תורה קעז – סלחתי כדבריך

  • הרב דן האוזר
"וַיּאמֶר י"י סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיך" (במדבר יד, כ) – רָאשֵׁי תֵּבוֹת כּוֹסִי. כִּדְבָרֶך, דָּבָר רָאשֵׁי תֵּבוֹת דִּשַׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן ראשִׁי, כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כּחַ כְּשֶׁשׁוֹתִין יַיִּן לִפְעָמִים לִמְחֹל עֲווֹנוֹת עַל יְדֵי זֶה. כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא עו ע"ב) שֶׁיַּיִן יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בְּחִינוֹת. זָכָה נַעֲשֶׂה ראשׁ, וּכְשֶׁנַּעֲשֶׂה ראשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מחִין, עַל יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לְכַפֵּר עֲווֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי טז, יד) : "וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" וְזֶהוּ: "וַיּאמֶר ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך" כִּי דָּבָר הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת "דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן ראשִׁי" כַּנַּ"ל שֶׁהִיא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַמּחִין [שֶׁהֵם בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל, לא) : "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קדֶשׁ" בְּחִינַת (תְּהִלִּים קלג, ב) "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָראשׁ" כַּיָּדוּעַ] וְזֶה: "וַיּאמֶר ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך" שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת "כּוֹסִי" כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך", שֶׁהַסְּלִיחָה כִּדְּבָרֶך דַּיְקָא כְּפִי בְּחִינַת "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן ראשִׁי" שֶׁאַתָּה זוֹכֶה, הַיְנוּ כְּפִי הַמּחִין שֶׁזּוֹכֶה הַצַּדִּיק הָאֱמֶת עַל יְדֵי שְׁתִיַּת הַיַּיִן, כְּמוֹ כֵן זוֹכֶה לִסְלִיחוֹת עֲווֹנוֹת. כִּי עִקַּר הַסְּלִיחָה עַל יְדֵי הַחָכְמָה וְהַמּחִין הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּקַבֵּל, בִּבְחִינַת "וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" כַּנַּ"ל. דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן ראשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה (תְּהִלִּים כג, ה) בְּחִינַת "בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה" (שָׁם סו, יב), (שְׁמוֹת לב, כ): "וַיִּשְׂרף אֶת הָעֵגֶל וְכוּ' וַיִּזֶּר עַל פְּנֵי הַמָּיִם"
 
בכדי לסלוח באמת צריך מידה מסוימת של שחרור, בדומה לשתיית יין. היכולת להתנתק מן הכללים הישרים של המותר והאסור, הצדק והמוסר, השכר והעונש – הם המאפשרים את התפנית שמתירה לסלוח גם על דברים חמורים. בפסוק "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" ראשי התיבות כוס"י באות לרמז על שחרור זה. אך השחרור מרומז כבר במלים עצמן – הניסוח של הקב"ה, לפיו הוא סולח כ"דבריו" של משה, מבטא  התמסרות אלקית ל"דברי" האדם ולבקשתו. הסליחה לא נתמכת ע"י יסודות מוסריים או ערכיים כאלו או אחרים, אלא נעתרת לתחינתו של האדם. הסולח צריך להשתחרר בעצמו מיסודות אלה על מנת להגיע להיעתרות זו.
כמו היין,  גם לשחרור זה מתלווה סכנה. שימוש מופרז בו יכול לגרום לאנרכיה. סליחה המבטלת את ערכי המוסר יכולה במינונים מסוימים להיות עוול. ובכל זאת – אי אפשר בלעדיה ומבלי השחרור המסוים שהיא מביאה עמה. הסליחה מראה לנו, כי מערכת המוסר איננה מערכת מכנית, אוטומטית וקרה; היא איננה רק חוק יבש בלבד, אלא כלי להגיע אל לבו של האדם. הלב שהוא תכלית הכל. במקביל, מראה שחרור זה את לבו של "המחוקק", שבמקרים מסוימים מרשה לעצמו "לשחרר" את החוק מכבלי עצמו ולהיעתר אל לבו של האזרח – "כדבריך".
לבו של המחוקק הוא היסוד שעליו מושתת כוחו של השלטון המלוכני, ואת הלמות לב זה שומע העם כל הזמן. יותר מאשר בשלטון הדמוקרטי למשל אשר "מסתתר" מאחורי ההיגיון על מנת לתת תוקף לחוקיו. למלכות זו רומז ר' נחמן, כאשר הוא מזכיר את השמן על ראשו של האדם, המסמל את טכס הכתרתו של המלך. אכן, צריך להיות מנהיג כדי לסלוח, מנהיג עם לב, מנהיג שאיננו מיישם את החוקים באופן טכני, אלא מנווט אותם כראוי. נדרש כאן לא רק איש ביצוע, אלא מישהו שיכול לחשוב מחוץ לקופסא ולהשתחרר מהמקובל. "זכה נעשה ראש", כשחרורו של היין שבמינונים מסוימים יכול לעשות את האדם ל"ראש" ולמנהיג.
לכן, מדגיש ר' נחמן "כי יש צדיקים אמיתיים, שיש להם כח, כששותין יין למחול עוונות על ידי זה". שכן כיוון שבידוע שהסליחה היא מקום משוחרר, בו נעתר הקב"ה לדבריו של האדם, הרי שאם יהיה בנמצא מנהיג אמיתי – קרי, צדיק, אשר ידע לדבר לפני ה' את הדבורים הנכונים ולדבר על "לבו", יוכל הוא להסיט את רכבת החוק האוטומטית ממסלולה אל הסליחה.
דבורים אלו, כמו דבריו של משה אל ה' בחטא העגל, אליהם נעתר ה', מוכרחים להיות דבורים של הנהגה, על מנת שיפעלו בשמים. דב"ר ראשי תיבות "דשנת בשמן ראשי", דבורים של מי שיצקו על ראשו את שמן המשחה. מישהו שידבר אל ה' כביכול כמנהיג אל מנהיג, כמו שעשה משה באומץ רב. וכפי שמצהיר דוד המלך –  אתה ה' מנית אותי למלך וממך אני מקבל את הבטחון שלי "נגד צוררי". וכן מסביר הפירוש המפורסם למזמור זה בתהילים, כי דווקא בעת צרה פונה דוד אל ה' בלשון נוכח ובקרבה גדולה (מה שאין כן בעת מנוחה, פונה דוד אל ה' בגוף שלישי), שכן יודע הוא שה' רוצה להיעתר ל"דבריו", כמי ששומע את הלמות לבו של המלך ויודע שהמלך שומע את הלמות לבו שלו. מלך מלכי המלכים אל מלך בשר ודם, מנהיג בשמים אל מנהיג בארץ, לב אל לב. שניות זו מקופלת בשיח בין האדם לבוראו, בו מצד אחד עומד האדם כנפרד מה' ומדבר את אשר על לבו, ומצד שני הוא יודע ומצהיר כי הקב"ה הוא מי שנתן לו את הכח לעמוד לפניו. ממנו קיבל האדם את הזכות לעשות זאת, כמעט אולי את החוצפה. אתה "דשנת בשמן ראשי", אתה משחת אותי למלך. כל זה מקופל בראשי התיבות דב"ר, כדי לרמז לנו על בסיס מה עומד השיח המופלא בין האדם לבורא, שבו באופן פרדוקסלי דווקא הבורא נעתר לדבריו של האדם – "כדבריך"!
השיח בין הבורא לאדם בנוי אם כן משתי קצוות פרדוקסליים. מחד, האדם עומד נפרד מה', ומאידך הוא תלוי בו לחלוטין עד שהוא מייחס אליו אפילו את עצם העמידה לפניו. אותו פרדוקס קיים גם מצידו של הקב"ה, אשר מצד אחד הכל ממנו והוא שולט על הכל, ומאידך, רוכן הוא אל האדם לשמוע את אשר על לבו ונעתר ל"דבריו". שיח של "אש" ו"מים", של נפרדות אינסופית והתמזגות אינסופית. אך מסתבר שבהיעדר אחד מן המרכיבים הסותרים הללו, יישאר השיח חסר. שיח של נפרדות גמורה בלבד, יהיה שיח של חוק יבש ו"אש" מידת הדין תלחך את מי שלא עומד בקריטריונים הצרים שלה. למעשה, אין זה שיח, אלא צייתנות, ללא מגע וקרבה כלל. לעומת זאת, שיח שכולו התמזגות, ייצור קשר "מימי", חסר יציבות וכיוון, עם הרבה קרבה אך מעט תוכן לקרבה זו. גם את זאת קשה לכנות שיח, כיוון שאין כאן תוכן כלל, וקשר זה במהרה יימאס. גם כך וגם כך יהיה לשיח תחושה של החמצה, של חוסר מהותי, "חצי כוס" בלבד. רק השיח הכפול, הסותר שתיארנו, יכול להכיל את כל צדדי הקשר ולהביאם במלואם האחד אל השני. אלא שעל מנת להכיל שני צדדים סותרים אלה זקוקים לחופש, למרחב שיכול להכיל גם את ההפכים ולא להיבהל מהם, למעט יין, ורק אז "כוסי רוויה".
הסליחה, בה פתחנו, הינה התגלמות של שיח מלא סתירות זה. של אש ומים. ר' נחמן מראה כיצד באים שני אלמנטים אלו לידי ביטוי בתיאור של התורה את תהליך הכפרה על חטא העגל, בפסוק "וישרוף את העגל... ויזה על פני המים". אולם למעשה כל תהליך של סליחה הינו תהליך שמכיל את שני האלמנטים הללו. האש היא הכעס, העלבון והמתח שאחרי החטא, יחד עם המים, של החרטה, גישושי הקרבה, בקשת הסליחה ולבסוף ההיעתרות אליה, כהצהרתו של הקב"ה "סלחתי כדבריך".  הסליחה הינה אם כן נקודת שיא של מיצוי (רוויה) של שני קצוות בשיח, אשר רק הוא יכול להביא לכדי תחושת ה"רוויה" והמליאות של השיח השלם. פעמים רבות מרגישים אנו שהפיוס שאחרי המריבה מהווה נקודת שיא גבוהה יותר ושלמה יותר מאשר לו לא היינו רבים כלל. זאת בניגוד למחשבה הרגילה המנסה להימנע מחיכוכים ורואה בהם פגם. ר' נחמן מרומם את רגע הפיוס שבין האדם לקב"ה כרגע שיא המכיל בתוכו את תמצית הקשר הפרדוקסלי שבין האדם לקב"ה. בשל הסתירה המובנית בקשר זה, זקוק הוא הן לחופש ומרחב והן להנהגה על מנת להתמצא בין נפתוליו של הקשר, ועל כן הוא מפנה אותנו ל"צדיקים אמיתיים", להנהיגנו שם.