דילוג לתוכן העיקרי

תורה קכו | געגועים

קובץ טקסט
 
בזוהַר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁשִּׁבְּחוּ הַחֶבְרַיָּא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אִיתָא 'וַי לְדָרָא כַּד תִּסְתַּלֵּק פּוּק' עַיֵּן וְתִשְׁכַּח .
"שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ", 'כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַי אָבְדָה נֶפֶשׁ', הַיְנוּ שֶׁמֵּחֲמַת גּדֶל הַתַּעֲנוּג שֶׁל הַנֶּפֶשׁ יְתֵרָה שֶׁבָּא בְּשַׁבָּת עַל כֵּן מַתְחִילִים תֵּכֶף לְהִתְגַּעְגֵּעַ וּלְהִצְטַעֵר עַל אֲבֵדַת הַנֶּפֶשׁ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כֵּן הַחֶבְרַיָּא, מֵחֲמַת גּדֶל הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּם רַבִּי שִׁמעוֹן בֶּן יוֹחַאי, עַל כֵּן תֵּכֶף וּמִיָּד הִתְחִילוּ לְהִתְגַּעְגֵּעַ וְעָלָה עַל לִבָּם צַעַר הַהִסְתַּלְּקוּת שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם. בְּכָל מָקוֹם שֶׁשִּׁבְּחוּ הַחֶבְרַיָּא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַל שֶׁגִּלָּה לָהֶם סוֹד נִפְלָא, תִּמְצָא שֶׁאַחַר כָּך אָמַר לָהֶם עוֹד חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה.
יושבים תלמידי ר' שמעון בר יוחאי ושומעים מפיו דברי אלוקים חיים, אחוזי התפעלות והתרוממות הנפש. והנה הדבר שעולה בראשם מפליא: 'מה נעשה בלעדיך כשתסתלק מהעולם?' לכאורה זועקת השאלה – מדוע התלמידים מתעסקים דווקא בשאלות הללו? למה לקלקל את הרגעים היפים? וכי מה יכול ר' שמעון לעשות עם פנייתם זו? ומה רוצה ר' נחמן מעמנו כאשר הוא מספר לנו על הרגשות המורכבים הללו?
שאלות דומות עולות מול המדרש על השבת. "כיוון ששבת, ווי אבדה נפש". וכי ברגעים היפים של מנוחת השבת ותענוגיה צריך האדם לחשוב דווקא על צאתה של השבת? האם אין הדבר מקלקל את השבת? והשאלה עוד מתעצמת כאשר אנו נזכרים שנושא הפסוק המדובר, בו נאמר "וינפש" הינו הקב"ה בכבודו ובעצמו. האם גם הקב"ה מצטער כביכול על סופה של המנוחה? האם יכולה חלילה "נפשו" להיאבד בצאת השבת?
כדי לענות על שאלה אחרונה זו, נשאל לצידה שאלה מקדימה: וכי צריך הקב"ה מנוחה שלמענה "שבת ה' וינפש"? המנוחה אם כן אינה בהכרח תגובה לעמל ויגיעה ועייפות הבאה בעקבותיהם. מול אלה מחליף האדם כוח בדרך כלל במנוחת הלילה. מנוחת השבת היא דבר עקרוני. היא צורך של העולם עצמו שהיה "חסר מנוחה" (רש"י בראשית ב, ב), חסר את עצמו. חסר את היכולת להיות באשר הוא, ללא תכלית חיצונית וללא יעד. כל ששת ימי המעשה אפילו הקב"ה הינו "בעל תפקיד" כבורא, ואפילו הוא "זקוק" למנוחה. לא כדי לנוח מן המאמץ, אלא כדי להיות, לחזור אל השורש. בשבת מחזיר היהודי לא רק את עצמו לשורש זה, אלא את כל העולם כולו. הוא מחזיר את העולם אל הוויתו הפשוטה ונטולת המטרות החיצוניות, ומערכת היחסים שהוא טווה עם העולם גם היא נטולת אינטרס, פתוחה לקבל ורחבת לב. אפילו מערכת היחסים עם הקב"ה נהיית פשוטה יותר, אישית ואינטימית. "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות לא, יז. ראה ביצה טז ע"א). ללא דרישות וציווים כבדרך כלל, אלא רק מנוחה ועונג ומתוכם קשר אל ה'.
אפשר לומר שר' שמעון בר יוחאי שאף לחיות כך את כל חייו, שבעה ימים בשבוע. רשב"י פרש מכל עולם המעשה, ביטל את הדחיפות והבהילות שהכל מייחסים לצרכי העולם הזה "שמניחים חיי עולם ועוסקים בצורכי שעה" (שבת לג.), וכל זאת לא למען סגפנות כשלעצמה, אלא על מנת לגעת בסודו של העולם, באותם אותות "ביני ובין בני ישראל" המסתתרים מאחורי העולם ומנהלים עם האדם דיאלוג, אשר האדם העובד והעמל בענייני העולם הזה לא שם לב אליהם. " אַנְתְּ הוּא שַׁבָּת דְּכּלְהֵי יוֹמֵי " (בזהר נשא דף ק:)  כינו תלמידיו של רשב"י את רבם, כיוון שידעו שהוא עושה שבת בכל יום ויום, גם בימות המעשה.
כששמעו תלמידיו של רשב"י את סודות תורתו, היה ביכולתם להרגיש את כנפי השכינה המרחפת בעולם ומשדרת "אותות" לבני האדם, אשר רק מי שנמצא במנוחה מתמדת ובפרישות מן העולם, באמונה וביטחון גמורים בה' – יכול לשמוע. אולם דווקא בגלל זה יכלו התלמידים להרגיש בד ובד את תלישותה של תורה זו מן העולם, את הווייתה הקצובה, את אי יכולתה לפרנס את עצמה ולחיות בעולם. תמונת עולם שאולה, מרחפת בעולם, ללא בסיס בקרקע המציאות. ה' ברא את העולם עם שבת אחת בשבוע בלבד. ו"הרבה... עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" (ברכות לה ע"ב). ובכל זאת – גם מי שעשה כרשב"י, עדיין הרגיש כי דברי רבו הם עומק עומקים, אמת גדולה, אולם זמנית בלבד, מרחפת על פני המים, אך לא נטועה בקרקע העולם.
רשב"י עצמו ידע כל זאת, ואדרבה, דווקא דרך הזמניות הזאת של תורתו הוא הרגיש בזמניותה של המציאות כולה, ואת ההבל שבעסקי העולם הזה החולפים. תחושת המוות הקרוב אמורה לטענתו להיות מנת חלקם של כולם, על מנת שיעסקו ב"חיי עולם" ולא ב"צרכי שעה". "כל יום יראה את עצמו כאילו מחר הוא הולך למות", וימית את עצמו באוהלה של תורה. אולם מה שבעיני רשב"י הוא סוד החיים, בעיני העולם הרגיל הוא סכנת מוות. מה שמבחינת רשב"י הוא מנוחת "וינפש", מבחינת העולם הוא "ווי אבדה נפש". להרפות מביטחונות העולם הזה משמעו לדידם לא נופש, אלא אבדון.
אולם מה יעשו התלמידים שנמצאים באמצע? שלכלל דרגתו של ר' שמעון לא הגיעו, אך אין הם רוצים לשקוע בעסקי העולם הזה, עסקי שעה. יונקים הם מרבם, אך בד ובד יודעים הם שכל דבריו תלויים בנוכחותו ובהוויתו, ושבלעדיו לא יהיה לדברים מקום כלל. הם שותים בצמא את דבריו, אך בד ובד הם מרגישים שלעולם לא ירוו מהם, שכן הכלים שלהם קטנים מדי מכדי להכיל ולהבין את הדברים עד תומם. רוצים הם שרבם ימשיך וימשיך לדבר, רק שלא יפסיק, שכן בלעדיו לא יוכלו להגיע לגבהים אלו לעולם.
עינו של ר' נחמן צדה את הגעגועים הללו של תלמידי רשב"י לרבם והוא משווה אותם לשבת כיוון שהוא רואה בהם יסוד עקרוני במציאות, הטבוע בה עוד מימי בראשית. געגועים שאין להם סוף, געגועים של הבריאה למנוחה. געגועים של הבריאה לשורשה. געגועים למה שאפילו כשהוא לפנינו בכל זאת אנו מתגעגעים אליו. געגועים כביכול של הקב"ה לעצמו ולשורשו, שלעולם לא יוכל להתגלות בעולם הזה עד תום. עולם שאין בו מנוחה שלימה ודווקא בשל כך הכל בו מחפשים את המנוחה ולעולם לא שבעים ממנה עד יום מותם – "ווי אבדה נפש". אך חוסר שובע זה הוא אשר דוחף את כולם להשתוקק אל המנוחה ולשהות במחיצתה – "וינפש". אין סוף לגעגועים.
מסתבר שגעגועים אלו שבתשתית הבריאה, אינם חותרים תחת הקשר עם הקב"ה, אלא להיפך –  מפרנסים אותו. חוסר האפשריות להיות ב"ביחד" גמור עם הקב"ה מעורר באדם גם את חוסר האפשריות להיות גם בלעדיו. געגועיהם של תלמידי רשב"י לרבם דומים לגעגועי האדם ליוצרו, שדומים לגעגועי היוצר לאדם שברא, שדומים לגעגועי האדם לעצמו ולמנוחתו; זו שלעולם – בעולם הזה – לא יגיע אליה במלואה. זהו סוד הקיום, סוד היש והאין – הגעגוע. מי שאינו מתייאש מן הפרדוקס שהוא עשוי ממנו, זוכה לטפטוף של מים זכים מהאינסוף, זוכה לתורה. ולכן מסיים ר' נחמן בהדגשה שכל פעם "ששיבחו החבריה את ר' שמעון על שגילה להם סוד נפלא" – וודאי התכוון לומר שחוו הם את געגועיהם הפרדוקסליים לרבם – "אמר להם עוד חידושי תורה". 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)