דילוג לתוכן העיקרי

תורה קמב | וייכתב בספר זיכרון

קובץ טקסט
מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמד כְּלָל כְּגוֹן שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם סֵפֶר, אוֹ שֶׁהוּא בַּמִּדְבָּר רַק שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בּוֹ וְנִכְסָף מְאֹד לִלְמד וְלַעֲבד אֶת הַשֵּׁם אֲזַי מַה שֶּׁהַלֵּב חוֹמֵד לִלְמד, זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא בְּחִינַת לִמּוּד מִתּוֹך הַסֵּפֶר כִּי נִמְצְאוּ בָּעוֹלָם שְׁנֵי צַדִּיקִים שֶׁמְּדַבְּרִים זֶה לָזֶה וְהֵם בְּרִחוּק מָקוֹם זֶה מִזֶּה כַּמָּה מֵאוֹת פַּרְסָאוֹת הַיְנוּ שֶׁזֶּה הַצַּדִּיק מַקְשֶׁה קֻשְׁיָא בַּתּוֹרָה וְהַצַּדִּיק הַשֵּׁנֵי שָׁם בִּמְקוֹמוֹ וְאוֹמֵר דָּבָר שֶׁהוּא תֵּרוּץ עַל הַקֻּשְׁיָא שֶׁל הַצַּדִּיק הָרִאשׁוֹן וְכֵן לִפְעָמִים זֶה מַקְשֶׁה וְזֶה מַקְשֶׁה וְהַקֻּשְׁיָא שֶׁל הָאֶחָד הוּא תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעַל יְדֵי זֶה הֵם נִדְבָּרִים זֶה לָזֶה וְזֶה אֵין שׁוּם אָדָם שׁוֹמֵעַ כִּי אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בְּעַצְמוֹ
וְזֶהוּ (מַלְאָכִי ג): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הַיְנוּ שֶׁהֵם אֵינָם מְדַבְּרִים זֶה לָזֶה רַק הֵם נִדְבָּרִים מִמֵּילָא, עַל יְדֵי שֶׁזֶּה מַקְשֶׁה וְזֶה מְתָרֵץ וְזֶה אֵין שׁוּם בְּרִיָּה שׁוֹמֵעַ כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְזֶהוּ וַיַּקְשֵׁב ה וַיִּשְׁמָע כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ וּמְחַבֵּר הַדְּבָרִים זֶה לָזֶה וְכוֹתְבָם בְּסֵפֶר לְזִכָּרוֹן וְזֶהוּ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן וְזֶה הַסֵּפֶר שֶׁנִּכְתָּבִין עָלָיו דִּבְרֵיהֶם, הוּא בְּחִינַת לֵב שֶׁיֵּשׁ לְמַעְלָה שָׁם נִכְתָּבִין דִּבְרֵיהֶם, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי ג): "כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּך" וְזֶה שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּקִרְבּוֹ וְחוֹשֵׁק לִלְמד רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ הוּא מְקַבֵּל לֵב, מִלֵּב שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת סֵפֶר זִכָּרוֹן הַנַּ"ל וּמִשָּׁם מְקַבֵּל לִבּוֹ חִשְׁקוֹ וְהוּא בְּחִינַת לִמּוּד מִתּוֹך הַסֵּפֶר מַמָּשׁ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, (בְּרָכוֹת ו): אֲפִלּוּ חִשֵּׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ כִּי זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁלִּבּוֹ נִכְסָף וְחוֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ הוּא נֶחֱשָׁב לַעֲשִׂיָּה כִּי מְקַבֵּל חִשְׁקוֹ מִלֵּב שֶׁל מַעְלָה שֶׁהוּא בְּחִינַת סֵפֶר זִכָּרוֹן וְזֶהוּ: "וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" הַיְנוּ שֶׁזֶּה הַסֵּפֶר זִכָּרוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה מִשְּׁנֵי הַצַּדִּיקִים הַנַּ"ל הוּא בִּשְׁבִיל "יִרְאֵי ה וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" שֶׁהֵם הַחֲפֵצִים וְחוֹשְׁקִים לַעֲשׂוֹת מִצְווֹת וְלִלְמד תּוֹרָה רַק שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מְנִיעוֹת וָאֳנָסִים וְאֵינָם יְכוֹלִים לִלְמד שֶׁהֵם מְקַבְּלִים עַל יְדֵי חֵשֶׁק לִבָּם הֶחָזָק, מִזֶּה הַסֵּפֶר שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵב כַּנַּ"ל
וְעַל כֵּן אַבְרָהָם שֶׁהָיָה ראשׁ לַגֵּרִים, וְלא הָיָה לוֹ מִמִּי לִלְמד וְלא הָיָה לוֹ רַק הַלֵּב, שֶׁחָשַׁק מְאֹד לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא קִבֵּל גַּם כֵּן מִזֶּה הַלֵּב שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנִּקְרָא סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן וְאָז לא הָיוּ שׁוּם צַדִּיקִים בָּעוֹלָם וְהָיָה נִכְתָּב עַל הַלֵּב מַה שֶּׁחִדְּשׁוּ הַנְּשָׁמוֹת קדֶם הַבְּרִיאָה וְ עַל כֵּן נִקְרָא אַבְרָהָם אָבִינוּ צוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נ"א): "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם", זֶה אַבְרָהָם (כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם), כִּי הוּא בְּחִינַת (תְּהִלִּים ע"ג) "צוּר לְבָבִי" כִּי לא הָיָה לוֹ רַק לֵב חוֹשֵׁק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְעַל כֵּן כָּל הַגֵּרִים נִקְרָאִים עַל שְׁמוֹ וְנִקְרָאִים (תְּהִלִּים מ"ז): "נְדִיבֵי עַמִּים עַם אֱלקֵי אַבְרָהָם", בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל"ה): "נְדִיב לֵב" כִּי אֵין לָהֶם רַק מַה שֶּׁלִּבָּם נִכְסָף לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כְּמוֹ אַבְרָהָם.
 
התיאור של שני הצדיקים המקשים ומשיבים זה לזה בלי שאף אחד, אפילו הם בעצמם, אינו יודע ושומע על כך חוץ מהקב"ה הינו תיאור שמימי, כמעט מיסטי. ר' נחמן מגייס תיאור זה לעזרתו של מי שאינו יכול ללמוד אך ליבו כוסף ללמוד ולעבוד את ה'. דו השיח שבין הצדיקים נכתב בספר על ידי הקב"ה עצמו, השומע היחיד של שיחתם. ספר שמימי זה משמש את אותו אדם הכוסף ללמוד מספר ואין לו אפשרות לכך.
 
אנו, ששומעים על התיאור השמימי הזה מלמטה, מתקשים להבינו כשלעצמו, וכל שכן מתקשים אנו להבין כיצד הוא יכול לפתור את הבעיות הקונקרטיות כל כך של אדם 'עם הארץ' שלא יודע קרוא וכתוב ומשתוקק ללמוד כמו יושבי בית המדרש, או של למדן המוצא את עצמו במדבר ללא ספריית בית המדרש לה הוא רגיל. אם כל דבריו של ר' נחמן מבוססים על עיקרון שמי ש"חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו') לשם מה הפירוט הרב שמסביב?! הרי עיקרון זה תקף לכל התורה כולה ולא רק לבעיה שלפנינו! לכאורה די היה בציון לשבח השמימי המחשב את מאמציו של האדם בלי לספר לנו על שיחתם של הצדיקים המסייעים לו. כל השאלות הללו מכוונות אותנו להבין שלא מדובר כאן רק על חשבונות שמימים אלא מדובר על תהליכים בעלי משמעות גם כאן, בארץ, שיכולים לעזור לאותו איש שרוצה ללמוד אך אינו יכול.
 
ר' נחמן מזכיר בדבריו ספרים אנושיים וספרים שמימיים. בדרך כלל, בעולם שלנו, אנשים כותבים את הידוע והגלוי להם. גם הקב"ה, המשקיף עלינו מלמעלה, כותב את קורות חיינו כמוזכר במשנה "וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב, א). נראה שההשקפה האלוקית העליונה יכולה לראות דברים שאינם גלויים לעיני המתבונן עליהם פה מלמטה. מעמדה זו, המשקיפה עליהם מתוך הנצח, התהליכים ניכרים יותר, ולכן אף דברים שמלמטה חיבורם אינו ניכר, מלמעלה יכולים להתחבר. כך יוצא ששני צדיקים מדברים זה עם זה כשהם כלל לא יודעים זאת ורק מלמעלה מחברים את דבריהם זה לזה. תופעה זו מוכרת לנו מהתלמוד, בו ה'עורך התלמודי' מפגיש אמוראים זה עם זה במרחק של דורות, גם אם לא ראו זה את זה כלל, ובתוך בית המדרש התלמודי הם מקשים אחד על השני ועונים תשובות זה לשאלתו של זה. בית המדרש הנצחי של התורה מחברם זה לזה לידי שיח אחד.
 
רבדים על גבי רבדים מצויים בעומק מחשבתנו, כאלו שגם אנו איננו מודעים להם. תשומת לב ובמיוחד זמן חושפים את שהיה מונח בעומק הדברים. התמודדות עם מצבים שונים מגלה אף היא את הצפון בעומקים אלו, את הצפון גם מאתנו. כך, למשל, התנסות של דור אחד מעוררת שאלות שלא היו יכולות להישאל לפני התנסות זו ולא היו אפילו עולות על הדעת. ייתכן שבמקום אחד מישהו יענה תשובה לשאלה המרחפת באוויר שאף אחד לא מעז לשאול, אפילו זה שמצא לה תשובה, ובמקום אחר מישהו יעז לשאול אך יוותר בעצמו ללא תשובה. כל אלו יכולים להיות תהליכים סמויים במחשבה האנושית שאינם כתובים בשום ספר ושאיש לא עצר להנציחם בכתוב, אך בכל זאת באיזשהו ספר עליון ושמימי הקב"ה יודע לצרף את האותיות והמילים זה לזה ולכותבם.
 
*
 
הרוצה ללמוד מספר מחפש בעצם להצטרף לתהליכים עמוקים אלו ולגלות את שהיה חבוי ונסתר ממנו אך כבר נתגלה ברבים והונצח במילים כאן בארץ. חווייתו של הקורא בספר הינה גילוי רבדים עמוקים במציאות שהוא עצמו טרם חשף קודם לכן. העונג הרב שיש בלימוד שכזה הוא בתחושת הנצח שהקורא מעפיל אליה. כביכול גם הוא מתבונן בדברים מלמעלה, כביכול מתוך עיני ה', ורואה את מה שעד עכשיו היה נסתר ממנו. לא לשווא מחבר ר' נחמן בין חווייתו של הרוצה ללמוד מספר ואינו יכול ובין הדיאלוג הלא ממומש בין הצדיקים, שהרי שני המקרים נוגעים בתהליך חשיפת הידע בעולם ובהתהוותו בטרם הושלם. שניהם קצוות של חוט שעוד לא חוברו ביניהם כשרק הקב"ה עד להיותם ומודע לפער שיש ביניהם. רק בעיני מרום ניתן לראות שאותו פער שיש בין צדיק אחד המקשה קושיה ובין צדיק אחר העונה עליה הוא בעצם אותו הפער שיש בין האדם הרוצה ללמוד ואינו יכול לבין כל הידע המחכה לו בספרים. שניהם נוגעים בקצה גבול יכולתם: גם הרוצה ללמוד ואינו יכול, בדיוק כמו הצדיק, איננו מצליח לחבר את קצה החוט של עצמו והבנתו לקצוות החוטים המושטים לו בספרים שכבר נכתבו. רק בעיני הנצח המסוגלות לראות את התהליכים כולם ניתן להביט על שני אנשים שונים אלה, הצדיק ועם הארץ, ולראות בהם את המשותף. תרגום נצח זה לעולמנו הזמני הוא סבלנות ואמונה לראות שכל קצה חוט פרום של הבנה בסוף ימצא את חיבורו.
 
נוכחותו של הקב"ה כמתווך אפשרי יחיד בין קצות החוטים הפרומים של המחשבה האנושית מוצפת על ידי ר' נחמן בתורה זו. פעמים רבות יבחר ר' נחמן להשלים את הפאזל הלא גמור של הבנתו את העולם עם חלק הפאזל העליון ביותר, ה' יתברך בכבודו ובעצמו. איים של חוסר ידיעה מצויים לרוב בתפיסתו של ר' נחמן ומונכחים בסיפוריו ובתורותיו. כך למשל מתאר ר' נחמן את האדם כאינו יודע את "דרכי ה' הנעלמים" ועומד מול שאלת הצדיק ורע לו ללא תשובה (ראה שיח שרפי קודש ב', ט"ו). האדם יעמוד מול שאלת האמונה ללא מענה מילולי בהכרה שיש "קושיות שאין עליהן תשובה" (ראה ליקוטי מוהר"ן ס"ד). בהכירו של האדם בחוסר היכולת של השכל לתת מענה לשאלותיו האמוניות, ישלח אותו ר' נחמן לשאול את השאלות הללו את הקב"ה בכבודו ובעצמו ומשם לקבל הארה, שהיא סוג של מענה לשאלתו (ראה ליקוטי מוהר"ן תניינא י"ב). כך גם סיפורים רבים של ר' נחמן נשארים ללא סוף, כאשר הפרשנות המקובלת ל'חוסר סוף' זה הינה שרק בדרך זאת אפשר להנכיח את ה"אינסוף" בתודעתנו ולהציף את קצוות המציאות הפרומים שהזכרנו לעיל. קצוות שאנו בדרך כלל אוהבים לזכור, ור' נחמן לעומתנו אוהב לפתוח. וכל כך למה? כדי שניזכר בה' יתברך ונעמוד מולו.
 
לא מפתיע אם כן שמה שמקבל ה'רוצה ללמוד ולא יכול' מהספר העליון איננו שכל חדש אלא דווקא לב: "וזה שליבו בוער בקרבו וחושק ללמוד, רק שאי אפשר לו, הוא מקבל לב מלב שלמעלה". חסידות ברסלב הינה חסידות לבבית (ל"ב בש"ר אותיות ברסל"ב בהחלפת הס' והש' הדומות בהגייתן). השכל אוהב שלמות ותמונה שלימה, ואילו הלב יודע להכיר בחולשות ולהודות בהן – לא לשווא הלב מצוי בצד שמאל החלש. השכל מחבר את ה'חזקים' ואילו הלב את ה'חלשים': חולשה הינה אמנם שבר שכלי ומקור לחוסר הבנה (התעוררות שאלת "למה זה קרה לי", ספיקות וכו'), אולם מבחינתו של ר' נחמן היא דווקא הזדמנות לחיבור מחודש עם הקב"ה ועם הלב העליון. השכל הינו מקום פעיל ושולט ואילו הלב מוכן להיות סביל ונפעל, להיעתר אל הקיים, ודווקא מתוך כך לחבר את הנפרדים. ר' נחמן נוגע בנקודה זו כאשר ברגישות רבה הוא מדייק בפסוק "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו": "היינו שהם אינם מדברים זה לזה, רק הם נדברים ממילא". בדבריו הוא מצביע על הבניין הנפעל במילה "נדברו" המתאר תודעה סבילה ונפעלת.
 
ר' נחמן רואה את "מי שאי אפשר לו ללמוד כלל, כגון עם הארץ, או שאין לו שום ספר, או שהוא במדבר, רק שליבו בוער בו ונכסף מאוד לעבוד את ה' " – רואה אותו ואת התסכול שהוא מצוי בו, מרגיש את השבר ואת חוסר האונים במצב זה ומנסה להחליף את התודעה חסרת האונים של השכל בתודעתו של הלב. ר' נחמן מציע לו לאדם להיעתר לחוסר אונים זה, לקבל את סבילותו ולהיות מוכן להיות נפעל גם שם. לראות במצב זה הזדמנות להיעתר למציאות כפי שהיא, דהיינו להאמין. לראות בה פתח להכניס את ה' לתמונת עולמו החסרה ולקרוא בספר אחר מהספרים הידועים והגלויים פה למטה, "ספרו של הקב"ה" כפי שהוא היה כותב אותו במצבו חסר האונים של האדם.
 
ר' נחמן כדרכו וכשמו מנחם את האדם במקומות נמוכים.  ר' נחמן קושר בין קצוות פרומים ומנותקים של הבנה, מוכן הוא להיעתר אליהם באמונה ולפתוח את הלב למה שהקב"ה רוצה ממנו בעת הזו ובמצב הקיים, לשאול איזה לימוד יש במקום הזה, ולהבין שיש כאן לימוד מספרו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. היעתרות למצב הקיים מצליחה להכליל אותו ולא להשאירו כיוצא דופן וכשבר בתמונה השלימה. הכללה זו היא שמאפשרת לר' נחמן גם לראות את הקשר בין מצבם של שני הצדיקים, לבין עם הארץ בתורה שלפנינו. וכך מראה לנו ר' נחמן, שוב כדרכו, שהמקום הכי נמוך הינו גם המקום הכי גבוה ושזה שנראה כעם הארץ בעצם לומד את תורתם של צדיקים עליונים ונסתרים.
 
ניתן לומר שכל תורתו של ר' נחמן העשויה בחינות בחינות הנקשרות זו לזו כבמחרוזת וקושרת בין דברים הנראים לכאורה רחוקים זה מזה, נעשית באופן זה. היעתרות אל מקום אחד עם כל הלב תגלה לב מבין, "לב אל לב", אשר מצליח להזדהות עמו ולראות בו עצמו את המשותף. גם הצדיק יכול להזדהות עם 'עם הארץ', שהרי חוסר הידיעה אצל שניהם הוא אחד. כולנו יכולים, עם לב פתוח, להבין גם את הרחוק מאתנו בזמן ובמקום. גם ר' נחמן הגדול יכול להזדהות עם אדם קטן ככל שיהיה. אם כן, בעצם כל תורתו של ר' נחמן איננה יונקת אלא מאותו ספר הכתוב בלב העליון.
 
יחד עם זאת, ר' נחמן אינו רק הצדיק היורד אל האיש הקטן ומנחמו. ר' נחמן הכיר בעצמו היטב את המקומות הקטנים הללו ומתאר בתורה שלפנינו גם את התמודדותו שלו. כך בנסיעתו לארץ ישראל מתואר כיצד הוא נקלע לספינת ערלים הלוקחים אותו למקום בלתי ידוע וכיצד ספינה זו עומדת לטבוע, כיצד הוא שרוי במים עד גרונו ושואל את עצמו איך לעבוד את ה' במצב זה. בשבחי הר"ן מסכם הוא את שלמד שם:
 
"ואמר שהתחיל לחשב בעצמו מה יעשה אם יוליכו אותו לאיזה מקום על הים שאין שם יהודי וימכרו אותו שם, ומי ידע מזה? והיה לו צער גדול, איך יוכל לקים שם את מצוות התורה? והתחיל לחשב בדעתו בעניין זה, עד שזכה שבא על השגה שיוכל לעבד את השם יתברך אפילו כשלא יוכל, חס ושלום, לקים המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם שהיה להם קדם מתן תורה, שקימו כל המצוות אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן. כמו יעקב אבינו שקים מצות תפילין על ידי המקלות אשר פצל כידוע וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקים את כל המצוות בדרך זה כשיהיה אנוס שם במקום שימכרו אותו חס ושלום." (שבחי הר"ן כ"ב)
 
אם כן, לא לשווא מזכיר כאן ר' נחמן את אברהם אבינו. כבר בספינה קשר הוא בין הצדיק העליון כאברהם אבינו לבין מצבו של אדם חסר אונים הנמכר לערלים ללא יכולת לקיים את המצוות. כמו בתורה שלפנינו, גם שם רואה הוא ביניהם את המשותף. בעיני הנצח שלו מצליח הוא לראות גם את היתרון שבמצב חסר אונים זה. מבחינתו של ר' נחמן, אברהם אבינו לא יכול היה ליצור משהו חדש ולהיות "צור" לאמונה חדשה ומקור לחשיבה שונה לולא שידע את העקרונות המובאים בתורה שלפנינו. כל פריצת דרך מתחילה מתחושת חוסר נוחות במצב קיים. אמנם רק באמצעות קבלה של חוסר הנחת כמצב נתון, הכרה של האדם בהיותו כלי לשמיעת דבר ה', היא שתאפשר לו לצאת לדרך חדשה; הכרה זו מאפשרת לו להרגיש את הלב העליון שמלווה אתו באמונה ובסבלנות גם במקומות של חוסר הבנה בעת החיפוש אחר קצה החוט החסר. לשם כך צריך לב, ולדידו של ר' נחמן, חידושו הגדול של אברהם אבינו היה בכך ששם את הלב ככלי עבודה בהבנת העולם. אברהם מצא את ה"אהבה" ככלי להבין את העולם, ובשורתה של היהדות היא אותו לב עליון, האמונה.
 
גם אברהם עמד חסר אונים וחסר הבנה מול הבריאה כולה, בלי שום צדיק ללמוד ממנו. כל גר למעשה עומד מול אותה שוקת שבורה, כשהוא מרגיש שהדרך בה הוא הלך עד כה לא מספקת אותו. שניהם גם יחד עומדים מול הבריאה בחוסר הבנה של כלי השכל ומתחילים שיח חדש, כאשר הם מוכנים להיעתר למצב הזה ולהשתמש בכלי אחר – הלב. מבלי משים מנהלים הם דיאלוג עם הנשמות שקודם הבריאה, כשרק הקב"ה יכול להיות עד לדיאלוג זה. מי הן אותן נשמות אלו? אף אחד מאתנו לא יודע ולא יכול לדעת. אולם בהיעתרותו הלבבית של אברהם אל מצבן ובתיווכו של הקב"ה, יכול היה לשמוע את הכיסופים של נשמות אלו למשהו חדש, עוד לפני שהתחדשה הבריאה. השתוקקות לדרך חדשה, בדומה לאברהם אבינו המחדש דרך חדשה כשאין לו ממי ללמוד אותה ואין לו מילים לתאר אותה כי היא עדיין איננה, עוד טרם נבראה. אברהם אבינו מרגיש כמו עובר בתוך רחם אמו שרוצה לצאת אך אין לו מילים לתאר רצון זה כי הוא איננו יודע משהו אחר. נזכר הוא בנשמות שקודם הבריאה שהיו חבוקות באינסוף ועל כן נטולות יכולת להתבונן על עצמן מבחוץ. בהיעתרות למצבו יכול הוא גם להכניס אותו לכלל גדול יותר ולראות את הדומה שבינו ובין אותן נשמות שקודם הבריאה.
 
אברהם אבינו עוצם את עיניו וצולל אל תוך לבבו, מוותר הוא לרגע על העולם שבחוץ, מרגיש הוא את היותו גם הוא בריאה ומתוך כך מכיר הוא ביכולת לפגוש את ה' לא רק בבריאה שמבחוץ כצורה של המציאות, אלא גם עמוק מתוך ליבו, כמי שהינו "צור לבבו". בעצימת עיניים לבבית כזו מצוי הוא ללא "חוץ" להיעזר בו, ללא מילים, ללא ספר. בדיוק כמו האדם המתואר בתחילת התורה, מצוי הוא רק עם לבבו הכוסף. ללא כל "חוץ" נשאר הוא גם ללא שום אילוץ, אינטרס, שום דבר למהר אליו ובעקבות כך מלא הוא בנדיבות גמורה. מרגיש הוא צורך לפגוש את צורו מבחוץ ולא רק מבפנים, ובכיסופים שאין להם מילים או שפה לתאר אותם. אברהם מוכן להיעתר אל המצב הזה: להכליל אותו כמצב עקרוני במציאות הדומה למצבן של הנשמות קודם הבריאה, גם אם מעולם לא פגש אותו ולא יכול היה לפגוש אותו. להיעתר לגעגועים אלה בידיעה שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול להיות עד אמתי להם. לפקוח את העיניים ולהתחיל בדרך חדשה: אולי ימצא תשובות לשאלה ששאל, אולי צדיק אחר יענה תשובות לשאלותיו (למשל "יעקב אשר פדה את אברהם"). הזמן יעשה את שלו ותהליכים יתפתחו במהלך ההיסטוריה. "לך לך" – בלי לדעת לאן: כל שהאדם המאמין יודע זה שהכל "נכתב" באיזשהו ספר זיכרון עליון, שמור בנצח, גם אם עכשיו הוא איננו מבין. כל שהוא יודע זה שיש לו לב ושיש לב עליון המלווה את דרכו. יודע הוא שהליכה זו בלי לדעת, היא עצמה לימוד. לימוד מספר חדש שעתה נכתב, ומי כותבו? האדם בעצמו וה'! מה סופו אף אחד לא יודע. גם האדם לא פועל בו אלא רק נפעל: "וכל מעשיו בספר נכתבים".
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)