ליקוטי מוהר"ן | תורה קמ"ו | מחכימת פתי

עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה וְכוּ' (תְּהִלִּים י"ט) כִּי הַדָּבָר קָשֶׁה אֵיךְ הַתּוֹרָה הַנִּקְרֵאת אִשָּׁה יְכוֹלָה לְהָעִיד, הֲלא אִשָּׁה פְּסוּלָה לְעֵדוּת מַחְכִּימַת פֶּתִי, בִּשְׁבִיל זֶה יְכוֹלָה לְהָעִיד, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּ"חֹשֶׁן מִשְׁפָּט" הִלְכוֹת עֵדוּת סִימָן ל"ה סָעִיף י"ד, 'תַּקָּנַת קַדְמוֹנִים הוּא, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים רְגִילִים לִהְיוֹת, נָשִׁים נֶאֱמָנוֹת' וְזֶה יָדוּעַ, שֶׁעִקַּר תַּאֲווֹת הֵם בַּסֵּתֶר, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי ט): "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" וְכוּ', וְאֵין בְּנֵי אָדָם רְגִילִים שָׁם אֲבָל הַתּוֹרָה הִיא עוֹמֶדֶת שָׁם, וְקוֹרֵאת אוֹתוֹ מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה וְכוּ' (שָׁם) (זהַר אַחֲרֵי דַּף נ"ח), וּמֵחֲמַת תְּשׁוּקַת תַּאֲוָתוֹ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קְרִיאָתָהּ, וְאַחַר גְּמַר תַּאֲוָתוֹ הוּא מַרְגִּישׁ תֵּכֶף קְרִיאָתָהּ, וּמִתְחָרֵט תֵּכֶף עַל הָעֲבֵרָה וְזאת הַחֲרָטָה, זֶה בְּחִינַת "מַחְכִּימַת פֶּתִי", כִּי בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה הָיָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְאַחַר גְּמַר הָעֲבֵרָה הִטָּה אָזְנוֹ לַאֲמָרֶיהָ שֶׁל הַתּוֹרָה, וְהֶחְכִּים וּמִתְחָרֵט בִּשְׁבִיל זֶה הַתּוֹרָה אַף-עַל-פִּי שֶׁהִיא אִשָּׁה יְכוֹלָה לְהָעִיד, כִּי הִיא עוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים רְגִילִים שָׁם כַּנַּ"ל:

 

א.

"עדות ה' נאמנה" הכיצד? שואל ר' נחמן, והרי התורה נקראת 'אישה', ופסולה היא לעדות, וכיצד יכולה היא לבוא ולהעיד? מה פשר שאלה זו? והרי אין מדובר לא בשאלה הלכתית וודאי לא במשחק מילים. ר' נחמן תוקף את שאלת נאמנותה של התורה בכיוון בלתי צפוי הדורש הסבר. על שאלת נאמנות התורה נשתברו קולמוסים רבים מימי הביניים ועד עתה. אולם אף אחד מן המקשים לא תקף את נאמנותה של התורה בהגדירו אותה כאישה! האמת היא שעצם הניסיון להגדיר מהי באמת התורה, מהי כשלעצמה, הוא מורכב, וכשאנו מנסים לגעת במושג הזה לא כל כך ברור במה נוגעים. אמנם, מבחינה היסטורית ברור לנו מה היא התורה, התורה שנתנה מסיני; אבל כשאנו מנסים לומר לעצמנו מהי התורה היום, עכשיו, אנו מתקשים לאפיין אותה ולהצביע עליה.וממילא אם אנו רוצים לחפש את נאמנות עדותה של התורה הרי שכטבעה של כל עדות, עלינו לנוע מן ההווה אל העבר ולשם כך ראשית כל עלינו לנסות ולאפיין מהי התורה.

ייתכן שחוסר הבהירות בהגדרת התורה הוא אימננטי ולא מקרי, זהו חלק עצמי מן התורה. מהי התורה: האם התורה היא ליטאית או חסידית, מעשית או מחשבתית, וגם בתוך העולם החסידי האם זו תורה שירית של ר' נחמן או שמא זו תורה שכלית של האדמו"ר הזקן. האם התורה היא תורה שבכתב או תורה שבע"פ? האם הפשט או הדרש? האם תורה של השולחן ערוך או למדנות? בחסידות המושג תורה הוא כינוי לדברי אלוקים חיים היוצאים מפיו של הצדיק כאן ועכשיו. ודווקא הניסיון הזה להנכיח את התורה ולהופכה למשהו חי ונושם, רלוונטי ומקושר לחיים מגביר את הקושי להצביע עליה. ניתן להציע שחוסר הבהירות כאן מגלה מאפיין עמוק יותר של התורה, שהוא מעין תכונה נשית שיש בתורה. התורה איננה מקשה אחת מקובעת ונעולה, היא לא בעלת מאפיין גברי יציב קבוע ומסוים, אלא מלווה את המציאות כמו בת זוג. שהרי התורה מתייחסת ראשית כול לערך של החיים ולמשמעות שלהם, ולא מנסה להיות צילום אובייקטיבי של המציאות. ככזו התורה מלווה את החיים ונספחת אליהם ואף פעם לא משהו בפני עצמו נפרד מהם. עתה אנו יכולים להבין מדוע התורה איננה עדה טובה שהרי היא איננה אובייקטיבית. התורה שוכנת במבט המתבונן על החיים, במבט העומק על תכלית החיים. וכיוון שיש לה השקפה, והשקפה ידועה מראש, הרי היא ממילא תמיד חשודה בהטיה מסוימת, אף פעם היא לא מסתכלת על הדברים כפי שהם, וגם לא מתיימרת לעשות זאת, ולכן היא לא עדה טובה, היא פסולה לעדות. 

לחלוקה הזו בין החיים לבין ערכם יש מושג פילוסופי העונה לשם "הכשל הנטורליסטי". הכשל הנטורליסטי טוען ששום עובדה בעולם לא יכולה בסופו של דבר להגיד לי מה לעשות, ושום עובדה לא מכתיבה השקפה מסוימת. המרחק בין העובדות לבין הערך שלהן הוא אינסופי. העובדה כשלעצמה נמצאת במישור אחר לחלוטין מהשאלה 'מה אני עושה עם העובדה הזו ואיזו משמעות וערך יש לה עבורי'. אותה עובדה יכולה לגרום לשני אנשים לפעול שונה. אין משהו מהותי שכורך בין העובדה לפשרה. מצד שני הם זקוקים זה לזה מאוד כמו איש לאישה, זה לא יכול בלעדי זה: המציאות והערך שלה, המציאות והתכלית שלה, העובדות והמשמעות שלהם מחפשים זה את זה וכרוכים זה אחר זה כל העת על אף הנפרדות האין סופית החוצצת ביניהם. האם ניתן אם כן לגשר על פני הפער שביניהם, האם אי פעם ייפגשו? האם בכלל לשאלה הנשית בדבר ערך החיים ומשמעותם יש איזושהי עדות גברית מוצקה? האם עדות כזו תתכן בכלל? שאלה זו מתעוררת אצל כול מחפש דרך ומשמעות בחייו.

 

ב.

אמנם במקום שיש אנשים יש חשש להטיה, לדעה קדומה, או לטעות, אבל במקום שהתורה מגיעה אלי ואין אדם, אין איש, אין שם אלא רק האדם ויצרו. עד לשם התורה מגעת ואל מקומות אילו היא פונה. שם אין בעל בית, במקום שבו נחטפת על ידי היצר אין בעל בית, אין איש. אם נתבונן בג' ראשי התאוות כמייצגים את כול היצרים נוכל לבחון ולראות את דברינו. כתוב במסכת אבות "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הקנאה מייצגת את כול היצרים מן השמאל והם מקליפת הדין (נלווים לה גם הכעס העצבות השתלטנות ועוד); התאווה מייצגת את חטאי הימין והיא מקליפת החסד (נלוות לה כול סוגי התאוות); והכבוד מייצג את היצר שמקורו מן האמצע והוא מקליפת התפארת והרחמים (נלווים אליו כל חטאי הדמיון). אם נעמיק בשלושתם נראה שבכולם האדם החוטא זונח את הווייתו שלו בעבור התמורה המדומה המוצעת לו באחד מן הצדדים, שמאל ימין ואמצע. דין מדומה, חסד מדומה ורחמים מדומים. כאשר זונח האדם את הווייתו שלו, החלופות שמוצעות לו יכולות להראות בעיניו כמכוננות את עצם הווייתו. נוהה הוא אחר יצריו כמחפש את קיומו האבוד, רודף הוא אחריהם כאוויר לנשימה. משעה שזנח את הווייתו, תחליפיה הם בקנאה - 'למה אני לא...'; בתאווה – 'הלוואי שאני כן...'; ובכבוד-'שיחשבו שאני...' . בכולם חסר ה'אני' הפשוט כפי שהוא ובאשר הוא. וכשאין אני, מתפנה מקום להפקר ולרוח שטות. אכן כפי שאמרנו זהו מקום שאין שם איש. בשלושתם אין אני. במקום שבו אדם מאבד את ההוויה שלו, את עצמיותו, את ההוויה הפשוטה שלו, הנאמנה שלו. כשאדם זונח את עצם היותו. זאת אומרת זונח את האמונה בה' הוא נתפש ב"צדדים" שמחוצה לו-שמאל ימין ואמצע. התאוות מהוות תחליף לחלל שנפער באדם כשאין לו את עצמו. תאווה בימין, קנאה בשמאל וכבוד באמצע. כשאדם מסתובב ללא אני אז הוא מחפש אחיזה במציאות, מתוך מחשבה שאם אדע לאחוז בדבר זה או אחר אזי אקבל הוויה וממשות; אם אטעם מהתאווה הזו, או אם יחשבו עלי שאני כך או אחרת אז אולי יהיה את שכמהה אליו נפשי. בעולם התאוות אין איש, אין אדם. לכן כשאדם אחוז בתאווה הוא לא שומע, אין איש שישמע, ומחמת תשוקת תאוותו הוא אינו שומע את התורה הקוראת לו ואומרת לו – היה!

כשאין אני ואין מוכנות לעמוד מול האַין של האני ("אני" אותיות "אין"), אין מוכנות לעמוד מול ה'. רק במקום שאדם עומד מול ה' אפשר לומר שהוא באמת נוכח, אפשר לומר שהוא באמת נמצא. רק העמידה מול ה' שהיא עמידה מול האין, היא זו שמכריחה את האדם וגם נותנת לו כוח לעמוד על עצם הווייתו, ולהיות, ללא משען חיצוני. זהו עצם הבריאה, יש מאין, המקום שבו הקב"ה אמר לעולם "היה". אלא שעמידה זו, שהיא נשמת אפה של החוויה הדתית, דורשת מהאדם אמונה כנה ואמיצה של הישענות על האינסוף ב"ה. משעה שלאדם יש פחד גבהים, שאינו מסוגל לעמוד בהוויה הזו, אז הוא נשען,  על ימין על שמאל או על אמצע.

אפשר לומר שהאמירה הכי בסיסית של התורה היא "היה!" תהיה ותעמוד שם במקום ההוא שאין בו משען במקום בו אדם יכול להישען רק על עצם היותו ועל אלוקיו, במקום בו רוחות של הפקר נושבות, רוחות של שטות, במקום היצרים והתאוות. שם, שם התורה קוראת לו לאדם ואומרת: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". רק ה' יכול להוציא את האדם ממצרים, רק ה' יכול להוציא את האדם מסבך המיצרים וממילא היצרים שהוא נתון בהם. למה? כי רק ה' הוא זה שאומר לאדם היה, היה באשר אתה. כל שאר התחליפים לנוכחות זו של האדם ואלוקים מהווים אלילות ועל תחליפים אלו המציאות גובה מחיר. אין זה מקרי שהפאגאניות מהולה בכוחנות אלימה ויצרית. האמונה בה' היא היא האמונה באדם, האמונה בה' היא הכוח שמאפשר לאדם להיות, במקום להיסחף ולהסתחרר במערבולות של קנאה תאווה וכבוד שמוציאים אותו מן העולם. רק עם קשר אמיתי וכנה עם ה' אפשר לקבל ישות והוויה ובכך לייתר את הפיתוי שביצרים תחליפי הקיום האמיתי.

 

ג.

כבר האות הראשונה בתורה, האות בי"ת, מייצגת את אותה הישענות על עצם ההוויה המיוצגת באות אל"ף הנסתרת מאחוריה כדרך הסתתרותה בתשתית הקיום. כך גם הבריאה מופיעה לפנינו במקום שהוא מעבר לאין, שהוא מעבר לראשית מעבר לאות א'. כביכול יש במציאות מעין דילוג. המציאות מסתירה את ההתחלה ומופיעה כדרגה שנייה, שהיא כביכול המשך בלבד, בי"ת המופיעה אחרי האל"ף הנסתרת. התורה פותחת את תיאור הבריאה באות בי"ת, כי המציאות היא המקום שמופיע אחרי האין, אחר האל"ף. היא "מרחפת על פני המים" נשענת על האין ומודעת אליו. כל התורות בעולם מחפשות את האל"ף, כולן מחפשות את נקודת הראשית, את האקסיומה עליה הכול נשען. אך המציאות היא לא כזאת. והתורה מלמדת אותנו להישען על המציאות ולהאמין.

ר' נחמן אומר בשיחות הר"ן ק"ג: "פתי מאמין בכל דבר שעדיף אפילו להאמין בשטוטים ובהבלים ובלבד שתהיה לו אמונה", מה זאת אומרת? נכונה הטענה שיש באמונה משהו פתי. נכון שהעמידה ללא משען חיצוני, בתמימות, יש בהשלכת היהב שבה סיכון. בכל זאת, טוען ר' נחמן, עדיף לו לאדם שיישאר עם האמונה, כי האמונה היא אינטליגנציה בפני עצמה. היא עצמה המשענת הכי בסיסית של האדם במציאות, ומוטב לו לאדם שישאיר את המשענת הזו בעולמו מאשר ידקדק בהשקפת עולמו וישמוט את המשען הזה.

אומר ר' נחמן: מי שירד עד למקום בו כבר אין איש, במקום המופקר של היצר הוא מרגיש שם היטב את אינותו, את אזלת ידו, את ריקנותו שלו. במקומות אלה אין אנשים, כי באמת כל מי שנמצא שם הוא לא איש, גם אתה לא נמצא שם כי בעצם זה לא אתה, זו לא הישות שלך שנוכחת שם, זאת רוח השטות. אלו מקומות דקים, כמוסים, נסתרים ומורכבים מאד, ומי שכבר מגיע לשם לא יטה את הדין כיוון שהמקום הזה אין איש שיטה את הדין לטובת עצמו. אפיסת הכוחות והריקנות של האדם החוטא אחר חטאו כל כך גדולים, עד שבשעה שהאדם בעצמו מתוודע אל ריקנותו, מתעורר הוא מן התחליפים המדומים שרדף אחריהם, כך שאין חשש שישוב לתחליפים אלה. הערנות הרוחנית גדולה דווקא אחרי החטא, בבחינת "ותפקחנה עיני שניהם", כיוון שאותו יסוד תמים וראשוני נחשף שוב לאחר שהתקלף מקליפותיו. מה שלא היה מסוגל האדם לשמוע תוך כדי חטאו, שומע הוא היטב לאחריו, כאשר הוא חוזר בעל כורחו אל אותו 'אני' גולמי תשתיתי שביסוד הווייתו. שם מוכן לשמוע את קול ה' האומר לו 'היה'!

בנקודת הקצה של אישיותו התורה היא מחכימת פתי, ומזמינה את הפתי שנגרר אחר רוח השטות להתעורר ולחזור לנוכחות שלו להוויה הפשוטה שלו. "מחכימת פתי" דהיינו במקום שאדם הוא הכי פתי שם גם הוא פתוח ומוכן להיות הכלי לקבל את החכמה האלקית. אפשר לומר אז בוודאות שאין לו הטיה, מכיוון שאם אדם ירד עד לשם ועמד מול הריקנות של עצמו, מול המקום שבו הוא איננו עצמו והתעורר, כמו שהוא מתאר פה "מחמת תשוקת תאוותו אינו שומע קריאתה ואחר גמר תאוותו הוא מרגיש תיכף קריאתה והוא מתחרט תיכף על העבירה"; אדם מיד לאחר תום אשליית התאווה מרגיש בחריפות את הריקנות שלה. מתוך הריקנות והערפל הקיומי הוא שומע את קולו של ה' ניגש אליו ומושיט לו יד. במציאות חשופה וכנה כל כך וכנה אין סיכוי שיש הטיה או טעות.

ד.

אם לאדם יש תמימות אמיתית אז היא יכולה להיות כלי טוב לחכמה, לחכמה של "אנכי ה' אלקיך", לחכמה של האל"ף שבאה אל עולם ואל מציאות שהיא בבחינת בי"ת. האמון התמים כאן כביכול מרחף על פני מים, נראה למתבונן מבחוץ כחסר וודאות ויציבות. אמונה שעומדת כביכול על כרעי תרנגולת. אך אם יש לו לאדם תמימות אמיתית שהיא שלמות אז יש לו את אותה ודאות פנימית לדבר ה' לחכמה האלוקית, לתורה. לכן עדות ה' נאמנה כי היא מחכימת פתי, היא באה מאותו מקום שמעמיד את האדם על עצם היותו, במקום הקמאי והגולמי של קיומו שאין שם איש. בנקודת ראשית ההוויה אין פספוסים, אין הטיות, אין ספק, יש רק מציאות פשוטה אחדותית ויחידה. שם אדם יכול להרגיש את הוודאות הפנימית שאנחנו מחפשים כל כך במפגש עם הקב"ה. שם אדם מרגיש שההדרכה העליונה היא דבר נזקק, דבר הכרחי, היא לא מותרות, זו לא פילוסופיה לשעשוע האינטלקט, אלא צורך קיומי של האדם ומתוך הצורך הזה אדם יכול לשמוע את קול ה'.

בנסותו לחפש את "עדות ה'" הנאמנה יודה אם כן ר' נחמן שיש באמונה יסוד "פתי" כביכול נעדר מנגנוני בקרה, ללא משען. לא ר' נחמן המציא אותו. הוא קיים באדם בתשתיתו. אלא שבדרך כלל הוא בא לידי ביטוי ב"פיתוי" ובתאוות שהוא מוביל אליהם, וזאת כיוון שאותו יסוד בסיסי, תשתיתי וילדותי שבנפשנו לא מקבל מקום, לא בא לידי ביטוי, מושתק ומודחק. וברור גם למה. שכן "פתי מאמין לכל דבר", ואי אפשר לדעת לאן נגיע ללא מנגנוני בקרה. ר' נחמן טוען שיש מענה קיומי למקום זה ושאסור להזניחו. ושכל עניינה של התורה לענות על אותה שאלה קיומית הנמצאת בתשתית ההוויה. למי אוכל להאמין? היכן אוכל להיות באשר אני? ותשובת ר' נחמן, רק בחיקו של הקב"ה!. היכן מתחברים המציאות והמשמעות שלה כאחד. היכן אוכל להרגיש שלמציאות יש ויש משמעות מבלי לחשוש להטיה. ותשובת ר' נחמן שוב, 'רק בחיקה של התורה'. כל עניינה של התורה הוא לומר שיש משמעות, השגחה, ערך ותכלית בעולמך. זה לא כתוב בשום מקום ובכול זאת הוא נכתב בכול מקום בתורה. בשורה זו היא תשתיתה של התורה. אכן "תמימה" אכן "משיבת נפש" . כול עוד האדם עטוף בתחליפים לא יכול הוא לשמוע בשורה זו מבלי לפקפק בה ולהתמסר אליה לחלוטין. לעיתים לאחר נפילותיו של אדם פתוח הוא לשמוע בשורה זו.

האם משמעות הדברים שצריכים לרדת עד מקומות כאלו כדי לשמוע את קול ה'? לא בהכרח! מצד אחד אמנם אמרו חז"ל "שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מ"ג, א'). ואולי זה לא מקרה שעם ישראל היה צריך לרדת למצרים כדי שאחר כך יוכל לקבל את התורה. ולפי זה יתכן שצריכים אנו יותר לרדת אל תהומות הנפש ולנבור במחדלינו על מנת לתקן את נפשנו. כפי שיודעים אנו שגדולי הצדיקים (ור' נתן הוא דוגמא טובה לכך. ראה כל ליקוטי תפילות) היה כול נדנוד עבירה לשימת ליבם לתקן עוד ועוד את נפשם. אך מצד שני ייתכן שמסקנת דברינו יכולה להיות שאם נחזור אל אותה תמימות ופשיטות, אשר ר' נחמן כל כך רצה שנחזור אליה, לא נצטרך לכול אלה. אם אותו יסוד תשתיתי של עצם ההוויה של האני הילדי התמים והפשוט שלנו לא יודחק; אלא יקבל את אשר הוא כל כך רוצה, את הקשר עם ה' ואת האמונה הנשענת רק עליו וממילא על עצם הווייתו כפי שהוא; או אז לא יזדקק האדם לתחליפים ולמשענות חוץ על מנת להיות ודי יהיה לו באלוקיו ולא יחטא. או אז נוכל לראות שאכן התורה "מחכימת פתי".

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php