. רק כך יכול יוסף לראות גם את הסיטואציה הזו כהזדמנות; לבוא אל המצב חדש לגמרי בלי שום ציפיות, גם בלי המעלות שהיו לו עד עתה, שהפרידה מהן היא הקשה ביותר. יוסף מגיע אל המצב כאילו רק עכשיו נברא הוא ואין אף אחד אחר עמו, מלבד ה'. רק ביטול גמור כזה מאפשר ליוסף לקבל את השפע המגיע לו.

 

לו היה יוסף מתנגד ומתמרד, אפילו רק מעט, כנגד חוסר הוודאות שאליה נזרק; מחפש לשלוט אף בה' בעצמו ולענות על השאלות "מי" עשה לי את הדבר, "מה" כל זאת ולמה. לו היה מנסה לשחזר את הדבקות בה' שהייתה מוכרת לו עד עתה מבית אביו ולעצב את המציאות בהתאם לכך. ייתכן שהמציאות הייתה נעתרת לו, אך הייתה היא נעדרת את הנקודה הפנימית הטמונה בה ואת הקשר החי עם הבורא, שיכולים להזין אותו, טיפין טיפין, כמו חלב אם, בתוך הסיטואציה הקשה אליה הוא הובל.

 

גם שם בנו השני של יוסף, אפרים, מבטא התמודדות. על אף שנראה ששם זה מבטא הרמוניה, כפי שנראה מתחילת הפסוק, "כי הפרני אלוקים", סופו של הפסוק, "בארץ עניי", מגלה את ההתמודדות מולה עמד יוסף. יוסף היה יכול להתמכר ל"עניות" הזו, לנהות אחר מחשבות קודרות ולפצות את עצמו בתחליפים זולים של כל מיני זימה וערווה שמצרים הייתה מלאה בהם, כמו שעשו שאר העבדים במצרים; וכי מה יכול לעשות עבד על מנת לפצות את עצמו, אם לא להיות עבד ליצריו ולפנטזיות שלו?! יוסף נלחם עם העבד הקטן שבתוכו, ולמרות שאין הדבר קל עבורו והוא חווה התמודדויות קשות, הוא מצליח לנצח אותו ולפדות אותו לחופשי. ומי שאיננו עבד בפנימיותו, בסופו של דבר ייצא גם מהעבדות החיצונית, שכן המלכות האמתית מתחילה מבפנים, בנקודה שבתוך הדל"ת – בנאמנותו למלך מלכי המלכים.

 

נאמנות הינה כמו נקודה. כמוה, תלושה היא באוויר ואיננה נסמכת על אף היגיון, צורך או אינטרס. רק ליבו של השני לנגד עיניה ואת כל השאר תשבר על מנת לחתור אליו. רק כך, בתעצומות נפש והתגברות עילאית, שומר יוסף את הקשר שלו עם הנקודה שבתוך ד' הרוחות, אליהם נזרק בעל כורחו.

 

ר' נחמן רואה ביוסף הצדיק ובהתמודדויות שלו דמות מופת למי שהצליח לקבל את שפע החסד שהורעף עליו בדין. יותר מכך, הוא רואה בו דוגמה לאדם שהצליח להפוך את הדל"ת לה"א עד כדי כך שלבסוף היה יכול לחלק מהשפע הרב שניתן לו גם לאחרים – "הא לכם זרע" (בראשית מ"ז, כ"ג). ר' נחמן לוקח ממנו עצות למתפלל שרוצה גם כן לפעול בתפילתו. ושתי עצות טמונות כאן: האחת –  לשכוח את מי שהיה עד עכשיו, גם ובמיוחד את גדולתו, ולחשוב כאילו היום נברא יחידי ורק הוא וה' בעולם. והשנייה – לשבור בנאמנות כל מחשבה זרה בתפילה על ידי מחשבות קדושות. לדבריו של ר' נחמן שתי עצות אלו יביאו את המתפלל לענווה ושפלות ומתוך כך ליראה ולממשלה בתפילתו. ענווה ושפלות הן ביטוי לפרידה מהגדלות ומהקשריו הקודמים של האדם. כמו כן, הן ביטוי למוכנותו להתמודד עם מחשבות זרות ולהודות בהן על מנת לשבר אותן (לו היה מתכחש אליהן, לא יכול היה לשבר אותן והן היו רודפות אותו בנסותו להתחמק מהן). גם שיבור זה וגם הפרידה מהגלות ומכל הקשר משאירים את האדם תלוי כנקודה באוויר ללא משענת חיצונית, רק השענותו של המאמין על ה' והנאמנות לו. נקודה זו היא הבסיס והקרקע לתפילה. למעשה, זוהי הנקודה שבתוך הדל"ת שהופכת אותה לה"א, שממנה יורד שפע לעולם.

 

אפשר לומר שכל עניינה של מידת הדין היא שהאדם יתמלא יראה ויפעל על פיה מליבו ומעצמו. אם מידת החסד פונה אל הצד שבאדם הנמשך אל הטוב, הרי שמידת הדין פונה אל הצד המכיר בדין. אם מידת החסד פונה אל האדם במקום בו הוא נמצא, ב'כלים של העולם' ובתנועה של קרבה, הרי שמידת הדין פונה אל האדם בניסיון להוציאו מהמקום בו הוא נמצא אל פרספקטיבה גבוהה יותר מעבר לעולם, להוציאו מכל הקשר בתנועה של התגברות והתרחקות מהטוב המידי והמוכר. מי שמעפיל אל מקום כזה ראוי שישמע ה' את תפילתו ויקבלה. קבלה זו של תפילתו הינה בדין ולא בחסד, כיוון שהאדם עצמו הצליח לשנות את נקודת מבטו, להתרומם אל נקודת המבט האלוקית ולפעול מתוכה. אם האדם השתנה הרי שבדין העולם ישתנה בשבילו. התרוממות זו והכוונה לדעת עליון הינם תענוג אלוקי, וה', עוד בטרם נברא העולם, כיוון שזו תהיה תכליתו. רק עיניים נצחיות המתבוננות אל העולם בלי 'להיתפס לקטנות', בלי להתחשב בעניינים נקודתיים, בלי לרצות סיפוק מידי, רק עיניים כאלו יוכלו למצוא תכלית זו. עיניים אלו נמצאות בתוך ליבו של כל אחד, והן אלו שמכוונות את מצפונו הראשוני ביותר. מחשבת הרגע והקשריה העכשוויים שמלאים מצוקות קטנוניות הם אלו שמסיחים את דעתו ממצפון זה– "האלוקים" (מידת הדין) עשה את האדם ישר, "והמה בקשו חשבונות רבים". זאת הסיבה שר' נחמן קובע ש"כל אחד מישראל יכול לבוא למדרגה זו"; ר' נחמן מכיר בכך שאם האדם יצליח להשיל מעליו את כל הקשריו הרגעיים, אפילו הם רוחניים וטובים, וידמה בעצמו כאילו זה אתה נולד ועומד הוא רק מול ה', יגיע הוא אל המצפן הפנימי ביותר, עמו נולד ולשמו נברא. מכאן עצתו הראשונה של ר' נחמן להכין את עצמו לפני התפילה, שישיל מעליו את ה"גדלות" שיש בו ויעמוד כפי שהוא אל מול האלוקים, ובכך יוכל בעצם להתחבר לתכליתו קודם שנברא העולם.

 

עצה זו, להשיל מעליו את ה"גדלות" ולדמיין שהוא עומד לבדו מול ה', הינה הכנה לתפילה וזמנה של הכנה זו לפני התפילה. אולם גם בתוך התפילה יכול האדם להתחבר למצפן זה. אלא שאז העבודה הפנימית שלו צריכה להיות עבודת 'שיבור' – שיבור של כל המסיחים הקטנים 'החוטפים את דעתו' מההסתכלות רחבת האופקים ובעלת שיקול הדעת של עיני הנצח שביראה. בעת התפילה, כאשר האדם נמצא במקום "מקבל", בעת פנייתו ל"א-ל" החסד, מוצף הוא מבלי משים בכל אותם צרכים קטנים וקטנוניים של ההווה, המבקשים לבוא גם הם על סיפוקם, ומחשבות זרות המסיחות את דעתו מן התפילה שוטפות אותו. על מנת להתמודד עם מחשבות אלו, נצרכת "גבורה" המשברת את המסיחים הללו מתוך רצון להתחבר לתוכן פנימי, עמוק, ראשוני ונצחי יותר. כל שיבור שכזה הינו כביכול הצהרה של האדם ש'איננו מחובר אל הקטנות הזו'. בהצהרה זו האדם מתקן את החיבור הקלוקל הזה, הופך אותו לזכות ועולה מדרגה בסולם היראה ומידת הדין. כשיגיע למקום זה, יקבל המתקן בדין את החסד הטמון בעולם, שרק חיכה שהאדם יבקש אותו ויתבטל אליו.

 

ללא תפילתו של האדם, העולם ימשיך במסלולו העיוור, בדומה לאותן ד' רוחות נטולות מרכז הפועלות באוטומטיות וללא נקודת ייחוס; ללא 'מאיפה' וללא 'לאן'; ללא אדם וללא אלוקים. צמצום גמור. אולם משעה שהאדם מתפלל הוא מצליח לגעת בנקודה האלוקית הטמונה בקיים, לשאול את עצמו: 'מה רוצה ה' שאעשה במצב מורכב זה', 'מה המצפן הפנימי אומר לי לעשות', ו'לאן יראת השמיים מכוונת אותי'. נוגע הוא בנקודה העמוקה ביותר שבתוכו, שהינה גם הנקודה העמוקה ביותר בעולם, ובתוך כך, ב"מחשבתו תחילה" של ה' על סיטואציה זו, מורכבת ככל שתהא. נקודה זו הופכת את הדל"ת לה"א, פותחת שערים שהיו נעולים כל עוד פעל העולם באוטומטית בלבד ומאפשרת זרימת שפע חדש – בריאה חדשה, המיוחדת לסיטואציה הזו. כשם שבבריאת העולם ברא ה' את העולם בעשרה מאמרות, המדגישים את הנקודה הפנימית שיש בכל דבר, ובכך את הריבוי שממנו עשוי העולם, אדם שנגע בנקודה פנימית זו, מאפשר לעוד בריאה להתרחש, עם מאמר המיוחד רק לה.

 

כדבריו של ר' נחמן, יש תענוג אלוקי כאשר תפילתו של האדם נענית באופן זה. ר' נחמן לא היה מספר לנו על תענוג זה אם האדם לא היה מרגיש אותו בעצמו. כשם שבחסד האדם יכול להרגיש את נחת הרוח האלוקית מכך שהצליח לפרוץ את גבולות עצמו האגואיסטיים ולפתוח את ליבו אל האחר, כך בדין יכול האדם להרגיש את נחת הרוח האלוקית מכך שהצליח למצוא את החסד שבתוך הדין, ומכך שנגע בתכלית הבריאה שלא נבראה אלא להיטיב. מצא את החסד, אבל קיבל חסד זה בדין.

 

העולם שנברא במידת הדין מכיל בתוכו שתיקה מובנית. הדין תקיף, איתן וחותך – אין לו 'אוזניים' לשמוע טענות או מענות על גזירותיו. בעקבות כך, שם אלוקים יכול בקלות להפוך ל"אל דומי", ליצור תחושה של התעלמות אלוקית המסכימה עם הרשע. ר' נחמן רואה בזעקה האנושית לאלוקים שלא יחרש ולא ישתוק כפנייה אל עומק הדין שעניינו חסד, שכן על אף שהעולם לא "מדבר" הוא איננו שותק, והרי בריאתו הייתה ב'מאמר'. ומה הוא "אומר"? חסד. בסופו של דבר, העולם שנברא במידת הדין ועשוי כולו חוקים וכללים נוקשים, מטרתו להיטיב. גם חד צדדיותו של ה"מאמר" הזה שאומר את דברו אך לא מדבר, ש'איננו פותח דברים לדיון', איננה אלא לייצב את העולם. שם הא-ל כחסד מקופל בתוך שם אלוקים כיוון שהוא חלק ממנו. 'אל תשכח את זה', מבקש ר' נחמן, 'ואל תיפול לתמונת אלוקים "לעומתית" מול ה'. 'אל תשכח שמאחורי כל העולם הזה עומד "מי" שאמר והיה העולם. אם תקבל את הדין באופן זה, אולי תוכל לראות בו הזדמנות לבוא בשפלות, בענווה ומתוך נאמנות ולהתפלל. או אז ייתכן ושפע מיוחד ייברא במיוחד בשבילך, שפע שחיכה לנקודה שלך בלבד בכדי להתגלות'.