דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה ק"ח | קורבן עולה

קובץ טקסט

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] זִבְחֵי אֱלקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה (תְּהִלִּים נ''א) הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל כ) ''הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם'' (מִדְרָשׁ רַבָּה וַיִּקְרָא פָּרָשָׁה ז) הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב, שֶׁשָּׁם מִשְׁכַּן הָרוּחַ וְאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְצָרֵף מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשֶׂה, בַּר מֵהִרְהוּרֵי עַכּוּ''ם (קִדּוּשִׁין מ) וְהִרְהוּר עַכּוּ''ם שַׁיָּך אֵצֶל כָּל אָדָם הַיְנוּ מַה שֶׁמַּתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, אוֹ מִתְבּוֹדֵד אֶת עַצְמוֹ וּבְאֶמְצַע הַתְּפִלָּה אוֹ הַהִתְבּוֹדְדוּת נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ זֶהוּ בְּחִינוֹת הִרְהוּרֵי עַכּוּ''ם. כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת בָּאִין מֵחֲמַת קִלְקוּל הָאֱמוּנָה וּכְשֶׁנִּתְקַלְקֵל הָאֱמוּנָה נִמְצָא מַחֲזִיר פָּנָיו מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה א) ''נָזוֹרוּ אָחוֹר'' וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך גַּם כֵּן מַסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ נִמְצָא הוּא אָחוֹר בְּאָחוֹר וְצָרִיך לְהָבִיא עַל זֶה עוֹלָה וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ וּמִתְבַּיֵּשׁ וְחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ אֵיך נָפַלְתִּי וְנִשְׁלַכְתִּי מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ שֶׁהָיִיתִי בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה וְעַכְשָׁו, נָפַלְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי פָּנַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְנִשְׁאַרְתִּי אָחוֹר בְּאָחוֹר וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ כִּי אֵין רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּבְרְאוּ דּוּ פַּרְצוּפִין אָחוֹר בְּאָחוֹר (בְּרָכוֹת סא) וְאַחַר כָּך נִנְּסַר וְהָיָה פָּנִים בְּפָנִים וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ''ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת ''פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶך'', סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ''ך הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ וְהַשֵּׁם חֲתַ''ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ''חַ, גִּימַטְרִיָּא חֲתַ''ך וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה וְזֶהוּ זִבְחֵי אֶלהִים, הַיְנוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ''ל.

*

קרבן עולה בא לכפר על הרהורי הלב. כך אומרים חז"ל וכראיה לכך מביאים את הפסוק "העולֶה על רוחכם" (יחזקאל כ'). כיצד הגיעו חז"ל לקרבן עולה מפסוק זה? האם יש כאן יותר מדמיון האותיות והפועל? הרי בקרבן עולָה עולֶה הקרבן לה' ואילו בפסוק עולים ההרהורים של האדם על רוחו, וכיצד זה חז"ל מקשרים את השניים זה לזה, שהרי הראשון מבטא מסירת נפש ונחישות אל הטוב והטוהר, ואילו השני מבטא בלבול וערבוב עם הרע והזר?!

עוד יש לשאול כיצד מכפר קרבן העולה על הרהורי הלב? אבל לפני כן ישאל ר' נחמן גם מה רע בהרהורי הלב והרי הם רק "רוח", כפי שמכונים בפסוק "העולה על רוחכם". לכאורה הרהורי הלב הם ריק אוורירי וחסר ממשות כרוח, מה אם כן יכול להיות רע בהם? מהי מהותה של רוח זו, מתי היא אכן חסרת משמעות כרוח החולפת ומתי היא משמעותית עד כדי כך שבצורתה הרעה היא צריכה כפרה? וכיצד היא עצמה יכולה להיות כקרבן עולה המכפר אם רוח זו "נשברה"? בכך נעסוק הפעם.

א

הרוח הינה אחד מתוך חמישה חלקים הקיימים בנפש האדם: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. כמו כן, הרוח היא גם יסוד אחד מארבעת היסודות המרכיבות את הבריאה – עפר מים רוח ואש. והנה דווקא הרוח הפיסית המוכרת לנו יכולה ללמדנו מהי מהות רוח זו: הרוח מביאה עמה בשורה, והיא שאין רִיק בעולם. כל ריק מביא לידי תנועה, כל חלל מתמלא ברוח המנשבת בו להיות, כך ברוח הפיסית וכך גם ברוח הרוחנית, המביאה עמה בשורה שאין סתמיות בעולם. למדנו שבכל צמצום, בכל קושי, בכל בעיה נפער אמנם חלל, אך מי שייטה היטב את אזנו, ישמע בו עצמו את הרוח החותרת אל השלמות, המתגעגעת אל השלם.

אולם מתברר שחוסר השלימות הינו נתון בססי בעולם. כבר בבריאה נפער חלל בעולם. "בראשית" – דורש ספר תקוני הזוהר, אותיות ב' ראשית. ללמדנו שהבריאה נפתחת במהלך של פירוד בין שתי התחלות, שתי נקודות של ראשית, וממילא המרחק שביניהם. בעצם המציאות יש פירוד, כך הפירוד הבסיסי בין "שמים וארץ" המופיע מיד אח"כ בפסוק. וממילא גם בהמשכו של הפסוק ישנו "תהו ובהו וחשך..." שהינו תוצאה ישירה של פירוד זה, המבטא את חוסר הסדר וחוסר הבהירות המתפרצים בדרך כלל לחללים שכאלה. אבל שם, ודווקא שם לפי הסברנו שוכנת הרוח: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". על רוח זו אומר הזוהר "דא (=זו) רוחו של משיח". בכל פירוד בכל חלל, בכל קושי, עיכוב או נפילה מנשבת רוח אלוקים המבשרת לך שאין סתם בעולם, אין ריק. בצמצומים, בנפילות, בעיכובים, במניעות בהפסדים, בכולם נמצאת רוח אלוקים הלוחשת ששום דבר לא לשווא. בוא יבוא, אע"פ שהתמהמה. ר' נחמן ששמע את קול משק כנפי הרוח הזו מסביר לנו שמקום הגעגוע הזה, כמו כל געגוע, הוא בלב. הלב בקיא בחללים אלו, "לבי חלל בקרבי", וכל עניינו הוא לפסוע בהם אל מעבר להם, נישא על כנפי הרוח המנשבת בתוכם. "מקום משכן הרוח הוא בלב" שכן טיבו להרגיש את החללים הללו היטב, את הקשיים, את החוסרים. ואם זוכה הופך את החללים הללו למרחב בו תישוב רוח של תקווה ואמונה.

אולם לדאבוננו היכן שיש ריק, רוחות רבות יכולות לנשוב. אמנם רוח אלוקים זקוקה למרחב החופש שמעניק הריק, אבל מתוך כך נוצר חלל הפקר למשב רוחות אחרות. בלב מקום משכן הרוח, מורגשות רוחות אלו בהרהורי הלב העולים וצפים בו כמאליו, ועל אותם ההרהורים ה"עולים על רוחכם" בא קרבן העולה לכפר.

וכאן שואל ר' נחמן שאלה סמויה: הרי ידוע שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אולם מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ). מדוע אם כן בכלל יש לכפר על הרהורי הלב? הרי אין הקב"ה מצרפם למעשה, והרי רב המרחק בין הרהור למעשה, ההרהור הוא ברוח בלבד, והמעשה הוא בפועל!?

כאן יכולים אנו לשאול שאלה מקדימה נוספת: אם תהינו מדוע יש לכפר על מחשבה רעה נעמיק יותר אם נשאל בכלל כיצד הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה והרי גם היא איננה אלא הרהור בעלמא, רוח ותו לא !? אלא שכאן יש להשיב ולומר שלהצליח לחשוב מחשבה טובה בעת צרה וכשקשה, במצב של ריק, של חלל ושל צמצום הינה לא רק דבר קשה לביצוע כמו מעשה, אלא שנחשבת היא כמעשה ממש, וכל כך למה? בדומה לאותה רוח אלוקים הנושבת בחללים הריקים בעולם, התנועה של המחשבה טובה גם היא בשורה שאין ריקנות בעולם, שמה שנראה כאיננו בעצם ישנו. עצם הבחירה של האדם שלא ליפול לתוך האין ולתוך העצבות והייאוש והריקנות הרובצים לפתחו במצבים קשים, אלא להיאחז בישות של הרוח הינה כמעשה ממש היוצר יש מאין את תנועתו. ההחלטה לאחוז ברוח הטובה הזו, על אף שהינה רק רוח, הינה הצהרה על ממשותה של רוח זו ועל האמון שהאדם נותן בטענתה שיש לנוע במצבים של חלל וריק ולא ליפול בתוכם. החלטה זו מבטאת את דחייתו של הריק והאין למען היש, ואת האחיזה באפס קצה של הישות על מנת לא ליפול אל תהום האין. מסיבות אלו נחשבת המחשבה הטובה כמעשה, שכן מול אויביה שלה היא מאשרת את הממשות והמציאות, צולחת את הריק ודוחפת אל המעשה.

מכאן גם אפשר להבין מדוע אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, שכן מחשבה רעה איננה אלא בחירה בנפילה לתוך הריק והחלל של הצמצומים והמניעות בעולם. ואכן בדרך כלל נפילה זו איננה אלא מתוך חולשה ואיננה אלא היעתרות לריקנות. כל המחשבות הרעות אינן אלא רוח רעה הנושבת בחללים אלו היוצרת תנועה בנפשו של אדם ובעולם. אך, כל עוד לא התגבשה לכלל מעשה היא נשארת רוח בלבד, ריק שלא חידש דבר. ואע"פ שהקב"ה בודאי נעצב על לבו על מחשבות שכאלו הוא מתנחם על כי ברא את האדם בארץ... שמחשבות לבו רק רע כל היום, אך אין הוא מצרף מחשבות אלו למעשה. מחשבות רעות יכולות אמנם, חלילה, להביא למעשה רע, אך הן כשלעצמן, עד כמה שהן יכולות להיות מטלטלות, מלאות בעצמן וכוחניות, הן כשלעצמן אין בהם ממש. ולא זו בלבד אלא שכל עניינן הוא לבחוש בחוסר ממשות זו. כל מקור יניקתן הוא מן האין, מן החסר ומן הריק ועל כן אין הקב"ה מצרפן למעשה. ריק נשאר ריק ובסופו של דבר נעדר כוח ממשי.

כך אכן כל המחשבות כולן, חוץ מסוג אחד של מחשבות – מחשבות עבודה זרה  (קידושין מ).  כך מצטט ר' נחמן כדי להסביר על אילו מחשבות רעות יש להביא עולה. על איזה מחשבות יש בכל זאת לכפר.  כל המחשבות הרעות הינן רוח חולפת - הריק בעצמו והכניעה אליו. מריק אין מה לפחד הוא חסר אונים, בסופו של דבר הוא ריק בלבד, חוץ מהרהורי עבודה זרה והרהורי כפירה. אלה מאשרים את הריקנות הזו והופכים אותה לתמונת עולם והופכים את האין שבה לישות לתפיסת עולם של ייאוש וריק. תפישת עולם זו גם היא סוג של מעשה, שאיננו רק נכנע או נעתר לריק אלא גם מכונן אותו, אשר על כן "אין ה' מצרף מחשבה למעשה בר (חוץ) מהרהורי עכו"ם".

עוד יש להוסיף ולומר שכל ההרהורים הרעים שבלב קנאה, תאווה, חמדה, ייאוש, צרות עין ועוד, רעים ככל שיהיו, נשארים ספונים בתוך עצמו של אדם בהתמודדו עם הריק, עם האין, עם המניעות והצמצומים של העולם, ועל כן אינם מצטרפים למעשה. מה שאין כן חוסר האמונה, ריקנית ככל שתהיה כשלעצמה, הרי שביחס לאחר, למושא אמונתה, ביחס לקב"ה, הינה שלילה. מבחינת האמונה גם השתיקה רועמת, גם החלל, ביחס לשני, יוצא מגדרי עצמו, שהרי כל עיצומה של האמונה הינה היציאה הזו מגדרי העצמי אל עבר האחר ובנפילת האמונה הרי שגם האחר נפגע. האמונה נותנת אמון במה שנמצא מחוצה לה וכשאין אמונה, אם האמון חסר הרי  שנשלל מקומו של האחר. ועל אף שהשלילה כשלעצמה היא ריקנית, הרי שביחס לזולתה היא פוגענית.

ב

על איסור עבודה זרה מצווים אנו למסור את הנפש כמו גם על גילוי עריות ושפיכות דמים, נשאלת השאלה מדוע, מה רע נעשה בעבודה זרה? גילוי עריות ושפיכות דמים הינם רעות כאלו שראוי למסור על ההימנעות מהם את הנפש, אפילו החיים עצמם אינם שווים מעשים נבזים שכאלה. אולם עבודה זרה לכאורה לא עושה שום רע במציאות. יותר מכך – כל הכפירה בעבודה זרה טוענת שהאלילים הינם הבל וריק! כלום!  מה רע אם כן בהשתחוויה לכלום? הלא רק כלום הוא!?

כאן מוסרת לנו היהדות מסר חשוב! הכלום הינו גם רע! אל תמסור את חייך אל הכלום, אל תשתעבד אליו, אל תמסור את רצונותיך, מרצך, שעות יומך, מחשבותיך אל הכלום. אמנם יכול אתה לחשוב שלא עשית כלום ואמנם נכון הדבר, אבל זה בעצמו – הכלום – הינו חטא! ובדומה למה שאמרנו לעיל נאמר גם כאן – שכאן גם השתיקה הינה רועמת, גם הכלום הינו דבר, גם המחשבה מצטרפת למעשה.

נמצא שאין אדם ללא ה', אין אדם ללא אמונה, שכן אי אפשר להתחמק ממנה. גם הכלום, גם הסתמי נמצאים תמיד ביחס אליה, פועלים את פעולתם מצטרפים למעשה וממיתים בריקנותם את האדם, מסיתים אותו ממטרתו, משליחותו, מייעודו. "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים" - מסביר הבעש"ט מיד ב"וסרתם", בחוסר הדבקות בה', כבר הגעתם ל"ועבדתם אלוהים אחרים". אין סתם, אין כלום, אין ריק ללא תנועה, אין עמידה במקום ללא נסיגה אחור "נזורו אחור" (ישעיה א'). יש רוח אלוקים בכל מקום, אותו מסר ראשוני בו התחלנו את ברינו. וכן להיפך – כל הנפילות באות מחמת קלקול האמונה שהרי רק קלקול האמונה נותן מקום לריק-לאין ומפנה מקום לנפילה. ללא קלקול האמונה היינו גם באותו הריק וגם בתהו ובהו מרגישים את רוח אלוקים מרחפת על פני המים. אך "וכשמתקלקל האמונה, נמצא מחזיר פניו מה' יתברך, כמו שכתוב "נזורו אחור" ". 

הרהורי העכו"ם עליהם צריך כפרה נראים אם כן הרבה יותר קרובים מוחשיים ויומיומיים ממה שאולי חשבנו בתחילה. הסתמי, הבנאלי, הפשטני והשטחי, נמצאים קרובים אלינו מאד. רגעי הדבקות והמשמעות בודדים ונדירים ביחס לכל אלה. צריך אם כן כפרה, צריך אם כן עצה איך להיחלץ מהמקום האחורי שאנו שרויים בו שאנו מחזירים את פנינו מה' ופונים מבלי משים אל הכלום ואל הסתמי. מה גם שמידה כמידתנו גם ה' אינו מראה פנים אלינו, אלא נראה כמפנה אלינו את אחוריו, ומראה לנו תמונת עולם שטוחה וסתמית, חסרת עומק וחתומת פנים. איך נחלצים מכך?

ג

בגילוי יג' מידות של רחמים כתוב "וראית את אחורי ופני לא יראו". אכן האחור נראה במציאות היטב ניצב גלוי לעיני כל. פני השטח של המציאות, מסתירים את הפנים ואת הפנימיות הטמונה בתוכם, כביכול מפנים את גוום אלינו,"ופני לא יראו"- הסתר פנים. ה' כורת  ברית של יג' מידות של רחמים עם ישראל, ומבטיח שגם שם בהסתר ה' יהיה עמנו, שאין ריק בעולם שלא תישוב שם רוח אלוקים. כך היא מידת הרחמים שיודעת היא להתכופף אל המקומות הנמוכים ביותר ומשם להופיע אל האדם.

מידת הרחמים ידועה כמידתו של יעקב שכל עניינו היה למצוא את ה' גם בגלות, להוציא ניצוצות קדושים מן הקליפות. אם אברהם מצא את ה' בחסדיו של הקב"ה אל העולם, ולעומתו יצחק מצא את ה' בהתגברות, במסירות נפש מעבר לעולם, הרי שיעקב מצא את ה' בעולם כפי שהוא, בנתון, ביישנו, גם בחסר, בכל מקום. יעקב חיפש את "רוח אלוקים", ואכן עליו נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם", בשעה שהתבשר שגם בתוך החלל הריק כל כך שהיה מצוי בו במשך 22 שנה, גם שם ה' היה, גם שם רוחו נשבה, רוח זו מחיה את יעקב. יעקב חש בכל מאודו את "רוח אלוקים" מנשבת בעורפו "דא רוחו של משיח", משיח בן יוסף, הנה בוא יבוא גם אם נעלם ואע"פ שהתמהמה.

כאשר בכל זאת מדבר ה' על "הפנים" באותו מעמד של י"ג מידות של רחמים, נותן ה' למשה הדרכה "פני ילכו והניחותי לך" (שמות ל"ג, יד') משמעות הדברים היא שהפנים נמצאים בתנועה ובהליכה, 'אם תלך אם תנוע דווקא שם נמצאת המנוחה'. האותנטיות הפנימית מתגלית דווקא בתנועה הפועלת, היוצרת, העושה, הבונה. כשמם של הפנים הם אכן פונות, האותנטיות של האדם מחכה לו דווקא מחוצה לו, ובתנועה אל מעבר לו.  אולם אם אך יפסיק האדם לפנות, אם אך לרגע יעמוד – תהיה זו "העמדת פנים", זאת אומרת מצב לא אותנטי שמחפש את הנתון, הידוע מראש, את האישור מבחוץ ללא אותה תנועה שלוקחת סיכון של הפנים, אין אני בלי פניה כמו שאין אני בלי ה', זאת בשורת י"ג מידות של רחמים.  אני תמיד אתך... אך רק אם תפנה...

איך יוצרים תנועה זו? איך מתנתקים מן התלות בנתון, בידוע מראש, במובטח? צריך לחתוך את ההישענות על האחור, צריך לנסר את האדם מן התמכרות שלו לאותה אהבה ראשונית, ידועה מראש, פנטסטית חלומית שלא דורשת ממני אלא רק נותנת, כאותה התקשרות ראשונית שבה נבראו אדם וחוה אחור ואחור. כדי להגיע לזיווג הנכון היו צריכים נסירה חותכת שתאפשר להם להגיע זה לזה פנים אל פנים. הנסירה כואבת, היא פרידה מן הידוע, מן הבטוח, מן הילדי, אל עבר הסיכון הפנימי אל האחר, שם שם נמצאת האותנטיות שלי, שם בחיקו של ה'.

"פותח את ידיך" סופי תיבות חת"ך. שם 'חתך' על פי הקבלה הוא שם האחראי על הפרנסה (ליקוטי מוהר"ן תנינא ז',יב) ומסביר ר' נחמן בתורה ס"ו,ג' ששם זה חותך ומפריד את הידיים זו מזו, ללמדנו שאם אתה רוצה להרגיש מה זו נסירה, תפתח את הידיים שלך ותיתן את שאתה שומר לעצמך, שם תרגיש אותה היטב, שם בכסף, אותה עבודה זרה עליה דברנו לעיל הוא מקום הצמצום הגדול ביותר. שם נמצאת גם ההישענות הגדולה ביותר של האדם על הידוע מראש והבטוח ועל כן דווקא שם מקום הנסירה, שם במיוחד מתקשר האדם אל מקור הישענותו באופן של אחור אל אחור. לתת אותו, משמעו לחתוך את אותה התקשרות לאחור וכגודל הקושי כך כאב נסירה. ר' נחמן מסביר שכשאדם נותן צדקה מתוך רגש פנימי של רחמים עוד לא הגיע למעלת הצדקה שכן הרגש הוא המפעיל אותו, הצדקה האמיתית מתחילה אחר כך, במטבע הבאה, תן עוד ותראה כמה אתה אחוז בה, האם באמת הנתינה פונה אל האחר, האם באמת יש שם פנים, האם באמת היו שם רחמים?

ד

אכן, כל העניין של הפרנסה אשר הושת על האדם מאז גורש מגן עדן הינו עימות חזיתי עם המציאות על מנת להפיק ממנה את הפנים, על מנת שתיתן לנו את יבולה. אולם בד בבד שואלת המציאות את האדם שאלה דומה לשאלה שהוא שואל אותה – היכן פניך, מה אתה מוכן לתת, היכן אתה מוכן לפעול, להיות יעיל ויצרני בעולם?  על כורחו של האדם נאלץ, מאז אותו גירוש מגן עדן, אל הנסירה החותכת אותו מן ההוויה הסטטית האחורית המשתרכת אחרי המציאות אל עבר גילוי הפנים של עצמו ומתוך כך גילוי פניה של המציאות – פני ה'. "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג', יט) דורש ר' נחמן "לחם" אותיות "חל(ו)ם", כביכול שואלת המציאות את האדם "מה החלום שלך"? על כורחך אתה נדרש אליו, נדרש לעשות כדי לפעול בעולם, נדרש לעבוד על מנת לגלות את פניך, את "אפיך". העימות עם המציאות הינו אם כן פורה, בונה ומתקן, הוא פותח את הידיים העסוקות בעצמן, פותח אותן לפעול ולעשות ולתת, ומאידך פותח את ידיו של הקב"ה במקביל ובתמורה לתת לאדם את שכרו. פתיחת הידיים, בתהליך כואב רצוף קשיים וזעה, חותכת כל אחד מעצמו, עוקרת אותו מנטייתו להיות ספון בתוך עצמו ולהפנות עורף למי שחוצה לו, סופו של תהליך זה מרומז בסופם של אותיות הפסוק "פותח את ידיך" ומשמעותו שפתיחת הידיים מביאה עימה גם את גילוי הפנים.

תהליך זה הוא תהליך כלל אנושי, ואין אחד שיכול לדלג עליו. אם רוצה האדם לאכול צריך הוא להזיע בפנים. "בזעת אפיך" הינו גילוי של הכורח של האדם להתאמץ על מנת לגלות את הפנים. אולם ר' נחמן לוקח רק חלק אחד מן התהליך הזה ועושה בו שימוש – את החיתוך.  אותו תהליך כואב הקורע את האדם מעצמו, המופיע רק בסופי תיבות, כאות למובנות של תהליך זה המתגלה רק בסוף, וכסימן לקושי המובנה שיש בעימות עם המציאות על אף שבסוף הוא נושא פרי. עינו החדה של ר' נחמן צדה את האנחה שיוצאת מפיו של אדם ההולך לעבודת יומו על מנת להזיע בשביל לאכול לחם, ואותה לוקח הוא כעצה. יש בקונפליקט הכלל אנושי הזה של הפרנסה משהו מעורר ומכריח אל הפנימיות, וממילא מחלץ את מי שחלילה שקע בחיצוניות.  אפשר אם כן להשתמש באותו מנגנון על מנת לכפר על הרהורי העבודה זרה.

ה

וְהַשֵּׁם חֲתַ''ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ''חַ, גִּימַטְרִיָּא חֲתַ''ך וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים

אל תהיה כל כך שקוע בעצמך, לפעמים צריך קונפליקט כדי להתעורר, היה מוכן לעמוד בכנות מולו, היה מוכן להכיל אותו, נשום אותו עמוק בפנים, זוהי רוח אחת. להכיל ולהבין שאינך מושלם, שאי אפשר לבד, שאנו תלויים, תלויים קודם כל בריבונו שלעולם. התלות הבסיסית ביותר היא בקיום עצמו הבאה לידי ביטוי בתלות באוכל, אך מכאן רק אפס קצהו של הרבה דברים שבכולם, יש להודות, אנו תלויים. נשימה עמוקה פנימה מכילה את חוסר המושלמות הזאת ומיד אחריה אנחה! עם כל הלב!. רוח נוספת יוצאת החוצה הפעם כלפי חוץ והיא סימן שאכן התעוררנו, שאכן ההפנמה של הקושי הצליחה להוציא אותנו כלפי חוץ לקבל אותו, קבלה אמיתית, וממילא להתחיל לפעול ולעשות, דווקא מתוך הכרה של התלות וחוסר השלמות של מצבנו.  אם אכן שתי רוחות אלו, זו היוצאת וזו הנכנסת, עברו דרכך – הרי שהשלמת את החיתוך.  פעמיים רוח – גימטרייה חת"ך, הרי היא מדיטציה יהודית אופיינית כל כך בדמותה של אנחה...

כמו שפתחנו את דברינו בשורתה של הרוח היא שאין ריק, אין חלל שאינו קורא לרוח לנשוב בו, ליצור תנועה לחתור אל השלמות. ר' נחמן קורא לנו להיאנח ובכך באופן יזום לעורר את החללים שבתוכנו, את הקשיים, את הקונפליקטים וזאת על מנת שמתוכם תיווצר תנועה, תישוב רוח חיובית, רוח משלימה, רוח מתמודדת, הרוח הראשונה מפנימה כלפי פנים את הקושי ולעומתה הרוח השנייה מתעוררת מאליה, נדחפת מעצמה כלפי חוץ כפי שניתן לחוש, ליצור תנופה כנגד אותה רוח ראשונית וכנגד החלל שהיא הפנימה, תנופה זו מזיזה את האדם ממקומו, עוקרת אותו מקיפאונו ומעוררת אותו לחיים.

אנחה היא 'רוח נשברה', אפשר ממש פיסית לשמוע את שברה. לדידו של ר' נחמן זהו שבר פורה המעורר תחושות של בושה ורחמנות. "כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ וּמִתְבַּיֵּשׁ וְחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ אֵיך נָפַלְתִּי וְנִשְׁלַכְתִּי מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ שֶׁהָיִיתִי בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה וְעַכְשָׁו, נָפַלְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי פָּנַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְנִשְׁאַרְתִּי אָחוֹר בְּאָחוֹר וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ כִּי אֵין רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְ צָרִיך לָזֶה נְסִירָה". ואכן צריך הרבה רחמנות כדי להצליח להכיל כל כך הרבה כאב בדמותה של הנסירה והחיתוך שלה ולהאמין בד בבד בפנים שיתגלו אחריה, להאמין שאחרי האחור באחור יתגלו הפנים בפנים. וכמו תמיד ברחמנות, עם הכאב והצער באה גם קרבה גדולה ובמנגינה הנכונה יכולים האנחה והרוח הנשברה להיות גורם המקרב את האדם לעצמו ולאלוקיו, בדיוק כמו קרבן. "זבחי אלוקים רוח נשברה".

חז"ל בעינם החדה, זיהו שעומדת לפני האדם שתי אפשרויות בשעה שהוא עומד מול קושי וצמצום ובמצבים של חלל וריק. אפשרות אחת היא "העולה על רוחכם" ואפשרות שניה היא קרבן עולה. במילים פשוטות נאמר, 'או שהמחשבות יעלו עליך או שאתה תעלה עליהן'. האפשרות הראשונה היא ליפול לתוך אותן מחשבות המתפרצות כרוח פרצים לתוך הריק וממלאות את החסר ב"תוהו ובוהו". או אז האדם נלקח לתוך האין, נופל אל תוכו והמחשבות עולות עליו והוא חסר אונים. בדרך כלל למחשבות שרק אלה אין משמעות ואין הקב"ה מצרפן למעשה. אך אם הן מחשבות ע"ז ובאות מקלקול האמונה יש להן משמעות רבה שכן אין הריק רק תווך למחשבות חולפות אלא הריק עצמו מהווה אידאולוגיה בפני עצמה. כנגד ריק שכזה באה האפשרות השנייה, להשיב רוח אחרת בריק הזה, רוחו של משיח. במקום להיעתר לריק, מציע ר' נחמן, להפוך אותו להיות גורם מדרבן ומעורר, מחלץ מתקיעות, גורם המנסר את האדם מלהיות סגור בתוך עצמו בציפייה שהעולם ייזון אותו ו'חותך' את ידיו לקום ולעשות ומתוך כך לעמוד מול העולם פנים בפנים. נסירה זו היא החלל שנפער ביניהם, והופך אותו להיות תווך לדו שיח פנים בפנים. פרידה מתמונת עולם אחדותית כל כך יכולה להראות בתחילה כאיבוד הכל והרי היא כקרבן עולה העולה כולו לה', אך אם היא נעשית ברחמנות בדמותה של אנחה, מחליפה הרוח הראשונה הכואבת והמפנימה את החלל רוח אחרת, רוח משלימה, רוחו של משיח.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)